לוגו
רבי ישראל בעל שם טוב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שמי היהדות כסו בערפּלי הבערות בארץ פּולניה. ההמון הגס היה הולך ודל בגלל כל הצרות והתלאות אשר עברו על קהלות פּולניה בשנות המאה החמש עשרה מעברת הקוזקים, וימעטו וישחו וישקעו במצולות הבערות. התורה אשר הפיצה אורה וחיים בכל פנות העם בכל ימי גלותם היתה נחלת הרבנים, אשר הרימו את עצמם מעל לעם, ויגדל הפּרץ בין העם ומוריו. ההגיון בספרי הנביאים, ורוח השירה והמליצה, אשר המתיקו תמיד את מרירות חיי העם, לא נפרץ בפולניה, כי הרבנים שמו את כל מעינם אך בתורת ההלכה לבדה ואת ההגדה אהובת ההמון ובת הרגש גרשו כלה מנחלתם; הפלפּול והחדוד היו כל גאונם ומשושם ובמו התגאו הלומדים על ההמון. המוכיחים והדרשנים היו מיראים ומפחידים את שומעיהם בענויי שאול ומצרי התופת על כל עברה קלה, תחת אשר היה עליהם להטיף להם בדברים נחומים על לבם הנשבר מהעוני והלחץ, אשר סבלו מעם הארץ מחוץ ומעול המצות והחקים אשר הכבידו עליהם רבניהם מבית.

היהודים הפּשוטים המפוזרים והמפורדים בכפרים ובקהלות קטנות על אדמת האצילים בין האכרים הגסים והנבערים, רחקו כליל מן התורה והדעת ויהיו נבזים ושפלים בעיני בני התורה, ויבדלו לשתי מפלגות בכל ארחותיהם וגם בלבושיהם — ללומדים ולעמי הארץ.

אך לכל זמן והעם התנער מעפר שפלותו וישבור את העול והמשא הכבד, אשר הכבידו עליו רבניו ומוכיחיו וימצא את גואלו ומושיעו באחד מבניו, רבי ישראל שמו, ויתן לו את השם ״בעל שם טוב״ לאות כבוד ותהלה, למען הבדילו מכל ״בעלי השמות״, אשר רבו בימים ההם.

רבי ישראל בעל שם טוב נולד בשנת תנ״ח, בעיר קטנת אוקופּ, היושבת על הגבול בין שתי הארצות, פּולנית ובוקווינה.

אביו רבי אליעזר היה איש המוני, מתפּרנס על ידי שרה אשתו, שהיתה מילדת. יחיד היה ישראל לאבותיו, וההגדה מספרת על־אדות לידתו כדברים האלה:

רבי אליעזר היה דר בכפר ויצטיין במדת הכנסת אורחים עד להפליא, ומלאכי מעלה הואילו לנסותו באיזה נסיון. סמאל המנסה תמיד את בני האדם אבה לעשות זאת, אך אליהו המלאך הטוב גבר עליו, והוא עשה את המסה בהתחפּשו לפני רבי אליעזר בדמות עני ביום השבת אחר הצהרים, מקלו בידו ותרמילו על שכמו ואומר אליו ״שבת טוב!״, והנה תחת לגרשו מעל פניו, כדרוש לעשות למחלל את השבת, האכילהו את הסעודה השלישית וסעודה ״מלוה מלכה״ ויתן לו מקום ללון, ולמחרת בבקר הושיט לו נדבה הגונה וישלחהו בשלום ולא הזכיר לו כלל את חלול השבת. בראות אליהו את סבלנותו, גלה לו את הסוד, כי הוא בא לנסותו, ויבטיחהו בעד זה, כי יוליד בן ויקרא את שמו ״ישראל״, לקיים מה שנאמר ״ישראל אשר בך אתפּאר״.

מה רבה הסבלנות והטוב הצפונים בההגדה התמימה הזאת המכלכלת בקרבה מדת אברהם העברי הראשון, להכניס אורחים ולהאכיל רעבים אם גם שונים המה ממנו בעניני אמונה ודת.

בן שנים אחדות היה הילד במות עליו אביו, ולפני פטירתו לקחהו אביו על זרעותיו ויאמר לו: ״זכור תזכור כל ימיך שה׳ אתך, לכן לא תירא מכל דבר. הנני מת!״

דברי אביו הוחקו במוחו הרך ויחזקוהו ויאמצוהו לעשות גדולות ונצורות. זמן מעט אחרי מות אביו נשאר גלמוד גם מאמו ויהי נעזב ובודד בימי ילדותו.

