רבי משה בן מנחם מנדלסון נולד בשנת תפ״ט. אביו היה סופר עני בעיר דסוי ואמו היתה יהודיה כשרה וצנועה, ומשאת נפשם היתה, כי משה בנם הקטן יגדל ויחכם ובעודנו ילד בן שבע רך וענוג נשאהו אביו על כתפו לוטה באדרתו בבקר בשעה הרביעית לבית־המדרש ללמדו שם תורה.

בהיותו בן עשר ידע כבר את כל ספרי הנביאים בעל פה, גם הבין את דקדוק הלשון ושמושה, עדי אשר נסה לחבר איזה שירים. מורהו בתלמוד היה הגאון רבי דוד פרנקל, בעל ספר ״קרבן העדה״, אשר היה אז אב בית דין בדסוי ואחרי כן בברלין.

עוד בשחר ילדותו מצא את הספר ״מורה הנבוכים״ להרמב״ם, ויתאמץ בכל כחו לקרוא בו ולהבינו, ויהגה בו יומם ולילה, עדי אשר השחית תארו ומבנה גוו וגבנון היה לו מלפניו ומאחוריו, וכה היה פתגמו תמיד במסבת מרעיו בדרך התול והלצה:

״בן מימון היה הסבה להשחתת תארי ורפיון גוי, אבל הבריא את נשמתי וירומם את רוחי״

בן שלש עשרה שנה היה בהפרדו מהוריו העניים וילך ברלינה לשמוע לקח מפי מורהו רבי דוד פרנקל, אשר נמנה שם לרב, כי נפשו גרסה לתורה ולחכמה, הסתפּק במועט מאד, ובקנותו ככר לחם רשם את הככר לכמה סעודות ולכמה ימים, לדעת עד היכן יגיע ספּוקו.

את חכמת החשבון למד מפי איש יהודי פּולני, רבי ישראל זאמושץ, ואברהם קיש מפּראג הורהו את השפה הרומית.

המלמד והבלשן סולומון גומפּרס הורהו אנגלית, צרפתית ומדעים שונים.

בעת ההיא היה בברלין איש עשיר ונדיב, אייזיק ברמן שמו, ויתודע משה אל הנדיב ההוא אשר לקחהו אל ביתו, וישימהו למורה לבניו. אחרי היותו ימים רבים בבית ברמן נהיה לסוכן בבית מסחרו ומשכרתו היתה לא מעטה.

בשנת תקי״ד התודע העלם העברי, אשר שמו כבר נודע לחכמי ברלין בתור חוקר והוגה דעות, להפילוסוף האשכנזי לסינג, אשר אהבהו מאד ויהיו אחים ורעים כל ימי חייהם.

ויהי היום, ויכתוב מנדלסון מאמר פילוסופי עמוק מאד, ויביאהו אל לסינג לשמוע את חות דעתו עליו. לסינג לקח את המאמר מידו, ויאמר לו: הניחהו אתי ואשימה עיני בו. אחרי ימים אחדים בא משה ללסינג לשמוע משפטו על מאמרו, אבל הוא השיאו לענינים אחרים ועל־אדות המאמר לא דבר אתו מאומה. ככה עברו ימים מספר. בן מנחם בקר את לסינג עוד הפעם וישאלהו: הגד נא לי, חביבי, איה מאמרי אשר נתתיו לך, ומה משפטך על־אדותיו? ויען אותו לסינג לאמר: עוד לא קראתיו, כי טרוד הייתי מאד, אבל ראה שם על שלחני ספר קטן, קחהו ושים עיניך בו. בן־מנחם לקח את הספר, וירא וישתומם, במצאו את מאמרו כבר נדפס, ולסינג הושיט לו גם צרור כסך ויוסף להגיד לו: קח לך משה את הספר ואת צרור הכסף מחיר עבודתך אשר שלח לך המוציא לאור. משה שמח מאד במתנת חלקו בראותו בפעם הראשונה דבריו נדפסים.

ויגדל משה מאד ויעש לו שם בין הפילוסופים והחוקרים הגדולים בארץ אשכנז וימצא חן בעיני כל יודעיו ומכיריו.

