לוגו
האינקויזיציון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

״מרומה נפתחה הרעה, מפיצת נוראה ממנה יצאה, ממראה חתו כבירי רוח ומפני שמה נחתה אירופּה כולה לבה יצוק כמו אבן, נרמיה מטילי ברזל, קשקשותיה חרבות לטושות, ובשרה ופרסותיה נחושה, אלפי כנפים לה סרוחות טבולות בראש פתנים כלה מלאה רעל ומחמת תנינים נפשה רויה. דמיונה כאריה משחית וכצפעוני במדבר אפריקה שניה חרו

מזאבי טרף, בשריקותיה תמית כשרה מי וסף מעיניה ומגרונה יפוצו נהרי נחלי אש אוכלה, כנשר תעוף תשוט איי טרף. במעופה תכסה את עין הארץ, תוביש פני שמש צהרים, כי

בצלה תכסהו אופל, וכימי מצרים ימש חשך כל מקום אשר אליו תכונן מעופה, כל שדה ברבה, אשר עליו תרים פעמיה, כל עץ פורח אשר עליו תציג כף רגלה, ייבש, יבול, יאכל

ולנצח יחרב תפתח פיה כרצח, נשמת אפה תתן קטב ותהפוך את הארץ למדבר שממה, יא יחיה כל נטע ולא יעלה כל עשב זאת היא האינקוויויציון החיה חרעה והנוראה, אוכלת אדם

היא ומבשרו יא תשבע״

(רבי שמואל אושקי, אחד מקרבנותיה, בתרגום א ש פרידברנ, ב״עמק הארזים״)

* * * * *

המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, הנוראים והאיומים, אשר יחד שפכו את ממשלתם האכזריה על קשטיליה וארגוניה, הם היו המיסדים את האינקויזיציון יחד עם האפּיפיור םקסטוס הרביעי, איש כבד עון מכל האפּיפיורים אשר ישבו לפניו על כסא פּטרוס ברומה, ומעשי זמה ותועבה, חמס ושוד היו כל מעיניו בכל ימי חלדו. זאת השלישיה, האפּיפיור, המלך והמלכה, חסידי האם והבן, כלתה נפשם לבלוע את רכוש האנוסים ויקראו בשם ה׳ להנזירים הדומיניקנים, עמודי התוך להכהונה הקתולית; הם המה הפּראים הפרושים המתבודדים, אשר לא ידעו אשה וחיי משפּחה ולבבם קשה מצור, ולא ידעו ולא הבינו את מדת החסד והרחמים ואהבת האדם.

המשחיתים האלה כרתו ברית את מות, וישימו חוזה עם הכהן העריץ, האכזרי ואביר הלב, אשר כל רגשי חמלה היו מוזרים לו ובפניו נראו פני המפלצת האיומה, האינקויזיציון, בכל חזותה הנוראה, הוא תומאש טורקבימדה, וישימוהו לשופט עליון על כל האינקויזיטורים, לעשות ככל אשר ימצא טוב בעיניו, מבלי שים לב אל דרכי המשפט, חקירת העדים, ומבלי העמיד כל סניגור לזכות הנאשמים. וככה טבל רגליו בנהרי נחלי דמי האנוסים, אשר שפך כמים.

הכתבת, אשר ראה דנטה, המשורר חאיטליני, בחזיונו כתובה על שערי שאול: ״פה אפסה כל תקוה״, הכתבת הזאת התאמתה בבתי־דין האינקויזיציון. כי כל אלה אשר הובאו שמה, לא שבו עוד, ויהיו לברות לאוכלי אדם בשם ה׳ ורוח קטב, צחנת רקבון, משאת עשן וריח צלי אש מבשר אדם עלו תמיד ממעמקי בתי־הכלא הנוראים ההם.

על קירות המבוא בבתי־המשפט כתבו המחבלים והמרצחים הקדושים פסוקים מספרי הקדש: ״קומה אלהים ריבה ריבך״, ״הלא משנאיך ה׳ אשנא״, ״אחזו לנו שועלים" וכדומה לאלה.