היתום הקטן חונך וגודל תחת השגחת אנשי חסד, אשר מסרוהו אל ה״חדר״ ללמדו תורה ומצות. ה״חדר״ אשר הפילוסוף שלמה מימון, בן הדור ההוא, מתאר אותו לאמר:

״החדר הוא מעון צר ומלא עשן, אשר בו ישבו הילדים מקצתם על ספסלים ומקצתם נטושים על פני הארץ, המלמד לבוש כתנת מגאלה, יושב אל השלחן ובידו מקל חובלים,

במקלו זה ירק וישחק את הטבק אשר באגן בין רגליו, וגם יהיה לו למטה זעם לרעות בו את צאן מרעיתו העוזרים אשר לו רודים על ידו ומשננים לתלמידיו את פּרקם איש איש בפנתו, וגם הם מתהלכים עם הילדים בזעם ועברה, כמנהג אדונם המלמד, מהארוחות המובאות לילדים בצהרים ובערב, יקחו האדונים האלה את חלקם בראש, ויש אשר לא יותירו מאומה לתלמידיהם, והילדים הרעבים לא יערבו את לבם להתאונן על החמס הנעשה להם, מיראה פן יעידו עליהם את חמת מעניהם בחדרים האלה היו הילדים כלואים מן הבקר עד הערב, ומלבד בשבתות, מועדים וראשי חדשים לא נתן להם חפשה אף רגע אחד״ בחדר כזה נמסר ישראל היתום הקטן, זה הילד המלא חום ורגש, בעל דמיון עז ונפש מתפעלת ומתרגשת, המגעגעת על הדר הטבע ומרחביה; ילד כמוהו לא עצר כח לשבת תחתיו בחדר המעופּש ההוא ולשמוע את הלמודים היבשים מפי מלמדו הצנום והכחוש, אשר אין כל רוח חיים בקרבו. נפשו החפשית קצה להיות כלוא תחת שבט נוגשו, ופעם בפעם התחמק מחדרו וימלט היערה מחוץ לעיר, ויחפשו אחריו וימצאוהו יושב בשדות בר ודשא ומתענג להביט אל תכלת השמים או אל עצי היער הגבוהים ולשמוע את קול רננת הצפרים ושטף מימי הנהרות הזכים השוטפים בהמולה נעימה מתחת ההרים והגבעות. כל פחד ומורא לא עצרוהו מלכת בדד בנבכי היערים, כי על כל שעל ומדרך כף רגל היה מרגיש את אלהיו עמו, ודברי אביו האחרונים לא משו ממנו כל ימי חייו.

אנשי חסדו לא הבינוהו ובראותם את משובת הילד עזבוהו לנפשו, ויחל לדאוג בעצמו לכלכלתו ומחסוריו, וישב שנית החדרה, אך לא בתור תלמיד, כי אם בתור עוזר להמלמד.

כי נער ישראל התגברו רגשותיו ודמיונותיו בקרבו, וכמו בקסם משך אליו את נפשות הקטנים אשר נקשרו בנפשו, ומלבד עבודתו להוליכם החדרה בבקר ולהביאם הביתה בערב, עוד היה בן לויתם גם בבית הכנסת להורותם אמירת ״אמן, יהא שמיה רבא״, ״קדושה״ ו״ברכו", ויאהב מאד את מלאכתו זאת עם בני חברתו הקטנים.

אחרי עבור זמן לא רב נראהו בתור ״שמש״ בבית־הכנסת. אז היתה הנהגתו זרה ונפלאה, כל הלילה היה ער, וביום ישן שנתו, באמת:

״טוב יותר לישון ביום כמה שעות, כדי לחיות נעור בלילה חמסוגל להמחשבה, אשר היא הדבקה באלהים״

בחצות הלילה, בעת אשר היה יחידי בבית־הכנסת, היה הולך בבית הנה והנה וירם קולו בשירה וזמרה, אשר אהב מאד כל ימי חייו. ומאמיניו ספרו, כי —

״היה מכיר בנגנו הכלי־זמר את מעשי המנגן מיום הולדו״

כל באי בית־הכנסת הביטו עליו כעל איש משתגע וחסר דעת, אולם אהבוהו מאד על שרתו אותם באמונה.

