ומגורת בן־מנחם על־אדות בניו תמיד במכתביו לאוהביו באה ונחיתה, ודברי נבואתו על ההתבוללות: ״הזאבים יכרתו ברית שלום עם הכבשים, יבלעום בכל פּה ומבשרם לא ישבעו", באה אחרי מותו ובצאצאיו נראה הנגע.

למרות רוח פרומיט אלמנת בן־מנחם, היהודיה הנאמנה והאשה הכשרה, סרו בנותיה מדרך אבותיהן הצדיקים התמימים, ובפחזותן מהרו לבלע את עצות אביהן הפילוסוף האלהי ותפרנה את כל מחשבותיו.

רחל, הבת האהובה לבן־מנחם, מאסה באלוף נעוריה אשר בחר לה אביה, ותשב אל בית אמה עם בתה הילדה אשר ילדה לאישה. הנראטה מאנה להנשא לאיש, כי לא האמינה בישרת לב הגברים, אחרי אשר לא חננה בתפארת נשים; ובריינדל־דוריטה הבכירה גם היא השליכה שקוצים על אישה ואלוף נעוריה שמעון פייט ותעזבהו עם בניה גם יחד, ושלשתן המירו דתן ותלכנה אחרי מאהביהן ועוגביהן הנוצרים אשר שתו בחלקות להן ויצודון למדחפות.

מבית בן־מנחם יצאה הרעה ותפרוש מוטות כנפיה על כל בתי ישראל העשירים, ורבים מצאצאיהם הזניחו את אבותיהם וילכו אל מחנה אויביהם ויתנצרו.

הזאבים בקשו את קרבת השיות הנדחות, ובנות ישראל, אשר הצטיינו תמיד בצניעותן ותום דרכן, וכל כבודן היה באהלן פנימה, פתחו אז לרוחה את היכליהן לפני בני מרום עם הארץ והסופרים הגדולים אנשי השם התאספו בבית האשה הנריאטה הרץ הגדולה והמהוללה בחכמתה וביפיה. בבית ההוא נוסדה ״אגודת הצדק״ שבה נכנסו הרבה גברים ונשים, וראשית תקנתה היתה ״הדבקות העצומה״ וינהגו כלם לדבר איש לרעהו בתואר ״אתה״ ולהיות כמו נשמה אחת בהרבה גופים. שם היתה קרבת הרוחות עיקר, שווי הלבבות ליסוד ההזדוגות האמתית, שהטבע תאחדם, וכל הזווגים הנעשים על פי הדת והנימוס לתועבה נחשבו להם, לחטאים נגד הטבע, ולא יכופּרו בלתי בבטולם. גם כתב מיוחד (כתב עברי) היה להם לכתוב איש לרעהו, שלא יהיו דבריהם מובנים לאחרים שאינם מבני חברתם.

רוח פרצים, רוח ההתבוללות התפּרצה גם בבתי היראים והחרדים, כי כ״אגודת הצדק״ בין הנשים המשכילות כן נוסדה ״חברת הטוב והתושיה״ בין האנשים המשכילים, אשר כל חפצם היה בראשונה להשכיל את העם, ללמדו ולרומם את רוחו, למען הוסיף עשות טוב ותושיה. ראש החברה ההיא היה דוד פרידלנדר. אך מעט מעט הרחיקו ללכת הלאה ויגרשו מבתי־ספרם את הלמודים העבריים; נדחתה התורה הישנה עם תרגום בן־מנחם מפּני ההשכלה החדשה, ויכניסו גם ילדי נכרים בבתי־הספר. החרדים על הדת היו עוינים אותם וירדפום בחמתם, אולם התלמידים המשכילים היו לקנאי ההשכלה וילחמו עם שונאיהם וישפכו לעג כמים על ״מורדי האור, המשמרים הבלי שוא״, ותהי המלחמה קשה מאד, ויחלק העם לשנים, אלה קנאו לדתם, ואלה — להשכלתם, כמלחמת החסידים והחילנים מלפנים. רק בזאת נפלאו המשכילים מאבותיהם ההילנים לפנים, כי האחרונים ישבו עדין על אדמתם ואהבתם לארצם נתנה כח להחסידים להתגבר על אחיהם מנדיהם. לא כן בדור הזה, דור הגלות, על אדמת נכר, ונפשות צעירי עמנו קצו מפני עמל גלותם ושפלותם, כשל כח סבלם להיות עוד גרים זרים, עשוקי צדק ורצוצי משפּט, ונפשם כלתה לאור וחופש, — וההשכלה נתנה להם תקוה מדומה, כי על ידה יושעו תשועת עולמים, על כן היתה יד בני הדור החדש הלוך וגבור, כי הממשלה היתה בעזרתם וילכו קדימה קדימה אל המקום אשר משם עוד לא ישובו.

