לוגו
הגרוש מספרד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ויד טורקבמדה העריץ הלכה הלוך וקשה על האנוסים והיהודים גם יחד, יען כי שניהם עמדו בהתחברות ובברית אחים, רחמי האחרונים נכמרו על הראשונים, אשר נקרעו מהם ונאנסו להכיר דת זרה, ויורו תורת ישראל לבני האנוסים שנולדו בהתנצרות; במערות, במסתרי היערים ובמרתפים נועדו יחד להתפלל לפני צור ישראל; המציאו להם ספרים, הודיעום את ימי המועדים והצומות, אפו להם מצות והמציאו להם בשר כשר בכל השנה, גם מלו את ילדיהם, וכל הגזרות אשר גזרו המלכות והכהונה עליהם לא הצליחו להפריד בין אחים, כי קרבת המשפּחה והאמונה גברה על כל המעצורים והמכשולים, וכרבות הסכנה כן רבתה ההתקרבות בין היהודים והאנוסים.

ראה זאת ראש המבקרים ויתעבר, ויחזק מוסרות הבקרת ויכבד ידו על הרבנים להסגיר את האנוסים אל הבקרת וצום להכריז בכל בתי־הכנסת, כי כל יהודי מחויב לגלות את פשעי המרנים, ואם לא יגידו ונשאו את עוגנם. אולם היהודים ורבניהם לא עשו את דבר הנבלה הזאת. רבים מהם ברחו וימלטו, ורבים נתנו גום למכים, ויהיו נכונים למות כדין שלשת הדברים אשר עליהם יהרג היהודי ולא יעברם.

היהודים, אשר ישבו בשתי הממלכות הספרדיות תחת ממשלת פרדיננד ואיזבלה הקתולים האדוקים, החלו להרגיש את מצבם ולראות מראשית אחריתם הנוראה, כי לא תהיה להם תקומה בארץ. אולם אהבתם להארץ, אשר בה חיו יותר מאלף שנים, לא נתנתם לצאת אותה בטרם גורשו ממנה בחזקת היד.

בעת ההיא היה השר הגדול דון אברהם סיניור אהוב מאד בעיני המלך והמלכה, ויפקדהו לשר המסים ולראש לכל הרבנים בממלכת ספרד, ובחכמתו ועשרו היה לעזר גדול למלכו בהלחמו על גרנדה עדי אשר כבשה, ויגרש את הערבים מחבל הארץ האחרון להם בספרד. והיה בלכוד הספרדים את אחת הערים והמיתו את כל האנוסים פליטי הבקרת אשר נמלטו שמה, ויהודים אשר לוקחו בשביה נפדו על ידי אברהם סיניור באלפי זהב.

בעת המרה והנוראה ההיא נשא המלך פרדיננד את ראש השר דון יצחק אברבנאל, היהודי המורם מכל אחיו בעשרו, בצדקתו, בחכמתו, בתפארתו וביחש אבותיו, ובני דורו הגידו עליו, כי חוטר מגזע ישי הנהו ונצר מבית דוד, אשר באו לספרד עם הגולה אשר הגלה נבוכנצר מלך בבל. אבי אביו היה השר דון שמואל אברבנאל משיביליה, אשר באונס המיר את דתו וישאר אך ימים מעטים בנצרותו, ואחרי אשר העתיק את מעונו לליסבון בירת פּורטוגל, שב לדת אבותיו, ויהי למגן וצנה ליתר אחיו. ובנו דון יהודה אברבנאל הוא אבי השר דון יצחק, היה עשיר, נדיב ועושה צדקות בעמו. דון יצחק היה שר וגדול במלכות אלפונסו החמישי מלך פּור­טוגל, ובשבת דון יואן בנו על כסא ממשלתו השמיד את כל השרים אהובי אביו, ואברבנאל נמלט בחכמתו ספרדה, אשר שם קדמהו המלך פרדיננד וישימהו לשר הכספים, ועמד על משמרתו שמנה שנים עד יום גלות בני ישראל מארץ ספרד.

בשני השרים היהודים האלה שמו בני ישראל מבטחם וישתעשעו בתקוה טובה, כי השר אברבנאל, בעוז לבבו הטהור ובעצמת אהבתו לעמו ולתורתו, יהיה מחסם ומגנם, כאשר היה רבי שמואל הנגיד לאבותיהם לפני שש מאות שנה. אולם תקותם נכזבה.

אחרי הנצחון הגדול אשר עמד לימין המלך והמלכה הקתולים, וילכדו את העיר גרנדה, ביום ב׳ לינואר, שנת רנ״ב, ויבואו בראש צבאותם העירה בקול המון חוגג; אחרי הנצחון הזה התגברה עוד הקנאה הקתולית בלבות המושלים המהבילים וטורקבמדה ורעיו הנזירים הוסיפו להעלות קצף על ישראל, ויחליטו לגרש את היהודים כליל מארץ ספרד. כתב הדת נתן בהיכל המלך והמלכה לכל העם היושב בארץ ספרד, כי כל היהודים יושבי הארצות קשטיליה, ארגוניה, סיציליה וסרדיניה יעזבו את הארץ עד יום ל״א ביולי בשנה ההיא, וכל יהודי אשר ישאר בארץ אחרי היום המגבל ולא ימיר דתו מות יומת. הרשות נתנה ליהודים לקחת עמהם את רכושם, אבל לא בכסף וזהב וכל דבר חפץ, אשר אין להוציאם אל מחוץ לגבולות ספרד. סבת החק האכזרי חזה הואילו המלך והמלכה לבאר, כי —

