לוגו
שלמה מימון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מרום ונשא מכל חכמי הדור ההוא היה רבי שלמה מימון בחכמתו, בכשרונותיו המפליאים ובתבונתו העמוקה והרחבה בפילוסופיה, אשר לא קם כמוהו בעמנו מימי ברוך שפּינוזה. אולם מרים ורעים היו ימי חייו הקצרים והמלאים עוני, מחסור, בוז ושפלות הנפש, רדיפות ומכאובים עד אין קץ.

על שגיאותיו לא נכסה, כי הוא בעצמו גלה בספר זכרונותיו את כל מגרעותיו, ובאמת נראו כתמים במאור הגדול הזה; כי אנשים חשכים ונבערים אבדוהו בידיהם, ולולא הבערות והאכזריות שפגעו בו, כי אז בלי ספק התפּתח והיה לברכה לכל התבל בכלל ולעמו בפרט.

רבי שלמה בן רבי יהושע מימון נולד בשנת תקי״ד. ליטה היתה ארץ מולדתו, אבותיו וזקניו ישבו באחד הכפרים מאחוזות הנסיך רדזיויל, בקרבת העיר נישווי’ז. אדון הכפר, אשר בו נולד מימון, היה איש קשה, צר עין, זולל וסובא, כל ימיו בלה בעיר ורשו ואת אחוזתו הפקיד בידי אחד מסוכניו, איש אכזרי ורע מעללים, אשר שם את עבדי הנסיך כעפר לדוש. על יד הכפר ההוא היתה מעברה לעבור דרך הנהר, המעברה היתה רעועה, וכאשר הביא המקרה לאחד האצילים לעבור דרך המעברה ההיא ויתקצף על החוכר היהודי וצוה להכותו בשבטים עד שפך דם. ויתחכם רבי יוסף חיים החוכר, אביו־זקנו של מימון, ויעמיד איש על המצפּה, והיה אם יעבור שם אציל פּולני השמיע קול שריקה, למען יברחו כל בני ביתו. ויהי היום, ויקר מקרה כזה, ויברחו כל בני בית החוכר וימלטו על נפשם. אך יהושע, אבי רבי שלמה, בהיותו עדין ילד רך, לא עצר כה לברוח, ויתפש בידי עבדי השר ויביאוהו לפניו. "שתה יין־שרף! " צוה האציל את הנער העברי בהושיטו לו כוס. וכאשר סרב הנער לשתות, גער בו האציל: “אם תמאן, יהודי קטן, לשתות יין־שרף, אז שתה מים”. ויצו להביא הין מלא מים, ויכו את הנער האומלל, עדי אשר כלה לשתות את כל ההין.

יהושע אבי שלמה היה תורני, ואחרי תתו לבנו ראשית דעת בעברית שלחהו העיר מירה, לשמוע לקח בחדר רבי יוסל המלמד, אשר, כדברי ר״ש בזכרונותיו, ידע רק להכות את תלמידיו באכזריות נוראה, ואת החדר מציר מימון בצבעים איומים.

מן החדר הובא אל הישיבה, ויעש חיל בתלמוד, ובבית אביו היה ארון מלא ספרים שונים והמה עצורים לנער למען יהגה רק בתלמוד כל היום. ויהי היום, ויתגנב שלמה ויפתח את ארון הספרים ויעט אל השלל הרב ויתבונן בספרי זכרונות דברי הימים וחכמת הטבע הכתובים עברית, ועיניו ראו אור חדש, ובראשם התענין מאד בספר אחד מחכמת התכונה, וישקוד עליו בסתר ויבן אותו, והוא היה אז בן שבע שנים. ויהי לו היום להגיון בתלמוד והלילה לדרוש בחכמה. ויצא לו שם בחכמתו ותורתו, עד אשר רבו והתקוטטו עליו אנשים לקחתו לחתן למו, ויתחרו איש ברעהו לקנות את ה“עלוי” מיד אביו ברוב מוהר ומתן.

בן אחת עשרה שנה היה שלמה והרחים טעונים על צוארו; חותנתו מררה את חייו ותענהו, ויברח מפניה ויהי למלמד נערים.

חיי הנער־האיש מעת נהיה למלמד היו מרים ואיומים מאד. ככה התגלגל תחת שואה בערי פּולניה ומאופל וחושך שאפה נפשו הגדולה לאור החכמה והדעת.