כהאסיר היוצא לחפשי מבית־כלאו לא ישבע חופש, כן משכילי הדור ההוא לא ידעו שבעה מפּרי הדרור, ויעברו גבול ויפרו חוק; ודוד פרידלנדר ומרעיו שלחו ספר אל הכהן הפּרוטסטנטי וו. טלר, כי געלה נפשם באמונת אבותיהם, והם נכונים לבא בברית הדת השלטת, אם יפטרם מהאמין בעקרים אחדים אשר לא כרוחם. אולם הכהן השיב פניהם ריקם באמרו:

״האמונה איננה סובלת כל פשרה, ואך לצחוק הוא האיש המחלק אותה לשתים, בתתו אומן באלהים ובכחשו בהשטן והשרים, כי כלל אחד לה הכל או אפס! ובטלה מקצתה — בטלה כולה״.

בין הנסחפים בזרם השוטף בעת ההיא בישראל חיו הסופר לודויג ברנה והמשורר הינריך הינה; שני גאונינו אלה נסחפו עם הזרם ויביאו רוח חדשה, רוח שנינה ובקרת עזה בספרות אשכנז. פנינים רבים כאלה גזלה ההשכלה מעמנו ותביאם אל מחנה האויב.

אמנם חלילה לנו להאשים את בן־מנחם בכל המהפכה הזאת, כי כאשר לא נפל כבוד בן עמרם אף כי בן בנו נזר לבושת, כן לא חולל כבוד בן מנחם על אשר נדחו בנותיו אחרי ההוללים בעזבן את אלופי נעוריהן ואת ברית אלהיהן, כי רבות הצטער הצדיק על בנות ידידו ר׳ משה חלפן, אשר המירו דתן ותשפטנה את אחיהן על־אדות ירושת אביהן. גם את הגאון השר צייטלין מאוסציה קרו מקרים כאלה.

לא חכמת בן מנחם ולא השכלת פרידלנדר העמידו את השקוץ המשומם בהיכל ישראל, כי אם תעתועי הקוסמת היפה ביפיה וחכמתה להרע באולמה, הנריאטה הרץ, כי תחת אהבת הורים השמורה בכל חומה באהלי יעקב, הרבו בתוכנו עגבים ותאות זמה, ויתברכו בלבבם, כי בדרכי חכמי העמים הם הולכים. הסופר האשכנזי שלגל, תלמידו של המשורר גתה, הכהן הגדול בההשכלה היונית האלילית, התפּרץ אל בית הערץ ושם חלל את כבוד בנות ישראל וימשוך אחריו את הנריאטה היהודיה היפה, ואחריה נמשכו כל רעותיה ובתוכן גם בנות בן מנחם.

בחיי ישראל התרוממו האיש והאשה לאב ואם, לבותיהם נשלבו יחד בבן או בבת הילוד להם; הנפש הנוספת עשתה את הבית למקדש מעט, אשר לא נזירים יכהנו בו, כי אם אבות ואמות המה כהניו, משרתי האל הקדוש השוכן בתוכו.

חיי טהרת המשפּחה לא נתנו קטורה באף משכיליברלין, הנשים השאננות בטרקלין הנריאטה הרץ לא שמו לב לדעת, כי אין גם אחד מכל העמים, אשר יעריך ויוקיר, יעריץ ויקדיש את האישות כישראל. רבניו אמרו:

״כל אדם שאין לו אשה, איננו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם״

* * * * *

״כל אדם שאין לו אשה שרוי בלי שמחה, בלי טובה, בלי ברכה״

* * * * *

״לעולם יהא אדם אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו״

* * * * *

״לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו״

* * * * *

״אתתך נוצא — נחין ולתיש לה״

* * * * *

״אוקירו לנשייבו״

הרבנים שמו את כבוד חאשה בראש כל התנאים בספר כתובתה, באמרו:

״ואנא אפלה ואוקיר ואיזון בדת גוברין יהוראין דפלחין ומוקרין לנשיהון״

אך כל אלה לא מצאו חן בעיני משכילות ברלין וינהו אחרי גתה ואליליו, אחרי שלגל ורעיו, אשר התעון בתהו וצלמות, תבל המה.

שקר בפי האומרים, כי היהדות מואסת בחן וביופי. כבוד היופי יופיע בדברי ימינו מדור דור. התורה מספּרת מיפעת רחל ויוסף, כתבי הקדש מהללים את היופי של דוד ודניאל. בתלמוד נאמר:

״לא נבראה אשה אלא לנוי״

יבא ״שיר השירים״ ויטפח על פני אלה השוללים מן היהודי את טעם החן והיופי. ומה נשגב מאמר רבא על דבר האשה:

״אם בנוה משתעי קרא, במה טובה היא שהכתוב משבחה, ואם בתורה משתעי קרא, כמה טובה היא שהכתוב משבחה״

זאת עלינו להודות, כי חסרנו אז דבר אחד, אשר על מנהיגינו היה למלאותו, וזה הוא: ״הנימוס״. אך לא את ״המוסר״, כי במוסר היינו מצוינים מכל העמים. אבל רועינו קלי הדעת בדור תהפוכות ההוא החליפו את ח״נימוס״ ב״מוסר״, ותחתיו הביאו את התבל והזמה באהלי יעקב הקדושים.

אבל עיני כל העם לא הוכו בסנורים ויחזו נכחות ויעמדו איתן על משמרתם.