״היהודים מסירים את לבות הנוצרים החדשים מאחרי הדת הקתולית ומסיתים אותם לשוב ליהדות, וגם האמצעים אשר עשינו לזאת בתתנו להם מקומות מיוחדים לשבתם הרחק מאחיהם מלפנים, וביסדנו את האינקוויזיציון ליסר קשה את החטאים, כל אלה לא הואילו להפריד בין היהודים והמדנים, וחרפּה היא להאמונה הקדושה״

הצמד הנעים: המלך האכזרי והמלכה האכזריה, מתאמצים להוכיח צדקם בחק הנורא הזה, באמרם:

״חקת עולם היא בהחברה האנושית כבאדם הפרטי לחתוך את האבר שעלה בו רקבון, ויש לחוש שממנו ידבק רעל משחית בכל הגוף, וכאשר ימצאו אנשי בליעל מסיתים ומדיחים

במדינה, אז החובה על הממשלה לבער את האנשים הרעים מקרבה, למען ייטב לכל יושבי הארץ״

השמועה יצאה כברק בכל קהל עדת ישראל בספרד ויתחלחלו למשמע אזנם. שני היהודים הגדולים, השר דון יצחק אברבנאל ודון אברהם סיניור, מהרו להתיצב לפני המלך והמלכה, ויתחננו על נפש עמם להשיב את כתב־הדת, ויוסיפו להבטיח עוד הון על הון אם לא יגרשום. גם אוהביהם משרי המלך הנוצרים תמכום, עדי אשר כמעט נאות להם המלך. והנה פתאום כשד משחת התפרץ השטן טורקבמדה וצלם הצלוב בידו, ויתיצב בעינים מזרות אש קנאה נגד המלך והמלכה ויקרא בקול חרדה:

״הבוגד יהודה איש קריות מכר את משיחנו גואלנו בעבור שלשים בסף, ואתם תאמרו למכרו שנית בעד שלש מאות אלף דינרי זהב! אם בו רצונכם, הנהו לפניכם ומכרוה!״

ובדברו הניח את הצלוב לפניהם ויצא בחרי אף. המלכה האדוקה התפּלצה ותעתיר דבריה אל המלך אשר קים כרגע את כתב הדת.

היהודים התעתדו לעזוב את הארץ. טורקבמדה אסר על הנוצרים לדבר דבר עם היוצאים. הנוצרים החדשים יראו להכנס במשא ומתן עם היהודים מפּני הבקרת. ויתנו היהודים האומללים בית מלא כל טוב בעד חמור אחד וכרם חמד בעד סדין או מטפּחת בד.

טורקבמדה הוציא קול קורא ליהודים להמיר את דתם ולא ירגיזום ממקומם. הרבנים חזקו את רוחם בשם אלהי ישראל לעמוד בנסיון, וכל העם התרומם והתקדש, ויאטמו אזנם משמוע בקול הכהנים והנזירים, ורק דון אברהם סיניור, ראש הרבנים, ובני משפּחתו המיר דתם, כי המלכה הכבידה אכפּה עליהם, באמרה, כי אם לא ימלאו את מצותה, אז תשמיד את כל היהודים ותעש אתם כלה.. ותרב השמחה בחצר המלך בבוא אברהם הזקן בברית הדת הקתולית, והמלך והמלכה והקרדינל היו לסנדקים ולאבות הטבילה ויקראום בשם חדש: קורוניל, וצאצאיהם אחריהם היו לגדולי הארץ ושרי המלוכה בספרד. לא כן עשה השר הצדיק רבי יצחק אברבנאל. כירמיה בשעתו יצא בראש גולים, ויעזוב את מצבו הרם ועשרו הרב ויעמוד כסלע איתן בדתו ואמונתו, ויצא בגולה ויבא לעיר ניאפּול אשר באיטליה.

הצרה הגדולה הזאת אחדה את כל הלבבות, והעשירים, אשר כבר אבדו רכושם, חלקו את שארית הונם עם אחיהם האביונים ויספיקו להם מזון לדרכם.

רבי יצחק אבוהב, זקן רבני ספרד, מהר עם שלשים איש מנכבדי הקהלה לבא ארצה פּורטוגל, ויתיצבו לפני המלך יואן השני, ויצליחו להשיג רשיונו לקהל הגולים להתישב בארצו.

יום העברות הלך הלוך וקרב, ומה קשתה להאומללים פרידתם מקברות אבותיהם, ומה יקרו וקדשו למו רגבי־העפר ומצבות־האבן אשר תחתם נקברו עצמות אבותיהם. שלשה ימים ושלשה לילות געו בבכיה בהתנפלם על קברות הוריהם, עדי אשר גם הנוצרים הישרים בכו אתם יחד. את המצבות הובילו עמהם או נתנום אל האנוסים להסתירן באוצרותיהם למזכרת קדש.

ויצאו בני ישראל בגולה מספרד כשלש מאות אלף נפש, בתשעה ימים לחדש אב, בשנת ״מזרה ישראל, רנ״ב לאלף הששי, כי תחת אשר בהחק נאמר, כי יעזבו את הארץ ביום ל״א ביולי, נעתר להם המלך ויתן להם ארכה לשני ימים ויצאו ביום השני לירח אוגוסט.

ולבל יתעצבו ולא יפּלו המגורשים ברוחם, צוו הרבנים לבחורים ובתולות לשיר שירים יחד עם מקהלות מנגנים אשר הלכו בראש המחנה ויחללו בחלילים ויכו בתפים, בשוררם שירי קדש בעזבם את הארץ אשר בה ישבו חם ואבותיהם יותר מאלף שנה.