פורסם ב-“דבר” 26 פברואר 1959
דרישת שלום עגומה ומוזרה מבירוביג’אן נתגלגלה זה מקרוב בעיתון פולני, פרי עטו של עיתונאי, וו. הארודינסקי, שסייר בה ארבעה שבועות.
והנה, לעדותו של הכותב, מתגוררים כיום ב“חבל האוטונומי היהודי” עשרים אלף יהודים, כלומר מחציתה של האוכלוסיה הכללית. שאל העיתונאי את ראש העיר בירוביג’אן לאפיו היהודי של החבל, ונענה, כי סימן ההיכר הבולט ביותר הוא העיתון “ביראַ-בירוביג’אַנער שטערן” שתפוּצתו, לדבריו, חמשת אלפים טפסים. היֹה היה בית-ספר יהודי שלם, אולם מאז מלחמת העולם השנייה אין הוא קיים עוד, לפי שההורים היהודים מעדיפים, לדבריו, ללמד את ילדיהם בבתי-ספר רוסיים.
והיֹה היה בית-כנסת, אולם בניינו עלה באש, ועתה מתפללים בצריף – כשני תריסרים יהודים. “אין הנהר בירו הירדן”, – מכריז ברוב התלהבותו העיתונאי הפולני, ללמדך, שאין להם ליהודי בירוביג’אן זיקה לאסוציאציות של הירדן. כל חפצם, לדעתו, בהתבוללות, בשִׁכחה עצמית לאומית. ואף-על-פי-כן, קובל הכותב, אין היהודים עשויים להיטמע כליל, רצונך לדעת מדוע? – אין יהודי בבירוביג’אן שיעסוק בצייד! (שהוא אחד מענפי המשק באזור). מוזר, לא כן? עשרים אלף יהודים, מנותקים ונידחים, נתונים במלתעות ההתבוללות ועם זאת אין ביניהם אחד שייטול רובה ויצא בחשק ליערות לעסוק במלאכת רצח חיות…
מבלי משִׂים עולָה בזיכרון אִמרתו של איינשטיין, שהגדיר פעם את ההבדל בין יהודי לשאינו-יהודי, בצמצום פשטני: יהודי הוא אדם שאין בו להט תשוקה לצייד חיות ועופות…