שבתי צבי נולד ביום התשיעי לחדש אב שנת שפ“ו בעיר איזמיר־סמירנה, באסיה הקטנה. בתארו ויפיו מצא חן בעיני כל רואיו, נחמד היה במראהו ובמבנה גוו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, זקנו מגודל ויפה, שערו שחור מאד וקולו ערב ונעים ובזמרותיו לקח שבי את כל שומעיו, דמיונו היה עז, וההזיה שלטה בו שלטת בלי מצרים, ויאהב להתבודד תמיד ולהתרחק משאון קריה, לשוח ביערים ולשבת שפי על שפתי הנהרות ולעוף בכנפי דמיונו בשמי הסוד וחכמת הקבלה. הקרובים אליו הגידו, כי ריח טוב היה נודף מגופו. יום יום רחץ את בשרו במי הים. רחוק היה בשחרותו מאהבת נשים. הוריו השיאוהו בימי נעוריו, כמנהג בני ארצות הקדם. אשתו היתה טובת חן, אולם הוא לא קרב אליה, ובדרשה ממנו גט פּטורים, מלא מיד את חפצה. וככה עשה גם לאשתו השניה. ביפיו, פּרישותו, מדברו וזמרתו משך אליו תלמידים רבים, ובהיותו בן עשרים כבר היה לראש ומנהיג לחברת עולי ימים אשר למדם את קבלת האר”י וסודותיה.

ומרדכי, אבי שבתי צבי, אשר לרגלי מסחרו היו לו דברים עם האנגלים התרים והסוחרים בארץ הקדם, אשר העמיקו חקר בדברי הנביאים וישאו נפשם אל העת אשר תגלה “מלכות השמים” על הארץ, ויחכו לקץ, כי יראה כבוד ה' על עמו ישראל וארצו, ודבר הגאולה הקרובה היתה לשיחה בין היהודים והנוצרים. הדברים האלה מצאו מסלות בלב החוזה הצעיר שבתי צבי ותעל בלבו המחשבה, כי הוא נועד להיות הגואל לישראל.

לו קם בישראל בעת ההיא איש חיל ומתיצב לפני מלכים, כי אז אולי נהפכו החזיונות ההם למעשים כבירים. אולם שבתי צבי היה בעל דמיון והזיה, ויאמר לבצע חפצו במסתרי הסוד והקבלה המעשית, ויתקדש וינזר ויענה בצום נפשו ויטבול בשרו במים בקיץ ובחורף. ויהי היום ויגל את לבו לאנשים אשר בחברתו לאמר: “משיח ה' אנכי!” ויבטא את השם ככתבו, כהכהן הגדול אשר עבד עבודתו לפנים במקדש, ובזאת הראה להם כי הגאולה הנה באה.

שמעו זאת הרבנים ויתחלחלו, ויחרימוהו ויגרשוהו מסמירנה. רבים דמו, כי בזאת תמה ההזיה המשיחית; אך דמיונה היה כשביב מסתתר תחת האפר, וכעבור חמש עשרה שנה התפּרצה הלהבה ותהי לאש אוכלה בכל עם ישראל.

שבתי צבי שם פעמיו אל העיר שלוניקי, עיר המקובלים, ושם הפיץ את דעותיו וסודותיו בעזרת הנוכל אברהם היכיני. שם עשה מעשה אשר לא יעשה, כי שלח להביא ספר תורה ויט אפריון ותחתיו ארש את התורה לעיני כל תלמידיו וכל מאמיניו, באמרו: “התורה בת אלהים היא והיא תנשא למשיח בן האלהים”. רבני שלוניקי גרשוהו גם מעירם, ויוסף לנדוד ויבוא מצרימה. בקהירה מצא חסות בצל השר היהודי רבי רפאל יוסף חלבי, איש עשיר ונדיב ומאמין אדוק בהקבלה ומסתריה, ובבית השר הזה החזיק מעמדו ונוספו על מחנה מאמיניו אלפים ורבבות.

ממצרים שב ירושלימה ויעסוק בקבלה המעשית, השתטח על קברי הצדיקים ויבך בכי רב, וכל הלילה שר שירים ערבים לנגה אור הירח. מעשיו הרימוהו והעריצוהו בעיני ההמון ובלכתו ברחוב היה מחלק ממתקים לילדים, אשר רצו אחריו בהמון ובעקבותיהם רצו גם אמותיהם.

בעת ההיא הכביד הפּחה הירושלמי את ידו על היהודים וישם עליהם מס כבד מאד, ולא היתה לאל ידם לשלם את המס, וישלחו כל אלופי העדה את שבתי צבי להשר רפאל יוסף חלבי מצרימה, כי יחלצם מצרתם. שבתי צבי מהר להשלים חפצם ויצליח במלאכותו, כי השר היה ממעריציו, ויפתח לפניו את אוצרו לשלם את כופר נפשות היהודים להפּחה. אז התעלה עוד יותר, ויודיע גלוי לכל העם, כי הוא ציר ישראל וגואלו.