אוצר יקר יעדה ההשגחה לבן־מנהם בבית גנזיה ופרומיט גוגנהיים שמה. את העלמה הזאת בחר לו בשנת תקכ״א בהיותו בעיר המבורג. רבות בנות העשירים נשאו עין אל הפילוסוף העברי, אולם בן מנחם מאס בעשרן ורום עיניהן ויבחר לו אשה כלבבו, אשה משכלת, מצניעה לכת ויראת אלהים.

ברתולדי אוירבך מתאר את הפּגישה הראשונה של בן־מנחם ופרומיט יעודתו ואלה דבריו:

״בן־מנחם המורם מעם, אשר קראוהו בשם ״סוקרטוס העברי״, בהיותו בימי הקיץ בעיר פירמונט, הכיר את הסוחר גוגנהיים מהמבורג ויתרועע אתו.

— רבי משה, — הגיד אליו גוגנהיים — הואל נא ובחר לך עת לבא המבורגה ובקרני בביתי, ושם תראה את בתי העדינה, ואולי הוכיח ה׳ אותה לך לאשר. ואז אחשב בעיני למאושר בתבל.

בן מנחם מלא את חפץ ידידו ולא ארכו הימים ויבא המבורגה וישחר את גוגנהיים בבית מסחרו.

— סורה נא אל מעוני, — אמר אליו גוגנהיים אחרי רגעים מספר — שם תתודע לפרומיט בתי ותשוח עמה.

בן מנחם עשה כן.

ויהי ממחרת ויסר בן־מנחם שנית אל בית מסחרו של גוגנהיים ואחרי באו עמו בדברים שאלהו:

— ומה משפט בתך על־אדותי?

— הלא איש נבון הנך, — השיבהו גוגנהיים — ולא תחשוב זאת לחטאה לילדה תמימה, כי נבהלה בראותה אותך.

— יען כי איש נבון אנכי? — שאל בן־מנחם.

— כן הדבר, — השיב גוגנהיים.

— בכל זאת — הוסיף בן־מנחם — הרשני נא לבקר עוד הפעם את מעונך ולברך את בתך ברכת הפרידה.

ויבא בן־מנחם אל מעון גוגנהיים וישב על הכסא מול העלמה וישוחח אתה. פתאום פנתה אליו העלמה בשאלתה:

— התאמין, אדוני החכם, כי הזווגים מיועדים מאת ההשגחה?

— אין כל ספק, — השיב הפילוסוף, — ומבשרי אחזה זאת. הלא תדעי, עדינה, את המאמר התלמודי, כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים ״בת פּלוני לפלוני!״. גם קודם יצירתי הכריז המלאך באזני על האשה היעודה לי, ואזני הקשיבו, כי ליעודתי יהיה גבנון נורא מאד. אל רחום וחנון! — קראתי מנהמת לבי, — בתולה גבנת, הלא קשת רוח מרת נפש תהיה כל ימי חייה. רחמני נא, אלי, ותנה לי את הגבנון ואנכי אשא ואסבול באומץ לב כאחד הגברים.

ויהי אך כלה בן־מנחם את ספורו, מהרה העלמה לתת את ידה לו ותהי לו לאשה.״

בספרו ״פידון", אשר תרגם מספרי פּלאטון מיונית לאשכנזית, על־אדות חיי הנצח לנפש האדם, עשה לו שם גדול, כי תרגם לשפות רבות ונדפס שלש פעמים במשך שנתים.

ויהי היום והכהן הנוצרי לווטר ערך אליו מכתב גלוי בספר אשר הוציא לאור על־אדות הדת הנוצרית, ויפרוש לו רשת בהקדישו את ספרו לשם בן־מנחם, ויציע לפניו אחת משתי אלה, או לשים לאל את דבריו או לקבל עליו את הברית החדשה.

בלי חמדה יצא בן־מנחם, אשר מטבעו היה איש שוקט ושאנן, אל המערכה, וישיבהו בדברים נכוחים, וגם נזהר מאד לבלתי התגרות בנוצרים. בתוך יתר דבריו יאמר:

״אמנם אחת אשאלך כי תצא אש בבית מגורי ותבער תחתיתו ועמודיו ירופפון, האמלט על נפשי אל העליה? האקוה להמיט על הגג בנפול העמודים אשר הבית נשען עליהם? הלא הדת החדשה נוסדה על הישנה, ואם אמצא מגרעות בהאם איך אבחר את בתה?"

