לוגו
יצחק בר לוינזון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

את אשר פּעל ועשה משה בן מנחם בארץ אשכנז ברוב חכמתו לטובת בני עמו, עשה החכם ריב״ל בארצו, ארץ רוסיה, לטובת אחיו הנענים והנגשים, בני הגלות המרה, ועבודתו היתה פוריה. הוא הקריב את חייו כליל על מזבח אהבת עמו מבלי שום לבו אל עניו ודלותו, חליו ורפיון גוו, אשר שללו ממנו את כל רגעי מנוחתו. כל ימי חייו היו חיי עוני ולחץ, מחסור ומצוק, עד אשר לא היה לו גליון ניר שלם לכתוב עליו את רעיונותיו ויכתבם על גזרים ופיסות, אשר בהם הנחילנו את ספריו הנעלים והנשגבים אשר אין ערוך להם בספרות העברית.

רבי יצחק בר לוינזון נולד בעיר קרמניץ, בערב ראש השנה, שנת תקמ״ח. בן שלש שנים היה בהחלו ללכת אל “חדר” מלמדו לשמוע לקח בלמודים. בהיותו בן תשע כבר כתב הגיונותיו על דבר הקבלה. בראות רב העיר קרמניץ את מעשי ידי העלם, השתומם בחרדת קדש, ויזהיר את אביו להסתיר את הדבר הזה ולהשגיח על בנו, כי לגדולות נוצר.

בשנת תקע״ב, שנת מפּלת נפוליאון ברוסיה, הראה ריב״ל את אמון רוחו לממשלת ארץ מולדתו, והגינרל גירס שם עליו משרה כבודה. אולם מרוב עבודתו חלה מחלת־העצבים ובפקודת הרופאים עזב את ארצו וילך ארצה גליציה. שם התודע עם החכמים הגדולים: רבי נחמן קרוכמל, רבי שלמה יהודה רפּאפּורט, פּערל, ערטר ועוד, ויכרות אתם ברית אהבה נאמנה, וכלם הכירו כי ברכה בו. שם נהיה למנהל ספרי חשבון באחד הבנקים. אחרי כן עזב את משרתו זאת ויהי למורה עברית בהגימנזיון בעיר טרנופּול.

בשובו לרוסיה היה כבן שלשים וחמש שנים ויתודע אל הרוזן ויטנשטיין, וישא חן בעיניו ויקחהו לארמונו בעיר קמינקה, וישב אתו בכל ימי הקיץ, בשנת תקפּ״ג. ובלכת השר לשוח, קרא אליו את לוינזון ויתענג בחברתו, חכמתו ונועם לקחו, עדי אשר שמע לעצתו בענינים רבים.

אחרי כן שב ריב״ל לעיר מולדתו קרמניצה שם1 חלה את חליו המסוכנה, ולא עצר כח לעזוב את מטתו כשתים עשרה שנה. אולם נפלא היה החכם הזה בכחות נפשו הגדולה — גוו רפה ונחלש, ונשמתו התחזקה מיום אל יום, וישקוד על למודיו וישתלם בשפות עברית, ערבית, כשדית, רומית ויונית, ויעמק חקר בפילוסופיה. כח זכרונו היה חזק מאד. והשר הפּולני טשאקי, אשר ישב אז בקרמניץ, היה לו לעזר בבית עקד ספריו הגדול, ויתהלך עמו כאח ורע. ככה התפּרנס החכם הגדול הזה במזון רוחני, ויחי חיי רוח ונפש וימצא כליל בעולם האצילות.

באחד ממכתביו יאמר החכם ריב״ל:

“לא היה בכחי כמעט לאחוז ספר בידי ודמיוני2 כי האותיות של הספרים נגלו לפני בערפל עם כל זה נרשמו בזכרוני ספרים שלמים וגדולים עד היום הזה” —

חברת המלומדים הנוצרים הכירה אותו לאחד מחבריה הנכבדים, וחברות שונות בארצות שונות פּנו אליו בשאלותיהן על־דבר היהדות וספרותה.

את ספרו המהולל “תעודה בישראל”, אשר בו הציע אמצעים מועילים לרומם את עמו ממצבו השפל, הקדיש לשם הקיסר ניקולי הראשון, והוא הכיר את פּעלו לטוב ויכתוב אליו מכתב תהלה ואלף רובל נתן לו למנחה.