בחלקת לשון רמיה דרשו הדומיניקנים מאת הנוצרים החדשים, כי יבאו אליהם להתודות על עונותיהם ונסלח להם וזמן נתן להם להוציא את הפקודה לפועל. אולם לכל אלה אשר יעבירו את המועד, וחטאתם תגלה להשופטים, אחת דתם להעלות על המוקד. מוגי־הלב וקלי־הדעת האמינו בדברי המשחיתים, ויבאו בהמון ויתודו לפני שופטי הדמים על כל פשעיהם, אשר לא פשעו, ויחכו לכפרה ולמחילה. אולם השופטים הגידו להם, כי רק בזאת יכופר עונם, אם יגלו את עונות חבריהם. ובכן הכריחום, כי יעיד איש באביו ובבני משפחתו אשר לבם פונה אל היהדות. רבים נפתו בחלקת לשון הכהנים, ועל ידיהם נוספו עוד המונים נאשמים מוכים ומעונים בכלי־חמשחית, וידי אנשי־הדמים מלאו עבודה אשר נמשכה יותר משלש מאות שנה, משנת רמ״א עד שנת שס״ח, עד אשר לכד נפּוליאון הראשון את ספרד ויבטל את משפט האינקויזיציון בדבר מלכות.

שלשים ושבעה סמנים מסרו שופטי האינקויזיציון למרגליהם, אשר על ידיהם יכירו את המתיהדים: א) כל איש אשר יתמלטו מפיו דברים הרומזים, כי מאמין הוא עדין בביאת הגואל. ב) אם נזהר הוא מעשות מלאכה ביום שבת או מועד. ג) אם ימול את בניו. ד) אם נזהר ממאכלים אסורים לישראל. ה) אם החליף בגד ביום השבת. ו) אם פּרס מפּה לבנה על שלחנו בשבת. ז) אם נמנע מהדליק אש ביום השבת. ח) אם פּייס את חברו ביום הכפורים. ט) אם ברך את ילדיו ולא סמן אות שתי וערב. י) אם יסב פּניו אל הקיר בהתפללו. יא) אם ינענע את גוו בתפלתו. יב) אם ינענע בראשו אנה ואנה. יג) אם יתפלל על הכוס. יד) אם יתן לטעום מכוסו לאשתו ולבניו. טו) אם יקרא תחלים מבלי הוסיף אחרי קריאתו: לשם יחוד האב, הבן ורוח הקדש". טז) אם יאכל בשר בימי הצום לנוצרים. יז) יולדת אם לא תבא לבית־הכניסה אחרי ארבעים יום ללדתה. יה) אם הוסיפו שם עברי להילד. יט) אם מלחה את הבשר לפני בשלה. כ) אם הדליקה נרות בערב שבת. כא) אם לקחה חלה מעיסתה. כב) אם טבלה את בשרה במים במועדה. כג) אם בימי חג הסכות ישלח איש מנות לרעהו או יקבל מנות מאת רעהו. כד) אם רחצה את הילד במים שהונח בהם מטבע זהב או גרגרי דגן לאות ברכה. כה) אם ערך איש שלחן לרעיו לפני צאתו לדרכו. כו) אם אפה מצות לפני חג הפסח. כז) אם אכל מצות בחג הפסח. כה) אם שתה יין בלילי הסדר. כט) אם ימצאו בביתו שופר, מזוזה או תפלין. ל) אם אכל בשר ביום חששי. לא) אם עשה מלאכה ביום הראשון. לב) אם לא ילך לבית־כנסתו ביום הראשון. לג) אם איש גוסס מסב פניו אל הקיר לפני מותו. לד) אם שפכו המים מכל כלי הבית בחצר שמת בה איש. לה) אם מצאו אתרוג או לולב בחג הסכות בביתו. לו) אם מצאוהו קורא בתורת משה או בנביאים. לז) אם רחץ את ידיו לפני ארוחתו.