בהיותו בן שש עשרה שנה קצה נפשו במלמדות, כי נלאה נשוא את צרותיו, וינע וינד מעיר לעיר ויתחבר אל החסידים, ושבועות אחדים הסתופף בבית רבי בר ממזריטש, תלמידו של הבעש״ט. אך גם שם לא מצא מנוח לו, כי רוחו היתה שואפת לארץ גרמניה, להשתלם שם במדעים. אחרי אשר רכש לו ידיעה רבה בספרות אשכנז ובהיותו בן שלש ועשרים עזב את ארץ מולדתו, אשר לא ראה אותה עוד כל ימי חייו.

גורל אחד בחיים היה להמשורר רבי משה חיים לוצטו ולהפילוסוף רבי שלמה מימון. הראשון גורש מארצו מחמת הקנאים וימת בּמגפה בעודנו באבו בעיר צפת, והשני נרדף ממורדי האור מעיר לעיר עדי אשר גוע ברעב באבי ימי עלומיו. שני הכוכבים המזהירים האלה כבו בשמי היהדות ויתעלמו תחת ערפּלי החשך בעצם זהרם ויפים.

בראשית הקיץ שנת תקל״ז בא מימון עירה קניגסברג, אשר בה חי אז הפילוסוף הגדול קנט. שם התראה בתארו המוזר ובבגדיו המגואלים, אשר עוררו רק תמהון וגועל נפש בלב תלמידי המכללה, אשר אליה פנה, כי ינהלוהו בעצתם למען יוכל ללמוד את חכמת הרפואה. אולם בזאת הפליא את לבם בתרגמו לפניהם את הספר פידון של הרמבמ״ן מאשכנזית לעברית צחה, ויתמהו איש אל רעהו, ויוכחו לדעת, כי ברכה בה“פּולאק” הזה למרות שפתו היהודית המלאה שגיאות גסות בחקי הלשון האשכנזית. אז שמו לבם אליו ויכסו מערומיו וישלחוהו ברלינה, ויהי נע ונד מעיר לעיר בחוסר כל, ויסבול רעב ונדודים עד אין קץ. בעוני ומחסור כזה הגיע מימון ברלינה. ויעבור דרך שער האחד הנקרא בשם “שער רוזנתל”, הנועד להיהודים העניים ההולכים רגלי. שם נשאר בבית ה“הקדש” ימים מספר, עדי אשר ישיג רשיון מראשי העדה לבא העירה. הפּרנס בא והוא היה “ירא שמים” קנאי, ובראותו את כתבי מימון על הספר “מורה הנבוכים”, חרה אפּו בו ויגרשהו בחרפּה מן ה“הקדש”.

ברגע ההוא חרב בית מקדשו וכל תקותו לבא ברלינה נכזבה ובלב נשבר נפל על יד השער מחוץ לעיר ויבך בכי תמרורים עד כי הוכה בקדחת. ואיש צבא נוצרי עמד שם על המשמר, ויכמרו רחמיו על “העני הפּולני” ויגד זאת להסוכן אשר על ה“הקדש”, ויאספוהו שנית הביתה עדי שובו לאיתנו ואז גרשוהו וילך לו.

אנה ילך האומלל הזה? לא ידע נפשו! ויתע מכפר לכפר, אל אשר הובילוהו רגליו, ובדרך נלוה אל אחד העניים הקבצנים המחזרים על הפתחים, ושניהם הלכו לעיר פּוזנה.

ומימון מספּר בזכרונותיו:

“לא ידעתי דבר עם אנשי המקומות האלה, אבל מחזה פני הרזים והדלים העירו לפעמים רגשי חמלה בלבות הנפגשים בי, ויתנו לי נדבה קטנה להחיות את נפשי”

כעבור חצי שנה בא מימון לפּוזנה. הרב רבי צבי הירש חריף קבל את הפילוסוף הליטי במאור פנים, ואחרי הוכחו לדעת, כי תלמיד־חכם הוא, הובילהו לבית אחד העשירים. העשיר מלא את חפץ הרב ויפנה חדר מיוחד בעד מימון ויצו לתת לו מטה, כסא ושלחן. בערב, אחרי אכלו לשבעו, שכב לנוח על מטתו, ולא היה גבול לשמחתו, באמרו לנפשו: "הבאמת לפני הציעו את המטה הזאת? " ועל הלילה ההוא כותב מימון בזכרונותיו:

“באמת אוכל להעיד, כי לא שבעתי עונג כזה מימי, כאשר שכבתי במטה, אחרי אשר רבות סבלה לה נפשי ששה ירחי עמל, אשר מנו לי כל הימים, אשר התעניתי בדרך ולא מצאתי מנוח לכף רגלי. שכבתי במטה ואישנה אז ינוח לי מרוב התלאה והעמל אשר שבעתי בדרך”

למחרת בבוקר בא הרב לבקרו במעונו ולדרוש שלומו, ומרוב רגשות הנפש לא יכול מימון להתאפּק ויקרא בקול שמחה: "רבי! הלילה שכבתי במטה! " דמעות התפּרצו מעיני הרב ויצו להכין בעדו בגדים וכל מחסוריו.