תמים היה החכם ריב״ל עם ה׳ ואמונתו וישנא את התקונים, אשר מהפקרות וחופש אי־אחראי מוצאם. ואלח דבריו בענין זה לאחד אוהביו, בשנת ת״ר:

"ועל דבר הרב הזה, אשר אמרה לי שגם הוא מסכים לזה לדחות את היום הקדוש ליום הראשון בשבוע, אוי להם לאנשים הללו הרודפים שלום ורעות ואחדות עם יושבי הארץ בחלול ברית ה׳, ואוי לו להרב הזה זקן ממרא אשר שיבה זרקה בו, ועוד ידו נטויה לבחוש ולנתוץ ולהרוס יסורי התורה! העולה על לבם היה לא תהיה. כבר אמרתי לאחד מכת זו שטען לפני בענין זה להחליף את השבת ליום הראשון, ואמרתי לו: מה יום השבת שהוא נקבע מאת ה׳ אתם מחללים, מכל שכן שלא תשבתו ביום הראשון אשר תקבעו אתם! ואם כן גם זה וגם זה יהיו לבם חול. ביום השבת תתנהגו כגויי הארצות, וביום הראשון תתנהגו כיהודים״


את המשפּט החרוץ הזה נראה בעינינו בדורנו בארצנו החדשה, כי רוב אחינו מתנהגים ביום השבת כנוצרים, וביום הראשון — כיהודים נאמנים…

סופר לאומי היה ריב״ל בכל תקפו ורוח לאומית מבצבצת מכל ספריו הגדולים: “תעודה בישראל”, “בית יהודה” ו“זרובבל”, בהם חשף את ההוד וההגיון הלאומי בתבונה ודעת ובכשרון נפלא.

מושיע וגואל היה לעמו בספרו “אפס דמים”. בו שם לאל את העלילה האיומה והנתעבה, אשר הנוצרים העלילו על היהודים, בשם “עלילת דם”. הספר הזה פעל פעולה גדולה על לבות חכמי העמים, כי הדוקטור לוי, בן לויתו של השר מונטיפיורי, תרגמו אנגלית, וכל חכמי תבל פזרו לו תהלות ותשבחות.

אחד המתקנים שאלהו:

"איך נוכל להתפּלל היום “לשבור עול הגוים”, בעת אשר כבר קבלנו משפּטי אזרח? "

על זאת השיבהו בהשכל ודעת:

"יסוד סדר תפלותינו היה בדור החשמונאים, בעת אשר אבותינו ישבו בארצם חפשים מכל שעבוד מלכות אחרת, ובכל זאת סדרו תפלתם, תפלות אלו המדברות מהסרת עול מעל צוארנו, כי נודע שעשרת השבטים גלו בין אנשים פראים ועמים אכזרים, וידוע שמחובת היהודי להשתתף בצרת אחיו ולהתפּלל בעד הכלל, ולא די לנו אם נחיה אנחנו בטוב ובנעימים, כי איככה נוכל ונראה ברעה אשר תמצא את אחינו בארצות הרחוקות וכן מתפּללים אנחנו דרך משל יום יום שלש פעמים “רפאנו ה׳ ונרפא” ואנחנו כולנו איננו חולים, אבל משתתפים אנו בצרת החולים מאחינו. "

ריב״ל היה האחד והמיוחד בין כל סופרי ישראל, אשר עורר את עמו לעבודת האדמה, ודבריו עשו רושם גם על הממשלה הרוסית, ביסדה מושבות ליהודים בפלכי כרסון ויכתרינוסלב. ככה נלחם בעטו לטובת עמו האהוב לו עד יומו האחרון.

שרי הממשלה: אוברוב, ביביקוב והגרף טולסטוי, על כפּים נשאוהו, ויבקרוהו במעונו הדל ויחליפו עמו מכתבים, ויתיעצו עמו בכל הנוגע לשאלת היהודים בעת ההיא.

הגאונים הגדולים בדור ההוא וגם קדושי החסידים פזרו לו תהלות על ספריו, אשר בהם הרים את קרן עמו וכבודו לעיני כל העמים.

רבי דוד לוריה מביכוב, גאון המתנגדים, ורבי אברהם מטריסק, קדוש החסידים, שניהם החליפו מכתבים עם החכם ריב״ל ויוקירו ויעריצו את שמו לעין כל.

במלאת להענק הספרותי הזה שבעים שנה הגיעוהו ברכות מאליפות מחכמי התבל, יהודים ונוצרים, ובראש כלם מתנוסס לתפארה מכתב מידיד נעוריו החכם אריה ליב לנדסברג מקרמניץ, אשר התגורר בעת ההיא בעיר אודסה.