דברי תשובתו הרעישו את כל חכמי הנוצרים ויצדיקוהו בריבו עם הכהן לווטר.

באחד ממכתביו יוכיח ויטיף מוסר לראש משכילי וינה, אשר בעט ברגל גאוה במעשי המצות והחקים, בחרצו משפט, כי אך הם בעוכרינו בהבדילם אותנו מן העמים החפצים לחברנו אליהם באהבה. נגד טענת ראש המתבוללים הזה יאמר בן־מנחם לאמר:

״בכל קשי ערפּנו נעמדה נא על נפשנו לסכל את התחבולות, אשר יחבלו לנו אנשי און, האומרים כי היום קרבו אלינו ונקרבה אליכם, המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו, כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר להביא את השה אל קרבו ולהפוך בשר כשבים לבשר זאבים, כן המה אומרים לעשות לנו״

עוד יוסיף בן־מנחם להתמרמר נגד ההתבוללות, באמרו:

״רחוק אני מהנחת אשר דעתך (דעת המבורג) נוחה מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כתבי העתים כל עוד אשר חפץ ההתחברות בדברי דת אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבח יתר מרדיפות בגלוי על כן עוד יותר ראוי לנו המעט מכל העמים לעמוד איתן על עמדנו לשמור את דתנו״

באחד ממכתביו, אשר כתב בשנת תק״מ, ישפוך את מרי שיחו על־אדות מצב היהודים בימים חהם:

״יש לי ילדים, וחובתי לחנכם אןלם איזו הדרך אשר בה אדריכם? ומה היא התעודה אשר אשים לפניהם בנתיבות החיים? אם יהיו לסוחרים העוברים ארצות במרכולתם, ובעבדרם את נבול ארץ זכסן יפּילו השוטרים גודל לגלגותם ועל פיהו ישימו עליהם מס. או כי יהיו לחכמים ולמלצים לדעת איך להרנין את לב אחד מעצלי המושלים בארץ הקדם, בהיותו סרוח על משכבו ומפהק בכל פה, ולספר באזניו את אגדת הטבעות, אשר יחד נשתוו ואין יודע להבדיל ביניהן? — רק המכונן צעדי גבר הוא יודע! ״

אחרי מות לסינג התקרב בן־מנחם אל החכם חרדר. אהבתם איש לרעהו גדלה מיום ליום וישפוך מרוחו עליו, עדי אשר הרבה לדבר טובות על היהודים ויחרף את הנוצרים המשתדלים להעבירם על דתם.

באחרית ימיו היה כמלאך מושיע לעמו, בעמדו בפרץ לפניו נגד הגוים, ועל ידי אחד מאוהביו הנוצרים, השר דוחם, כתב ספר, אשר בו נקה את עמו מכל החטאים אשר טפלו עליו שונאיו, ויעורר את המושלים לתקן את עותתם ולהיטיב מעלליהם נגד בני עמו אשר סבלו עד כה בלי משפּט. דבריו לא שבו ריקם ועוד בשנה ההיא (תקמ״ב) הוציא יוסף קיסר אוסטריה את כתב הסבלנות ליהודים בארצו.

בתרגומו על התורה הרעיש את לבות שלומי אמוני ישראל. אלה מהללים ואלה מחללים אותו. הרב רבי הירשל לוין מברלין הללהו ויסמוך ידו עליו, והגאון רבי יחזקאל לנדא בעל ״נודע ביהודה" ורבי רפאל מהמבורג אמרו לקרא עליו חרם. אך בשמעם כי המלך ושריו חתמו ידם על התרגום הזה, רפתה ידם.

בספח ״ירושלים" הגדיל את כבוד ישראל ותורתו, בהוכיחו לדעת כי לא רק באמונה יסוד הדת, כי אם במעשים ובמשמרת החקים אשר צוה ה׳ לעמו על ידי משה בחירו.