זה האיש משה נולד בשנת תקע״ב בעיר באנן באשכנז. אביו־זקנו היה יהודי פּולני, והוא למדו את תורת ה׳ ויחנכו על פי מורשת הדת, ויטע בלבו נטעי נעמנים, אשר אחרי כן עשו פרי הלולים לעמו ולארצו.

בימי עלומיו לחם בחרף נפש את מלחמת העובדים העשוקים מעושקיהם בעלי ההון, ויתמכר כליל לתנועת הסוציאליות ויהי תלמיד נאמן לקרל מרכס ופרדיריך אנגלס, אבות התנועה הזאת ומחולליה. אולם המקרים אשר קרו בעת ההיא בעיר דמשק, עלילת הדם הנתעבה, אשר שמה שמות שמה בעדת היהודים, עוררו את לבו לשוב אל חיק הורתו, ויחבר את ספרו ״“רומה וירושלים”.

הספר הנפלא הזה ערוך בתבנית שנים עשר מכתבים, אשר כתב לעלמה חכמה אחת, ובהם הוכיח אותה לדעת, כי שוא היא ההתבוללות, ותשועת ישראל היא אך בו בעצמו, בלאומיותו ובשובו לארצו.

תמצית דעותיו בספרו “רומה וירושלים”:

א) היהודי יהיה זר ונכרי בעיני כל עמי אירופּה גם אחרי אשר יתנו לו זכיות וחרות בשם אהבת האדם, יען כי בן בלי ארץ הנהו.

ב) טיפּוס היהודי, רגשותיו וארחות חייו לא ישתנו לעולם, לא הזמן ולא המקום יעצרו כח לשנותם.

ג) אם הזכיות והחרות יוכלו היהודים להשיג רק במחיר לאומיותם, אז עליהם להקריב את הראשונות בעד האחרונה, אשר היא מקור חייהם.

נפלא הוא הדבר, כי תלמידו של מרכס התרועע בשנות הששים במאה שעברה¹ עם רבי צבי הירש קלישר, רבי אליהו גוטמכר, רבי דוד גורדון והפּרופיסור גרץ בדבר הלאומיות ושיבת ישראל לארצו.

מה נמרצו דבריו במכתבו הרביעי ליהודי אשכנז המתבוללים, באמרו:

“לשוא תסרקו את שער ראשכם המסולסל לפני המראה השכם וסרוק להחליקו, כי היא לא תצלח, קווצות התלתלים השחורות לא תהפכנה לצהוב וחלק ולחטמיכם אין כל תקות אלא בקציצה הגזע היהודי הוא מקורי ולא המקום ולא הזמן ישנוהו ובעיר תבן המצרית נמצאה מצבה, אשר הוקמה עוד בימי משה, ועליה חרותים פני העברים אשר עשו בלבנים, ובחזותם נכיר את תמונת היהודים אשר תארם כתואר היהודים של זמננו”

משה הס הקדיש את חיי המשפּחה בישראל, באמרו, כי אחרי עשרים שנה אשר נבדל מעמו, שב אל חדר הורתו, זכרון לאומיותו, מורשת אבותיו, וכמו בקסם פּעלה עליו תמונת אמו האשה האומללה ומרת הנפש, ותחדש בקרבו רוח נכון ולב טהור. והוא מוסיף:

“לא לחנם אמרו חכמינו כי לא נגאלו בני ישראל אלא בזכות נשים צדקניות, כי בזכות אמי נגאלתי גם אני מגלות הטמיעה וההתבוללות” —“אהבת המשפּחה בטהרתה היא מקור החיים לישראל, ואלה דברי האלהים אל אבינו הראשון ונברכו בך כל משפּחות האדמה.”

* * * * *

“רק דעתם הבריאה של היהודים בכרה את אהבת האם לילדיה על אהבת האשה, ודמות דיוקנה של האם הזאת נצבה כמו חיה לנגדי, פניה מאירים, אף כי חורו, שחוק מכאיב לב מרחף על שפתותיה, עיניה הכהות יורדות ונוקבות עד תהום העתיד”

* * * * *

"אומלל הוא המתבולל המתחפש והמכתש לצור מחצבתו, אומלל ושבע קלון, כי הוא יפּול באין מעמד אך שוא לכם, בוגדים! אף אם תחפשו באפר על עיניכם, אף אם תשנו את שמותיכם ותמירו את דתכם, גם אז אם יהיה שם היהודי מנואץ, יהיו פצעיכם הרבה יותר מפצעי אוהב עמו ומולדתו באמת כי זה האחרון יסבול בעד אידיאל, ואתם — בשביל מה?! "

ואלה דברי משה הס על־דבר אחינו האורטודוכסים:

"כארצות המבדילות בין הים והקדם — רוסיה פולניה — חיים רבבות אחינו, אשר יומם ולילה ישפכו שיחם לפני אלהי אבותיהם, כי יחונן את ארצם וישיב בנים לגבולם, המה ישמרו את משמרת לאומיותם, את רוח החיים בהיהדות, רב יתר מאחינו המערביים, אשר בחפצם להחיות את כל העצמות היבשות שבנוף הדת, לא שמו את לבם אל הנשמה אשר בקרבה, אל התקוה בתחיתנו הלאומית, אשר חיתה אותנו בכל סערות הזמן שהתחוללו עליה, אל רבבות אחינו אלה מי יתן ואלכה ואקרא אליהם לאמר הרימי נסך בת עמי! הרימי, אל תיראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים אשר כגרגרי הזרע שפוני החנוטים אשר במצרים ישנו שנת עולם, אבל יונקתם לא חדלה ועוד ישובו לתת פרים בעתו, כאשר יהיו שתולים על פלגי מים חיים באדמה פוריה, אשר טל השמים ירד עליהם והאור והאויר ילוו אליו להחיותם ולהפרותם "