בתוך יתר דברי מכתבו יאמר לנדסברג:

"את הנך, חג השבעים, חגותי במסכת רעים, ועליה נסכתי נסכים, נסך יין ונסך דמעות גיל, ושתיתי לשלומך כוס לרויה עתה זקנים אנחנו שנינו. שנינו באנו בימים ושנינו עומדים היום בצל גבור חלדנו אל תבהל ברוחך לכעוס על כי ימיך פנו בצרה ועברה, מה לך להביט מאחריך? הביטה את אשר לפניך, ראה חננך אלהים לשון למודים אף עט סופר מהיר נתן בידך לאמר זה חלקך בארץ החיים ועליו תחיה התבונן נא איפוא! החונן לאדם דעת קראך מבין אלפי ישראל ושמך לרופא נאמן לפקוח עינים עורות ופקודתו זאת שמרה רוחך השלמת, אחי, מלאת את חובך באמונה עתה שלום לך, איש חמודות! שלום לספריך ולמעונך, עלית קיר קטנה ודלה, אשר לא תסולה במקדש מלך. שלום גם לתנורך המגין בעדך מחצי החורף שלום לשלחנך הטהור, עליו כיום כלילה תבונן לחמה של תורה לאחיך בני עמך, ואתה פת במלח תאכל עליו דיך. שלום לעטך המעתיק רעיונותיך שלום לכסאך מכון שבתך מאז זה ארבעים שנה. שלום לספריך צאצאיך הנאמנים, שלום לכלי מקטרתך אשר בידך תמיד המעלה קטורה באפּך לריח ניחות לך שעל פיו תכונן מחשבותיך על שפת עטך שלום לארונך שומר יגיע נפשך, לא זהב וכסף, כי אין בארון אף שקל אחד, כי אם כתבי ידך היקרים מפּז שלום למטתך השלמה, אשר תחליף את עצמותיך ברוכים יהיו כלמו, כי המה רק המה בעלי בריתךָ דורשי שלומך ובאחרונה תעלה ברכתי גם על ראש ההר הגדול, הענק בין הררי קרעמניץ, הר עתיק יומין הנצב מול חלון ביתך ונשקף מול מאור פניך — הן זאת היא ברכת ידיד נעוריך, המחבקך מרחוק ומתפּאר בך לאמר: רעך אני לעולם! ״

ביום כ״ד שבט שנת תר״ך מת האיש הגדול הזה בעיר קרמניץ, בהיותו בן שבעים ואחת שנה, ויספּדוהו כל עם ישראל.

בהיותי בעיר קרמניץ, בשנת תרנ״ב, הלכתי לראות את הבית אשר בו שכן הריב״ל ז״ל, אשר בו בלה את כל ימי חייו הרעים והמרים, בו כתב את כל ספריו הנפלאים והמאירים ככוכבים בספרותנו, בו שר עם השרים הצרים לבני עמו ויוכל להם, בו העלה את נר החכמה לעמו ויברא תקופה חדשה בספרות ובחיים. ברגש קדש מהרתי לבא אל הבית — והנה שמה אחזתני, בראותי ממעל למשקוף הפתח תלוי שלט ועליו כתובים בשפת רוסיה: “פּה ימכר כל משקה חריף ממינים שונים”. באתי הביתה — והנה אכרים שותים בו לשכרה ומתגוללים בקיאם. אויה! — קראתי מנהמת לבי ואאלם דום. בעצבון נורא שבתי למעוני ושעפּי השיבוני: "הזה הוא מקום משכן הענק הספרותי הזה, נר ישראל, אשר הקריב את חייו לטובת עמו? האם לא היו מציבים לו בני עם חי ונאור אחר במקומנו מצבת זכרון אחריו? ואתנו אין מי אשר יתעורר לקנות את הבית הקטן הזה ולהקדישו לבית עקד ספרים עברים על שם רבי יצחק בר לוינזון, בעליו מלפנים. קללת ה׳ רובצת על אחינו בני רוסיה ועל חכמיהם ובחיריהם גם יחד, עדי אשר גם קוראי הדורות וסופרי דברי ימינו אינם שמים לבם גם להחכמים היותר גדולים כריב״ל ז״ל. הלא חרפּה היא, כלמה נוראה, כי בונה התולדה שלנו, הפּרופיסור צבי הירש גרץ, לא זכר בספרו “דברי ימי ישראל” גם את שם האיש המצוין והנעלה הזה, בה בעת אשר לא העלים עינו מהקטן שבקטנים מחכמי בני ישראל בארץ אשכנז. שנאת חנם ומשטמה הבאה מאי־ידיעה שולטות בלבות חכמי היהודים באשכנז לחכמי רוסיה הגדולים וטובים מהם.

בושה וכלמה!




  1. “שום” במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. “ודימיונ” במקור – הערת פב"י.  ↩