כשלש מאות אלף איש יצאו היהודים הגולים מספרד בגזרת המלך והמלכה הקתולים ויעזבו את רבבות אחיהם האנוסים האומללים לתלאות ולמוסר כליות, אשר נצפּנו להם אחרי כן ביד הבקרת הארורה, אשר משלה שם עוד כשלש מאות שנה.
הנודדים התחלקו לפלגות: אלה פנו פּורטוגלה, ואלה ירדו באניות אל צפון אפריקה, לאלג׳יר ולמרוקו; רבים שמו פעמיהם לאיטליה, וחלק גדול מהם נסעו אחרי כן לתוגרמה.
הוי, מי יתנה את צרות הגולים, אשר באו עליהם בנודם, ואת כל הנבלות אשר עשו לחם החובלים, פּקידי האניות, שודדי הים ופראי אפריקה!
רבים מהגולים טובעו בים, רבים נשרפו באש, וחלק גדול מהם נמכרו לעבדים ולשפחות, ורבים מהם תמו בדבר וברעב, ולא נותר מהם כי אם אלפי מספר, אשר כוננו קהלות חדשות בכל המקומות אשר הודחו שמה, ויהיו לברכה לארצות מגוריהם החדשות, והשולטן באיאזיד השני מושל תוגרמה בעת ההיא הביע את משפטו לאמר:
״הנכם אומרים כי מלך ספרד חכם הוא, ראו, הנהו מדושש את ארצו ואת ארצי העשיר עושר רב — ואיה חכמתו?! ״
הנח כי כן יצא החלק העשרים בתושבי ספרד, החלק היותר מוכשר ומצוי בחכמה ובמלאכה, בהם בעלי הון, סוחרים, עובדי אדמה, רופאים ותוכנים, גם אמנים נפלאים, צורפי כסף וזהב, חרשי ברזל ועץ. ויהי אך יצאו היהודים מן הארץ, חשו הספרדים מיד את ירידתם, כי חלפה רוח השקידה במלאכה ומסחר, הערים הקטנות התרוקנו מאין יושב, הרחובות והשוקים נשמו ורוח עבדות, שפלות ובטלה נחה על הספרדים הגאיונים והעצלים, ויסבלו את עול המלוכה ועריצות הכהונה. כל בתי־הכנסת וכל בניני הצדקה שהיו ליהודים בספרד נהפכו לבתי־כנסיה להקתולים ובתי־מושב לנזיריהם, אשר בהם השקיעו את העם במשאות שוא ומדוחים ובהזיות תפלות. בית־הכנסת הגדול בטולידה, אשר בנה השר דון שמואל אבואלפיא לפני מאה וחמשים שנה, היה לבית־כנסיה לקתולים והנהו מתנוסס עד היום לתפארת העיר הזאת בטעם בנינו הנהדר.
ויד האינקויזיציון הלכה הלוך וקשה גם על האנוסים הערבים ועל הנוצרים, אשר נמצא בהם איזו נטיה לתקונים בדת, ותהי כל הארץ למדורת־אש ושדה־־קטל. במות הנזיר טורקבמדה מלא הנזיר דיזה את מקומו, וירבה הרע עוד יותר מהראשון, אולם רשעתו לא ארכה, כי האינקויזיטורים הקנאים משכו חשד גם עליו, כי בן אחד המרנים היה, וישיבו לו כמפעלו.
דון יצחק אברבנאל ומשפּחתו באו לניאפּול, והמלך פרדיננד הראשון באיטליה קבלהו בכבוד וישם עליו משרה כבודה, ויגמול המלך חסד גם לגולי ספרד הרבים אשר באו לשבת בארצו. אולם הגולים יצאו מרעה אל רעה, כי אחרי ירחים מספר פרצה בהם מגפה נוראה. המלך הטוב צוה לקבור את מתיהם באישון לילה, למען לא יתמרמר העם עליהם, באמרם כי מות ואבדון הביאו אתם. אך עוד מעט ודבר הדבר נודע ברבים ויקש דבר השרים והעם על המלך כי יגרשם מן הארץ. אבל המושל הטוב בחר להסיר מעליו את נזר המלוכה מעשות אכזריות כזאת. ויצו לבנות ליהודים בתי־חולים מחוץ לעיר וירפאם וימלא מחסוריהם.
יהי זכרו ברוך.
אחרי מות פרדיננד הטוב בניאפּול ובנו אלפונסו השני ישב תחתיו על כסא המלוכה, נשאר השר דון יצחק אברבנאל על כנו, וגם אחרי אשר ותר אלפונסו על כסאו לטובת בנו, לקח אתו את אברבנאל לסיציליה, ובהיותו נעזב מכל שריו ועבדיו היה יצחק נאמן אתו ומסור לו עד יום מותו.
ויהי בכבוש מלך צרפת את ניאפּול, לקח אברבנאל שנית את מקל־הנודדים ויעזוב את ניאפּול וינוע בארץ, וכל בני משפחתו נפזרו לכל רוח, ויותר מכולם סבל בנו החכם רבי יהודה אברבנאל, כי בפּורטוגל גזלו ממנו את בנו הילד הרך בן שנה אחת, יצחק שמו, ויכניסוהו בברית הדת הקתולית. דון יהודה בכה ויתאבל עליו עד רדתו אבל שאולה, ויביע את רגשותיו בשירו ״התלונה״, אשר בו הוא מצוה לבנו לשוב לדת אבותיו.
אולם במה נחשב אסון אב שכול אחד מול אסון האומה כולה המתבוססת בדמיה בכל מרחבי התבל!