בימי הטבח הנורא בפולניה בידי חמילניצקי, מצאו הנוצרים ילדה עבריה בת שש שנים תועה בין החללים, ויביאוה לאחד מבתי מקלט הנזירים. הוריה הומתו בידי הקוזקים, כל בני משפּחתה נמלטו לארץ הולנדיה, והיא נשארה בודדה וגלמודה. הנזירות חמלו עליה ויכניסוה תחת כנפי הדת הקתולית ויחנכוה באמונתן. אולם הזכרונות מבית אביה לא נמחו מלבה ויעירו בה רעיונות, הרהורים וחלומות ותהי להוזה הזיות. ויהי היום והיהודים פליטי החרב שבו להתישב על חורבות משואותיהם ולקבור את עצמות חלליהם־קדושיהם וימצאו בחצר־מות את העלמה הזאת, שרה שמה, אשר נמלטה באישון לילה מבית המקלט אל שדה קברות ישראל, ויקחוה וישלחוה אמשטרדמה, שם מצאה את אחיה הפּליט. בהיותה רפת העצבים ובעלת דמיונות קראה בשגעונה כי היא תנשא למלך המשיח אשר יבא בזמן קרוב. אחרי שבתה באמשטרדם שנים מספר, שמה פעמיה לאיטליה ושם נהיתה לעלמה פרוצה ושובבה. השמועה על־אדות העלמה היפה ונצורת הלב הזאת הגיעה לאזני שבתי צבי וישלח אחריה ותבוא אליו.

החתונה הוחגה בארמון השר רבי רפאל יוסף חלבי, אשר שש מאד על המקרה הזה, כי האמין בו אמונה אומן. שרה היפה משכה אחריה בקסמיה צעירים רבים, ויכנסו בחברת המאמינים. בשובו שנית ירושלימה ובעברו דרך העיר עזה נטפל אליו נביא השקר נתן העזתי ויהי לנביאו, ויכריז על עצמו כי הוא אליהו הנביא והמפנה דרך למשיח אלהי יעקב. והנוכל הערום שמואל פּרימו היה המזכיר והסופר לשבתי צבי, ואליהם התלקטו נביאים שוגים והוזים הזיות, תועים ומתעים וישובו שנית לסמירנה, עיר מולדת שבתי צבי, ויביאו שממון ורוח עועים בכל מחנה בית ישראל.

יפיה של שרה, כספּו של רפאל יוסף חלבי, ערמתו של שמואל פּרימו המזכיר ועזותו של נתן העזתי – כל אלה הוסיפו אומץ ועוז להתנועה השבתאית, וביום ראש שנת תכ"ו הכריז שבתי צבי על עצמו בתרועת השופר, כי המלך המשיח הנה בא וכל העם הריעו לקראתו: “יחי מלכנו, משיחנו ומושיענו!”

רוח שגעון נחה על זקנים ונערים, נשים ועלמות, ילדים וילדות, ויתנבאו בקהל – באחוז אותם פּלצות ויתעלפו בחוצות – על שבתי צבי ועל מלכותו, והמקובלים ראו בזה את נבואת יואל: והיה אחרי כן אשפוך רוחא על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון, בחוריכם חזיונות יראו". שמטה היתה אז בכל עולם המסחר, כל העם הכינו את עצמם לקראת הגאולה. רבים היו מענים את נפשותיהם בצומות וסגופים לטהר נפשם מחטאותיהם, ורבים בלו ימיהם במשתה והוללות לכבוד המשיח, והגואל בעצמו הלך ברחובות עם מאמיניו ויזמרו את המקרא: “ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל!”

שבתי צבי הוליך את העם שולל ברגשות נפשו ובדמיונותיו, בהאמינו בעצמו, כי הוא הגואל הנאמן, ושרה אשתו השלימה את מלאכתו ברוח תזנוניה אשר שפכה על בני הנעורים, כי התאספו יחד אנשים ונשים וירקדו ויחולו במחולות עד להשתגע, ומרוב הוללות ושמחה שכחו כמעט את אדוניהם העריצים שרי תוגרמה ופחותיה. גם הנוצרים עזרו להפיץ השמועות על־דבר המשיח שעמד לישראל, והסופרים והמזכירים אשר בלשכות מלאכי אירופּה הודיעו במכתביהם לממשלותיהם מכל המאורעות בסמירנה. – בקונסטנטינופּול התעורר פּתאום איש זקן ומקובל, משה סוריאל שמו, ויחל לרקוד כעגל ולשיר כילד, ויפּול ארצה ויתנבא בדברי הזהר להוכיח, כי שבתי צבי הוא המשיח. – על האי אלבה בימה של איטליה נמצא אז חיט יהודי אחד מתנבא על שבתי צבי, כי הוא הגואל, ובהנבאו היה נופל ארצה ומפרכס בכל גוו. גם רבנים רבים גדולי התורה נואלו להאמין בהגואל אשר בסמירנה. גם חכמים ומשכילים היו נתעים אחרי שבתי צבי ויאמינו בו. וראשי הקהלות השתגעו והתהוללו מרוב שמחתם לשמועות הבאות, ויערכו בבתי־התפלה תפלות וברכות לשלום המלך המשיח, ורבים מהן נדפּסו בסדרי התפלה. מדי יום ביום היו מתפּללים את התפלה הזאת:

"ברך נא את אדוננו מלכנו הקדוש והצדיק שבתי צבי משיח

אלהי יעקב ויקוים בו מקרא שכתוב: ונחה עליו רוח ה',

רוח חכמה ובינה וכו'."

ובתפלת “הנותן תשועה” הוסיפו את הדברים האלה:

"הוא יברך וישמור את אדוננו מלכנו הרב הקדוש צדיק

ונושע שבתי צבי משיח אלהי יעקב יר"ה ותנשא מלכותו,

ליה יחיב שולטן ויקר, כל עממיא ולשניא ליה יסלחון, נזר

אלהיו על ראשו, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו, יראו

עינינו וישמח לבנו לבנין בית קדשנו וכן יהי רצון ונאמר

אמן."

שתי האותיות ש. צ. היו מצוירים כמעט בכל בתי־התפלה.

רבי יעקב אשכנזי, אבי בעל “חכם צבי” ואבי’אביו של רבי יעקב עמדין, רודפי השבתאיים, התיר דמו של פרנס אחד על אשר נמנע לברך את שבתי צבי בבית הכנסת, בחשבו אותו למורד במלכות.

הכבוד והגדולה אשר נחל שבתי צבי כמעט בכל כנסיות ישראל החזיקו בקרבו את אמונתו בנפשו, כי הוא בחיר־אלוה. בכל יום באו אליו צירים מארצות שונות ותשורות יקרות בידיהם, כמו אל מלך אדיר, וכלם העריצוהו והקדישוהו, ובכן היה לתועה ומתעה גם יחד. ושמואל פּרימו מזכירו הנוכל והבליעל הוסיף הרע, ויודיע גלוי במכתביו, אשר כנם בשם “כתבי המלך” ויחתום תחתם: “אני ה' אלהיכם שבתי צבי”. במכתבים האלה הרס את כל ארמון הדת ויבטל את כל הדינים, החקים והמעשים, באמרו: כי התורה המעשית בטלה בימות המשיח. הפּרצה הראשונה היתה בטול צום העשירי בטבת ויעשהו ליום חג ומשתה. ואלה דברי המכתב אשר שמואל פּרימו המזכיר ערך לכל כנסיות ישראל בשם המשיח לאמר:

"בנו יחידו ובן בכורו של ה' אלהי ישראל שבתי צבי משיח

אלהי יעקב וגואל עמו ישראל לכל בני ישראל שלום!

מהודענא לכם שאחרי שזכיתם לראות יום ה' הגדול ודבר ה'

ביד עבדיו הנביאים, נהפך מספדכם למחול ויום הצום לששון

ושמחה. כי גואלכם ומלככם מושיעכם בא!"

המאמינים השבתאיים הבהילו לקחת לבניהם הקטנים נשים ולתת את בנותיהם הקטנות לאנשים בני תשע ובני עשר שנים, למען כלות מהרה את הנשמות מ“האדם העליון” על פי הקבלה הפותחת שערי שמים וממהרת את הקץ לההולכים בחשך על הארץ.

בשנת תכ"ו, היא שנת הגאולה אשר הבטיח הגואל מסמירנה, יצא הוא ועדת מאמיניו קונסטנטינופולה להרים את העטרה מעל ראש השולטן ולשומה בראשו, ולפני צאתו חלק את כל הארצות לאחיו: יוסף צבי ואליהו צבי ועוד עשרים וארבעה אנשים ממקורביו, וימן אותם למלכים ונשיאים, ויקראם בשמות מלכי ישראל ויהודה, איש איש לפי שורש נשמתו אשר הגיד להם.

ויהי בהגיעה הספינה אל הדרדנלים נתפּס שבתי צבי בידי השוטרים התורגמים בפקודת הויזיר הגדול, ויאסרוהו בכבלים ויכלא כששת ירחים.

המאמינים הרבו לתת שוחד להפּקידים עדי אשר שמו את מצודת אבידוס במבצר הדרדנלים כהיכל מלך לו ולשרה אשתו וכל אשר אתו, ויקראו את המצודה בשם “מגדל עז”.