למודיו היו: ספר הזוהר והתקונים, שנחשבו לו לספרי תורתו, ופתגמו היה תמיד: ״שבו גנז הקב״ה לצדיקים לעתיד לבא את האור שברא בששת ימי בראשית, ושהיה הבורא מביט בו מסוף העולם ועד סופו״. גם הספר ״עין יעקב״ היה מענינו הרבה, ואת שני הספרים האלה אהב כל ימי חייו. ההגדה מספרת, כי אחד קדוש ומקובל נורא, רבי אדם שמו, השאיר את כתביו הקדושים אחרי מותו לבנו ויצוהו למסור אותם לידי רבי ישראל בן אליעזר בעיר אוקופּ. הבן מלא את פּקודת אביו, ואחרי עמל רב מצא את ישראל השמש וימסור לו את כתבי אביו, אשר האירו עיניו בקבלה המעשית.

אהבתו להתבודדות ושאיפתו אל הדר הטבע, אל היערים והנהרות, אל הסלעים והמערות לא נתנוהו לשבת בעיר בתור שמש בבית הכנסת וימצא לו משרת ״מלמד״ בבית יהודי כפרי אחד ושם מצא חן גם בעיני האצילים הפּולנים, בדעתו לדבר כן בשפת פּולנית.

אחרי שנות מספּר הנני מוצאים אותו באחת העירות הקטנות אשר בסביבות העיר ברודי, הנקובה בשם טלוסט, ושם נהיה למלמד, ויהי אהוב וחביב בעיני כל בני העיר, עדי אשר באו אליו בדברי ריב ומשפט. בין האנשים אשר התודע אתם נחשב גם רבי אפרים מעיר קוטוב, אבי הרב רבי אברהם גרשון מברודי. הנכבד רבי אפרים הציע לפני רבי ישראל המלמד הצעיר, כי יקח לו את בתו לאשה. רבי ישראל נאות להצעתו בתנאי, כי איש לא ידע מזאת עד יום חתונתם.

רבי אפרים מת, והרב מברודי בקר את כתבי אביו וימצא את ספר התנאים, אשר בו ארש אביו את אחותו לישראל המלמד, וישתומם מאד, ולא הבין איך עשה זאת אביו בלי ידיעת אחותו, אך את הנעשה אין להשיב, ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי.

עברו ימי האבל והנה ישראל בא לבית הרב רבי אברהם גרשון מברודי לבוש כאחד האכרים, כי כן היה מנהגו תמיד להראות את עצמו כעם הארץ, ויתיצב בפתח והוציא מצלחתו את ספר התנאים וימסרהו לידי הרב, באמרו: ״הבה את אשתי!" הרב נפעם, כי לא פּלל כזאת, אשר אביו יתן את בתו לאיש המוני וגם כזה, ויקרא לאחותו, והיא מאנה להתנגד לרצון אביה המת, ותאות להנשא לו. קודם החופה דבר החתן עם הכלה ויגלה לה את האמת ויביע לפניה את חפצו להתחפש גם לימים הבאים עד זמן ידוע, וישביעה לבל תגלה מזה לכל איש. היא נאותה לכל תנאיו ותנשא לו.

הרב רבי אברהם גרשון לא אבה, כי גיסו הבור ישב אתו בברודי ויקן לו סוס ועגלה, ויצא ישראל ואשתו מן העיר ויסעו ממקום למקום לתור למו מנוחה.

באחד הכפרים אשר בין שתי הערים קוטוב וקוסוב התישב ויחי חיי צער. מקור מחיתו היו הסוס והעגלה אשר גיסו הרב נתן לו. אשתו ישבה בכפר והוא התבודד על ההרים הגבוהים בסביבות הכפר ויתעמק במחשבותיו העמוקות. פעמים אחדות בשבוע היתה באה האשה אל אישה עם סוסה ועגלתה, הוא העמיס טיט על העגלה והיא הובילה את הטיט להערים הקרובות למכרו. צרכי חייהם היו מועטים, רבי ישראל הסתפק בחלת לחם אחת בכל ימי השבוע.

שם ביפה נוף ההוא בחלק ארץ גליציה הסמוך לבוקווינה אשר הצטיין בזמן ההוא ביפיו ובהדרו, שם בין ההרים הגבוהים המכוסים ביערים גדולים, היה מבלה מיסד החסידות והיוצר תקופה חדשה בחיי היהדות את זמנו בשקט ובטחה בחיק הטבע אשר אהב מאד. שם גמלו מחשבותיו והגיונותיו הגדולים והעמוקים כהטבע בעצמו, אשר בראו שיטה חדשה ומהפכה כללית במחנה רבבות אחיו עד היום הזה.