שנתים ימים בלה מימון בפוזנה ויהי למלמד בבית איש עשיר אחד, והימים ההם היו היותר מאושרים בימי חייו. אך מעט מעט נבאש בעיני הקנאים, ויחלו לרדפו ולהציקו. ויהי היום ובאחד הבתים בתרו דג, והנה כמו אנחה שמעו אזני המבשלת יוצאת מפי הדג, וילכו וישאלו את פי הרב, ויאמר “גלגול נפש אדם הוא” ויצו לשים את בתרי הדג בתכריכים ולקברו בכבוד. השמועה הגיעה לאזני מימון, ויצחק ויאמר: “לו הביאו לי את הדג המדבר הזה, כי אז אכלתיו בכל פּה”. דבריו אלה העירו עליו את חמת הקנאים, ויצר לו המקום בפוזנה וישם שנית פעמיו ברלינה.

הפּעם לא הלך עוד רגלי, ויסע במרכבת הדואר, ולא עבר דרך שער עמק השושנים ולא נתעכב עוד בה“הקדש”, ויבא העירה ויסר אל ראש חכמי ישראל, רבי משה בן־מנחם, ויהי לו שיח ושיג עם הרופא מרדכי הרץ ועם עוד רבים מחכמי הדור ההוא, ויפליא את כלם בחכמתו, ובן־מנחם דבר עליו טובות באזני עשירי העיר, וימציאו לו מחיתו. שם שקד על ספרי פילוסופיה ויבא עד תכונתם. אולם גם שם לא ארכו לו ימי שלותו, כי קנאים פגעו בו שנית ויביאו את דבתו רעה באזני ראשי עדת ברלין וגם לב בן־מנחם רחק ממנו. ויוסף לנדוד ולשוב ברלינה פעמים מספר ולא מצא מנוחתו, כי שונאיו ומקנאיו הקדימוהו בכל מקום להלשין עליו ולהשניאהו.

בבואו לאחת מערי הולנדיה סר אל אחד הנדיבים ויראהו את מכתב בן־מנחם המגיד תהלתו. הנדיב קרא את המכתב ותחת לתמכו, כתב על המכתב לאמר: “גם אני… מעיד, כי נאמנים דברי בן־מנחם בשבחו של הנוכחי”…

בבואו לברסלו התודע להמשורר האומלל אפרים קו המתיאש, ויחד סבלו מחסור ועוני. שם באה אליו אשתו ויתן לה ספר כריתות, כי מאן לשוב עוד לארץ מולדתו.

בשנת תקמ״ח שב מימון ברלינה בפעם הרביעית, אחרי מות בן־מנחם, וינסה לבוא בכתובים עם ראש הפילוסופים עמנואל קנט, וזה האחרון השיב כי “כל קוראי ספרו “בקרת השכל המפשט” לא הבינוהו כשלמה מימון”. גם גיתה התפלא על כשרונות היהודי הליטי, ובשמעו כי חי הוא במחסור, קרא ברגש: "ועם כל זה כותב הוא ענינים עמוקים כאלה, ומי יתן ויבא מימון אלי! "

בסוף ימיו אספהו השר קלקריית אל ביתו, שם חלה את חליו, והשר הטוב נשא וסבל ממנו בסבלנות גדולה מאד, וימת ר׳ שלמה מימון בשנת תק״ס, בן ארבעים ושש שנים. גופו הובא לעיר גלוגא, והקנאים התעללו בו ויקברוהו “קבורת חמור” ולא ידע איש את קבורתו, כי כל ציון ומצבה לא שמו על קבר הפילוסוף הזה.

שקר הדבר אשר בדאו עליו, כי שנא את התלמוד, הלא כה דבריו בזכרונותיו:

“איני יודע מה עולה מצאו בלמודי המוסר של התלמוד, רק חסרון אחד נמצא בהם שדרוש להם כח גדול להתגבר על היצר: על פי למודיו על היהודי להתקדש גם במחשבותיו, ונודע מדרשם על הפסוק “לא יהיה לך אל זר”. איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. ידרש לי ספר גדול אם אחפוץ לפרוט כל הלמודים המוסריים הנמצאים בספרי התלמוד”

זאת היתה אחרית האיש אשר רוחו הכביר יעדו להיות גאון בתבל, בישראל ובאדם. ידי הקנאה והבערות הרחיקוהו מעל עמו וימררו את חייו ויקטפוהו מעץ החיים במבחר שנותיו.