כל אלה הם סמנים מובהקים, אשר העושה אותם חוטא היא ופושע נגד אלהי הנוצרים, וכל המגלה עונו לפני השופטים שכרו נכון מאת בן האלהים, ואם לא יגיד ונשא את עונו מהאינקויזיציון. גם על שלומי אמוני היהודים, וגם על הנוצרים הישנים, הטילו חובה לבגוד, לרגל ולהלשין על אחיהם ואוהביהם, ודבר השטנה היה סוד כמוס עם השופטים ועדות כל נבל ובליעל היתה נאמנת לחרוץ על פיה משפט מות גם על כל כהן ושופט, אם אך מזרע האנוסים היה.

וטורקבמדה קרא אליו את אנשי דברו, ארבעה עשר אינקויזיטורים, לעיר שיביליה, ויערוך לפניהם קונסטיטוציה אינקויזיטורית, ביום ט׳ לינואר, רמ״ה. כל המיתות, הענויים והיסורים מצרי שאול כאין המה מול היסורים אשר יצר השטן הזה בספר החקים שלו.

את בעלי התשובה, אשר השאירו בחיים, הובילו בבגדי החטאים בתהלוכה עם הדגלים והצלבים, ומן היום ההוא והלאה היו נבדלים הם ובניהם מכל חברת המדינה, ולא נשאו עליהם כל עדי זהב וכסף, משי וצמר, כי אם את המעיל הנקוב בשם ״סמביניטה", כשק עב ואות הצלב יהיה תמיד עליהם לאות חרפּת עולם.

התהלוכה הראשונה היתה בשנת רמ״א, ובה נמצאו שבע מאות וחמשים אנוסים, אנשים ונשים. כלם הלכו יחפים, אך כי קור נורא היה ביום ההוא, נר כבוי בידיהם. העם הביט עליהם במבטי בוז וקצף. השבים האנחו אנחות מרות וימרטו שער ראשם, ובהגיעם אל בית־תפלתם, נגשו שני כהנים וישימו על כל אחד מהם את אות הצלב, באמרם: ״הנה אות הצלב אשר מאסת בו!״ אחרי כן קראו לפניהם את רשימת חטאותיהם, והתשובה היתה להתענות במשך ששה שבועות בכל יום הששי, לעבור ביום ההוא בתהלוכה בבגדי קלון ויחף, ובבית הכנסיה לקום ברצועות על כתפותיהם הערומות, וכל בעל תשובה שיצא החוצה בלי ״סמביניטה״ אחת דתו להשרף באש.

טובים מהם היו אלה אשר מסרו את נפשם על קדושת דתם, כי המיתום ולא הוסיפו עוד לענותם. וזה היה סדר ה״אוטו די־פי — משפּט האש: כל הנדונים למות נסחבו ממערותיהם אל רחוב העיר, ידיהם קשורות אל צוארם בחבלים, לבושים ״סמביניטות", על ראשיהם מצנפות גבוהות וחדות וצלמי בלהות שדי תפתה מצוירים עליהם, ובהביאם אותם אל ככר ההרגה, אשר שם היתה המדורה, צלצלו כל פעמוני בתי־התפלה, והכהנים יצאו בסך ויזמרו: ״אל נקמות הופיע!״ ואחרי קראם לפני הנדונים את עונותיהם ומשפט מותם, מסרום להתלינים, אשר העלום על המדורה להשרף חיים. ורבו מהם הגבורים אשר שרו שירי קדש בהפקירם רוחם לאלהי אבותם.

גם את המתים החרידו ממנוחתם, כי הוציאו את עצמותיהם מקבריהם וישרפום יחד עם תמונותיהם לריח ניחוח להאם ובנה.

כנסת ישראל חזתה נקם בשנים האחרונות בממשלת ספרד, בעת אשר ממשלת ארצות הברית באמריקה הראתה לה את תנופת ידה הקשה ותגרשה כליל מאמריקה.

יבוא יום ואחרית ספרד תהיה כאחרית יון ורומה, ואך שמה ישאר לחרפות ולדראון עולם.