בחצי ימיו יצא רבי ישראל מבין ההרים אשר התהלך שם לפני האלהים אל אחיו אל העם, ויחל לעבור בערים, וימשוך את לבות ההמון אחריו בענותו וצדקתו, בתכנית רוחו העדינה ובמזגו הטוב והשמח, ויחיה לב נדכאים בהורותו להם, כי לא רק בלמוד התורה לבדו יזכה האדם את ארחו, אם לבו איננו תמים ורוחו בלתי נאמנה, וחלילה להאדם להתגאות על חברו בידיעותיו ולמודיו, כי עון פלילי הוא. וגם אל שטת הקבלה הישנה המורה את דרך התשובה הסגופית, הענויים והצומות, התנגד בכל כחו, ורק להדבק בה׳ צוה למאמיניו, לעבוד את ה׳, בשמחה ובטוב לב. ״עבדו את ה׳ בשמחה וגילו ברעדה״ היה פתגמו תמיד ובזאת חזק ידים רפות וירומם את רוח ההמון, אשר מוריו השפּילוהו ויכניעוהו עד דכא.

ואלה הם דבריו ותמצית שטתו:

״חיי העלים הזה הם תכלית בפני עצמם, והאדם החי בשמחה הוא ממלא בזה את רצון בוראו, וזו היא העבודה הראשית של האדם, שהוא רק חוליה אחת בשלשלת היצירה הכללית אמנם מאחר שהאדם הוא המצוין בחוליות אותה השלשלת בשכלו ובינתו, על כן צריכים חייו שיהיה להם מובן ידוע למטרה נעלה אולם הוא איננו העובד היחידי לבוראו, העבודה היא תשלום תפקידו של הדבר שלמענו נוצר בידי בעליו, ועל כן בל הבריות האחרות מלבד האדם הכל עובדים אותו יתברך לפי דעתם ושכלם שנתן להם, ואפילו התולעת עובדת עבודתה כפי כחה שהשפיע לה יתברך״. (צוואת הריב״ש)

* * * * *

״מי שאומר שהעולם הזה אין בו ממש, טועה הוא, אלא עולם נכבד הוא למי שיודע להסתפק ממנו כראוי ולהתנהג בו כשורה היצר הרע מסמא את עיני האדם לחשוב את עצמו לצדיק גמור על ידי שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסנף את עצמו אף על פי שאיננו יודע ענין הדבקות בבורא יתברך מה הוא, ולא מעם טעם של אמונה שלמה כראוי ועקרי העבודה נעלמו ממנו לגמרי ולאיש כזה אין לו תקנה כמעט שאחרי שהוא צדיק בעיני עצמו ובעיני הבריות גם כן, מי יביאנו לשוב בתשובה ולהתבונן מהו ענין התפלה, הלמוד ועשית המצות לשמן?״

* * * * *

כשהאדם מתענה אפילו משבת לשבת וחושב שעושה בזה רבד גדול אין תענית כזה חשוב וכלום ועל ידי תענית לא תזדכך הנפש״

ה״דבקות״ או ״עבודה בשמחה״ הוא השם האהוב לו והשגור תמיד בפיו. בטוב טעם ודעת באר את ענין הדבקות לאמר:

״מנגנים פורטים על כלי זמרם, בני אדם שומעים את הננינה ומחוללים, והנה חרש אחד עוטר ומשתומם על זה וחושב בלבו וכי בשביל שאלה פורטים באצבעותיהם ישתגעו האחרים ויעשו תנועות משונות? כן בעיני הכסיל שאיננו מרגיש ענין קדושת תנועות משונות? כי על ידי מעשים גשמיים חיצוניים כאלה תהי כל הטבע כלה נכנעת להעושה אותם אבל מי שהוא דבק בבוראו ועובדו בשמחה הוא לא יתפלא על

זה״

שיטת האר״י ותלמידיו לומדת הרבה דברים המתנגדים אל החיים: הצומות, הסגופים, הבכיות, גלות והנדודים, השינה על הקרקע ואבן למראשותים, אכילת הלחם באפר ושתית מים מהולים בדמעות לקיים את הכתוב ״ושקויי בבכי מסכתי״ — נגד כל אלה יצא רבי ישראל בעש״ט ומחה בכל כחו, באמרו:

״השם יתברך רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, והבכיה היא רעה מאד, שהאדם צרידך לעבוד בשמחה, רק אם הבכיה היא מחמת שמחה, אז טובה היא מאד״