על התקונים והמתקנים ישפוך חמתו, באמרו, כי לא תקנו את האמונה, כי אם קלקלו אותה, בשלחם יד בנפשה ויהרסוה ממסד ועד הטפחות, בהשליכם מתכנה את התקוה האחרונה, שיבת עם ישראל לארץ ישראל. והוא מצהיר:

“אך לשוא נמנע מאידבר מקחת חומר מחיי היהודים למנגינותיו, כי לא הציל נפשו משנאת האשכנזים, אשר חללו שמו בהוסיפם לו דמתקרי “יעקב מאיר ליפּמן בר”, גם ברנה לא הועיל לו מאומה בשנותו את שמו מ”ברוך ל“ברנה”, כאשר יעיד על עצמו באחד ממכתביו בשפתו הסטירית "כאשר אנית אויבי חושבת להשבר אל הסלע “ברנה”, ישליכו מיד את עוגן ההצלה “ברוך”, ואנכי נותן לאויבי עוד חרב יותר חדה באמצי לי את שם קדשי “משה” ורק היטב חרה לי כי לא נקראתי בשם “איציג”

במכתבו השביעי יביע את משפּטו על־דבר המשמרים והמתקנים בדברים האלה:

“כשאני לעצמי, לו בעל אשה ובנים הייתי, אז למרות דעותי החפשיות הייתי אומר הלואי שיהיה חלקי עם היהודים הגמורים יראי אלהים ומדקדקים במצות, ולא רק כהליכות חיי בשוק, כי אם גם בסתר אהלי הייתי זהיר לשמור ימי מועד ושבת כדת וכדין בכדי להחיות בקרבי ובקרב בני משפּחתי הבאים אחרי את זכרונות עמנו ומסורות אמונתנו הקדומות לפליטה גדולה אין ספק, כי לו היו דברי נשמעים, כי עתה עזרתי ברב או במעט לשכלל את סדר העבודה בבתי התפלה, להעמיד לבני הנעורים מטיפים חכמים, אך לא לשנות את נוסח התפלה, או לאמרה בלשון אחרת כי כשם שלא אבוש בעמי המכיר את מקום גדולתו בדברי ימי עולם והצפוי עוד אלי כבוד וגדולה יתרה כימים יוצרו, כן לא אכלם בשפתו הקדושה וחצופים כעיני אלה אשר יבוזו ליקחת אמם ויגרשוה מהסתפּח בנחלת חיי האומה, ועוד יעמיקו סרה בכתב על המצבות אשר על קברי מתיהם כתובות אשכנזיות תפלות היהודים מלאו תמיד את חדרי לבבי יראה והדרת קדש, הד אלפי דורות, אשר שפכו בהן את שיחם בצר להם יצלצל באזני בשמעי אותן כל מבין שפת עבר אי אפשר שלא יתרגש לשמוע את התפלות האלה, המרוממות את הרוח מעלה מעלה”

מה נעימה היא ההגדה הישנה, אשר יספּר משה הס לידידתו במכתבו העשירי:

“מעשה באחד האבירים שהלך לארץ הקדם לצור על ירושלים ואת רעתו החכם היהודי עזב בארץ מולדתו לאחר ימים, בשוב האביר ממסעו, בא אל היהודי, אשר הגה בספריו, וידרוש שלומו, ויושט לו שושנת יריחו למנחה ויהי בקחת היהודי את השושנה מיד האביר, התרגש מאד משפחתו ודמעות חמות נשרו על עליה היבשים, ותשב לתחיה ותעלה נצתה, ויהי לנס — אל יפּלא בעיניך, אמר היהודי אל רעהו הנוצרי, כי השושנה בגעת בה רוח האהבה וחם לה, ותחי, אף כי זה זמן רב אשר עקרוה מאדמת מטעה גם ישראל ישוב לעלומיו כחבצלת, והניצוץ הקדוש, אשר כבה כמעט, ישוב ויבער כלפּיד אש בשובו אל ארצו ויחבק באהבה את הורתו — אדמתו”

בהגיון נמרץ ובדברים כמתלהמים ישאל את הבוגדים בעמם, לאמר:

"אתם, אשר תמאסו תורת דתכם ואמרות חכמיכם תנאצו, הגידו נא, מה היה ליהדות וליהודים לולא כרכו את עצמם הדק היטב בספר תורתם כזבוב הצבוע הזה בחביון שליחו, עד בא עת תחיתם הרוחנית לבקוע את השליה ולהגביה עוף יחד עם שאר העמים הנאורים לנגה השמש? האם היה ביכלתם לעמוד ולהתקיים בתור לאום במשך זמן קרוב לאלפים שנה ולקחת חלק בהשכלות המצרית והמחמדית? האם לא ספו תמו כבר מן הארץ, לולא בראו להם, בשקוי עצמותיהם בכל מקומות פּזוריהם, אדמת קדש, תחת ארץ אבותיהם הקדושה אשר גורשו ממנה?! "

משה הס מת בשנת תרל״ה בפאריז בירת צרפת.

אמנם כן, זה משה האיש הוא אבי כל הציונים והלאומיים ברעיונותיו ובאהבתו הטהורה לעמנו ולארץ קדשנו.