המזכיר שמואל פּרימו ונביאי השקר ובראשם נתן העזתי הוסיפו למסוך רוח עועים בעם ישראל, ובהגיע צום הרביעי – שבעה עשרה בתמוז – שלח מכתבים לכל בני הגולה לאמר:

"צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה לכל מאמיניו, כי באותו

היום שרתה עליו השכינה ובאה בו דעת נפש כי הוא המשיח"

ואת יום שלשה ועשרים בחדש תמוז, אשר חל אז ביום השני קבע ל“שבת הגדול” –

“כי הוא יום השביעי לתחית רוחו”

ואלפי אנשים ונשים חגגו את יום השבת ההוא ככל הלכות השבת. ועל־אדות צום האומה הגדול “תשעה באב” צוה בכתב מלכותו, כי היום הזה יוחג ברוב פאר והדר, יען כי הוא יום הולדתו. וזה סדר קדוש היום:

"ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים

לששון, את יום הנחמות הזה, זמן לידת מלכנו משיחנו שבתי

צבי עבדך ובנך בכורך, באהבה מקרא קדש זכר ליציאת

מצרים".

ועל המכתב חתם את שמו:

"נאום דוד בן ישי, נורא למלכי ארץ, הגבר הוקם על על כל

ברכה ותהלה, משיח אלהי יעקב, אריה רבי עילאי, שבתי־צבי"

בתוך המון היהודים אשר נהרו מכל עברים לראות ולהראות את פני המשיח בבית כלאו במבצר אבידוס, היה גם התלמודי הגדול רבי ישעיה מלבוב, בנו של הגאון רבי דוד בעל “טורי זהב” (הט"ז) ונכדו של רבי יואל סירקיש (הב"ח), ועל ידו שלח שבתי צבי תשורה לאביו הגאון הזקן כתונת תפורה בזהב, ויצוהו כי יאמר בעת לבשו אותה “תחדש כנשר נעוריכי”, למען ינוב בשיבה טובה ויהיה דשן ורענן, גם נחמהו במכתבו, כי במהרה ינקום נקמת דם יהודי פולניה מידי שופכיהם.

בהודע השולטן מכל מחשבות שבתי צבי והליכותיו, התקצף מאד ויצו להביאו לפניו. אז נבקה מקרבו רוח התועה והמתעה ונפשו התחלחלה בשמעו את פּקודת השולטן כי ימיר דתו בדת מחמד אם חפץ חיים הוא, ומיד הסיר את כובעו מעל ראשו, לאות כי עוזב הוא את דת ישראל, ואחד מסריסי השולטן שם על ראשו מצנפת תוגרמית ומעיל ירוק, ויכנס לדת המחמדית. השולטן האיר פניו אליו ויכנהו בשם “מחמד אפנדי”. גם שרה אשתו הסוררה המירה דתה ותקרא בשם “פלימה קאדין”. אשת השולטן נתנה לה תשורות וראש כהני מחמד הורה להגרים את תורת הקוראן.

כרעם בגלגל הרעימה השמועה את לבות כל בני ישראל כי “גואלם” המיר דתו. רבים ממאמיניו החזיקו עוד במעוזו באמרם, כי על פי תורת הקבלה מחויב המשיח לכנוס אל הטומאה למען הוציא משם את הנצוצות מתוך הקלפּות. ומזכירו ונביאיו לא חדלו לבשר בשורות טובות מרחוק, ויוכיחו מהזהר, כי המרת הדת הכרחית היא למלא את הכתוב “והוא מחולל מפּשעינו” דאיתעבד חול ובתקוני הזהר נאמר: כי “מלך המשיח הוא טב מלגו וביש מלבר”. התעמולה הזאת הרבתה מומרים ויהודים למאות “לבשו המצנפת” המחמדית, והמאמינים השבתאיים עשו במהלך מעשיהם ואגודתם נוסדה בעיר סלוניקי. לעין כל התחפשו לישמעאלים מחמדים, אך בבתיהם פּנימה עובדים המה עוד היום לשבתי צבי.

בשנים האחרונות לימי חייו התנהג בשגעון, פעם דבר סרה על ה' ועל תורתו, ופעם התרועע עם מאמיניו היהודים וישורר אתם מזמורי תהלים.

שרי הממשלה נתנו צו להגלותו גלות שלמה לארץ רחוקה, לעיר קטנה דולצינה, אשר שם לא נמצא אף איש יהודי אחד. ובשנת תל"ו חלה מחלה אנושה וימת ביום הכפּורים.

בקבורתו התעסקו המחמדים, כי כל מאמיניו ומשפּחתו כבר רחקו מעליו.

הן זאת אחרית התועה והמתעה, אשר התעה רבבות מבני ישראל ובדמיונותיו ושגיונותיו.