ויהי בשובו לגיסו הרב מברודי למד את הלכות השחיטה והבדיקה ויהי לשוחט ובודק קבוע בכפר קשולביץ וימצא את מחיתו מהכפרים אשר סביבותיו. אחרי זמן לא כביר חכר בית־משקה אחד באחד הכפרים ושם ישבו רק אשתו ובנו צבי ובתו אדל הקטנים, והוא בנה לעצמו בית קטן ביער ושם התבודד לנפשו כאשר הסכין עד אז. את ביתו בקר רק בימי שבת ומועד, או כששלחה אשתו אחריו לבוא לשרת את האורחים, אז היה בא לשרת לפניהם כאיש המוני פּשוט, מבלי הראות אף תנועה אחת של תלמיד חכם.

אולם מכל ״פרנסותיו״ היה סובל מחסור ועוני, וההגדה מספרת, שפעם אחת לא היו לו מצות לפסח, וירתום את סוסו בעגלתו ויסע לכפרים הקרובים ושחט בהמות הכפריים ועופותיהם והביא קמח ובשר לפסח. כשבא לביתו ירד גשם שוטף ונחמץ הקמח. השוחט העני בדק שנית את סכינו ויסע לכפרים אחרים והביא עוד הפּעם קמח לפסח. בשובו ובהיותו סמוך לביתו לא עצר סוסו כח לעלות ההרה עם המשא הכבד ויפול תחת כובד המשא וימת. אז נפל רבי ישראל במבוכה ולא ידע מה לעשות, כי לעזוב את הקמח לא יוכל, פּן יחמיץ או יגנב, ולשאתו הביתה לא יוכל, כי כבד הוא מנשוא. ויתקשר בעגלה ויחל למשכה עדי כלו כחותיו ויעמוד באין אונים. אז חמלה ההשגחה על עניו ותשלח לו את אליהו מלאכה התמידי בתור אכר אחד עם עגלה ויקשור את עגלת רבי ישראל אל עגלתו ויביאנה אל ביתו, ואת עור נבלת סוסו המת פשט לו האכר וימכרנה במחיר ארבעה זהובים אשר בהם הלביש רבי ישראל את עצמו בניו לכבוד ימי החג.

הגדות שונות מספּרות איך נתגלה גדלו בעם על ידי רבנים שונים, אשר התאכסנו בביתו, ובהיותו כבן ארבעים כבר נתפּרסם שמו בין כל מפלגות העם בתור בעל שם עושה נפלאות ורופא חולים וישתקע בעיר מזיבוז, זו העיר הקטנה המפורסמת כקדמותה, בית־כנסתה הגדול עומד יותר משלש מאות שנה, ומספרים שבבית־הכנסת ההוא עוד היה מתפלל רבי יואל סירקש (הב״ח) בהיותו רב שמה. מזבוז מצוינת גם במצב מקומה היפה, ביערותיה, בהריה ובקעותיה, דברים אשר לקחו את לב בן־הטבע וחניך־היער הזה.

אז נהרו אליו תלמידים תלמודיים גדולים מכל עברים, ובתוכם היו האחים מרגלית בני רבי מאיר בעל שאלות ותשובות ״מאיר נתיבים״, ורבי יעקב יוסף אשר הוא היה אחד ממיסדי הספרות של החסידות.

אחד האחים מרגלית הביא לו את בנו הקטן, שאול שמו, בן שבע שנים. הילד היה יפה מאד וקולו היה נעים ונפלא. הבעש״ט, אשר מעודו אהב את הזמרה, בקש את תלמידו, כי ישאיר לו את הילד תחת השגחתו. האב נאות לזאת, הילד התחנך על ברכי רבי ישראל, ונתפרסם שמו, ויהי לחזן מפואר ויכונה בשם ״קשטן״ (ערמון) על שם צבע שערו הערמוני אשר היה לו, הוא אבי ה״קשטן״ השני מדובנא וזקנו של ה״קשטן״ השלישי, הוא החזן המהולל צבי וינטרוב מקניגסברג הנודע בזמירותיו הנדפּסות.