תלאות איומות מצאו את אלה הנודדים אשר חפצו לעלות אל חוף העיר פאס במרוקו. שלש ספינות טבעו בלב ים ושבע עשרה אניות הטיל סער אל חופּי ארץ ספרד. יותר מחמש מאות איש השתגעו מרוב שבר לבם, רבים עלו היבשה ויטבלו נפשם במים הזדונים ויהיו לקתולים, ורק חלק מהם עמדו איתן על דעתם, וישובו לאניותיהם לעבור למרוקו, והמושל בעיר פאס היה אחד מחסידי אומות העולם וישלח להם ״סוסים ופרדים ומורי דרך" להביאם אל מחוז חפצם. בראשונה פגשום המחמדים באותות שנאה, אך המושל הטוב חמל עליהם ויפרנס את ענייהם מכיסו ויצו לבנות להם אהלים קטנים מחוץ לעיר, ושם נחו הנודדים מעט מעמל דרכם.
אך שלותם היתה עדי רגע, כי יד ה׳ היתה בהם ודבר נורא פּרץ במחנם וימותו יותר מעשרים אלף נפש בישראל. הנשארים סבלו רעב ויחיו בחציר נפשם, וביום השבת תלשו את הצמחים בשניהם במאנם לחלל את קדושתו. אבות מכרו אחד מילדיהם למען השקיט את רעבון הנשארים; אמות רחמניות המיתו בידיהן את ילדיהן לבלי תראינה עיניהן במותם מרעב. איש אחד מכר את בנו למען החיות את נפש אביו הגוע מרעב, אך בהביאו את מחיר בנו מצא את אביו מת. בעלי האניות אספו את הילדים הרעבים ויובילום למכרם ממכר עולם. ברברי אחד התנפּל על עלמה עבריה יפה ויטמאה לעיני אבותיה, ואחרי כן דקרה בחרבו לבל תחיה ממנו זרע. בשמוע המושל מוליי־שיך את כל אלה, נכמרו רחמיו ויעביר קול בארצו להוציא לחפשי את כל ילדי ישראל אשר נמכרו בלחם.
החובלים האכזרים ומלחיהם שמעו, כי היהודים בלעו לפני עזבם את ספרד מטבעות זהב, אשר הממשלה אסרה עליהם לקחת אתם, ויבקעו את בטניהם להוציא את הזהב מטעיהם ואחרי כן השליכום במצולות ים.
רב חובל אחד נתן עיניו בנערה יפה, בת אחד הנודדים, ושמה ״פלומה״ (יונה). אמה ראתה את זאת ותדחוף את בתה הימה ואחריה קפצה גם היא ותטבענה יחד. האב השכול והאלמן, יוסף צבתון שמו, כתב קינה מרה על שתי הנפשות היקרות והאהובות לו אשר שכלן ברגע אחד.
את הנודדים אשר הגיעו אל חוף גינואה מצאה רעה נוראה. האניות אשר הוכנו להוביל את הגולים לתוגרמה נתקלקלו בדרך ויתעכבו שם לתקנן. אך ממשלת העיר לא נתנה להגולים לבא העירה, וישבו על חוף הים עד אשר תקנו את האניות. כצללים נעו הנודדים האומללים על יד חוף הים בפנים חורים ובעינים שקועות בחוריהן והוד פניהם נהפך לזעוה. ובין כה וכה והנה החורף בא והאניות טרם נתקנו, ומספר הגולים הלך הלוך וחסר, כי בני הנעורים אשר נלאו נשוא חרפת רעב המירו דתם בעד פת לחם, והזקנים מתו מעוצר רעה ויגון.
לחרפּתנו ולבשתנו יספּר קורא הדורות מהעת ההיא, כי שרידי הגולים אשר נמצאו בגינואה שמו פעמיהם רומתה והנה מתלאה! כי אחיהם היהודים יושבי רומה התיצבו כצר נגדם ולא נתנום לבא העירה, ביראם כי יצר למו בעבורם, ויתנו שוחד אלף דוקטים להאפּיפיור אלכסנדר הששי, כי לא יניחם לבא העירה. אך האפיפיור הזה, אשר התולדה תשוחו לעינינו לאיש משחת ורע מעללים, התקצף מאד על האכזריות הפראית הזאת ובקצפו אבה לגרש את יהודי רומה מארצו. אז הוכרחו קשי־הלב האלה להוסיף להאפּיפיור עוד שני אלפים דוקטים כי יפתח את שערי העיר לאחיהם האומללים ולעזרם…
לא כן עשו קהלות היהודים באיי יון. בבא אליהם מגורשי ספרד חמלו עליהם ויאכילום וישקום ויפדום מעבדות עולם מידי החובלים, ולתכלית זו מכרו את תכשיטי בתי־הכנסת וספרי התורה, ורבי אלקנה קפסלי, הנשיא על האי קנדיה, היה הקורא לפדיון שבוים.
המחנה הנשארה לפליטה היו אלה הנודדים שהגיעו לתוגרמה, כי השולטן באיאזיד השני היה איש טוב ורחמן ויחכם להבין את ערך היהודים ותועלתם הגדולה למלכותו, וידע מראש את האושר והעושר אשר יביאו הגולים לארצו, ויעביר קול בכל מלכותו —
״לכל יהיה רשאי לשום איש ממושלי ארצו לדחוף ולגרש את היהודים, רק כלם יתקבלו בסבר פנים יפים, ואשר לא יעשה כן אהה דתו להמית״
ויבאו בארצו אלפים ורבבות מגולי ספרד ויכוננו קהלות אשר פרחו, שגשגו והתחזקו, ובימי דור אחד עלו היהודים הספרדים בעשרם ובחכמתם על היהודים התוגרמים, ותחשב להם תוגרמה, בצדק, לספרד המזרחית.