באחד מימי האביב ורבי ישראל הלך לטייל עם תלמידיו כדרכו, ויתיצב תחת אחד האילנות להתפּלל תפלת המנחה. פתאום נשא עיניו אל צמרת האילן ונפשו התדבקה אל הטבע, אל הריונו, אל פטורי הציצים אשר מהם יתפּתחו העלים, ויזכור גם את שטתו שעודנה גם היא בתחלת פרחי אביבה, ויעמוק במחשבותיו ויסתכל בתלמידיו ועל הסתגלותם לשטתו ותורתו, ויתאנח ויאמר:

״ידעתי, כי מספר עלי אילן זה יהיה מספר הצדיקים ושמותיהם וכל אחד יתפאר שהוא הוא ההולך בדרכי״

מתנגדיו ושונאיו היו רבים מאד, אשר לרוב היו מן הלמדנים היבשים אשר לא היה להם כל רגש לדבר נאצל, נעלה ונשגב והיו רק כ״אוכלי האותיות״ בתורה, ואת גדלם מדדו באמת בקיאותם בתלמוד ובדינים, ובמה נחשב בעיניהם איש כרבי ישראל, אשר ידיעתו בתלמוד היתה לא יותר מבינונית. ויהי היום ויועידוהו לעמוד לפני משפּט הועד של ארבע הארצות. פּרנס הועד היה אז רבי אברהם אבלי ברבי ישראל איסר מלובלין. הוא הציע לפני הועד, כי חבעש״ט הוא עם הארץ ואיך יעוז להיות רב לתלמידים. וישלחו אחרי רבי ישראל והוא הופיע לפני הועד. ויפן רבי אברהם אבלי אליו ויאמר:

״לפי סדר הנהגתך נראה שרוח הקדש שורה עליך, ויש אומרים שעם הארץ הנך, בכן נשמע מפיך אם יודע אתה איזה דין, הלא ראש חדש היום, ואם תשכח יעלה ויבוא מה תעשה? איך הוא הדין?׳׳

ורבי ישראל השיב בתמימותו:

״דין זה אינו נצרך לא למעלתו ולא לי, כי מעלתו אפליו אם יחזור ויתפּלל ישכח עוד הפּעם, ואני בודאי לא אשכח׳׳

תוכחתו הנמרצה בתשובתו הקצרה הזאת מכלכלת בקרבה את כל שטתו, כי לא בדינים יבשים וחקים קשים תכון היהדות, כי אם בכונת המעשים ונשמתם.

בהיותו כבן ששים מתה עליו אשתו, אשר רבות סבלה אתו בימי נדודיו, ויותר הוא לבדו עם בתו היחידה. אז החלה נפשו הפיוטית לגעגע על הארץ הקדושה, לשאוף את הרוח הצחה. והמבריאה על הרי יהודה, ולהתדבק עם יוצרו על אדמת קדשו. אולם את חפצו זה לא הוציא אל הפועל, כי סערה גדולה עמדה לשטן לו על הים והיה נאלץ לרדת בחוף קונסטנטינופּול, ומשם שב מזיבוזה.

שם, במזיבוז, התודע לעת זקנתו אל הגאון התלמודי רבי דובר, הוא המגיד ממזריטש, אשר בראשונה היה ממעריצי שטת האר״י ומתנגדי שטת הבעש״ט, ומרוב ענויו וסגופיו חלה ויאנש, הרופאים לא מצאו לו מזור, ויפתוהו מכיריו לנסוע לרבי ישראל ויפּת. חבעש״ט קבל את מתנגדו במאור פנים וירפאהו מחליו, ובהיותו בביתו ימים רבים השפיע עליו מרוחו ושטתו, ובו מצא חבעש״ט את יורשו הרוחני, אשר הפיץ את דעותיו בין תלמידיו הרבים, אשר נפוצו אחרי כן בכל מרחבי הארצות ויהיו ל״צדיקים״ או ״יהודים טובים״ כאשר יכנם ההמון.

על יעקב פרנק ועדתו אשר המירו דתם אמר הבעש״ט:

״השכינה מיללת אומרת כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שתחיה לו איזה רפואה, וכשחותכין האבר אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא אבר השכינה״

באביב, אשר אהבו תמיד, בשנת תק״ך, בימי הפסח, חלה רבי ישראל מחלה אנושה. תלמידיו הרגישו את חולשתו ולא עזבוהו עד חג השבועות. בליל החג התאספו כלם לביתו והוא השמיעם עוד את לקחו ומוסרו. בבקר גלה להם כי יומו בא ויברכם.

״אין אני דואג על עצמי, כי יודע אני בברור שאצא מפתח זה ואכנס בפתח אחר״.

אלה דבריו האחרונים לפני השיבו את רוחו לאלהיו אלהי ישראל.