צדקו מאד דברי “אחד העם” באמרו:

“אם נרשה לנו לדמות את הדעה הציונית לאיזו אמונה, אז נוכל לחרוץ משפט, כי הדר. ל. פּינסקר היה מחוקקה ודר. ט. הרצל — שליחה”

רב פעלים הזח נולד בשנת תקפ״א בעיר טומאשוב, פלך לובלין בפולניה. מאביו החכם וחוקר קדמוניות, רבי שמחה, נחל ליאון את ההגיון הנמרץ ורגש אדיר לכל דבר נשגב ונעלה.

רבי שמחה פּינסקר לא נתן את ליאון בנו החרוץ על ידי מלמדים, והוא בעצמו חנכהו וילמדהו כיד הפּדגוגיה הטובה עליו, בהיותו מורה בבית־הספר אשר רבי בצלאל שטרן יסד אותו.

מבית הספר הזח נכנס להגימנזיון, אחרי כן גמר את חכמת המשפּטים ויצא מוכתר בתואר ״מעותד״ (קנדידט). אולם השערים היו ננעלים לפני בני ישראל יודעי דת ודין, כי רק מעץ הדעת הרשום לאכול כנפשם שבעם, אך אל עץ החיים לא הניחום לנגוע בו, וישם את פניו לעיר חרקוב ויגמור שם את למודי חכמת הרפואה וישתלם בה אחרי כן בגרמניה, ויקבע את ישיבתו באודסה, ושמו היה נודע בכל ערי רוסיה הדרומית לרופא מומחה, וינהרו אליו חולים מכל הנוף ההוא לדרוש בעצתו יותר מארבעים שנה.

גם מהספרות לא משך ידו, ויוציא לאור את העתון “ציון” יחד עם הדר. עמנואל סולובייצ׳יק. בו הראה את גודל אהבתו לעמו. בסניף האודסי אשר לחברת “מרבי ההשכלה” היה לחבר הועד ורבות פּעל לטובת הפצת הדעת בעמו. בכלל היה הדר. פּינסקר פּועל צדקות הרבה, וכל הונו פּזר למעשי צדקה שונים.

בשנת תרמ״א, אחרי הפּרעות והרעמים שהיו באודסה, החל הרוח הלאומי לפעמו ויוכח להבין ולדעת, כי —

“אין מקוה לישראל להרגיעו בארצות גלותו, אחרי אשר השנאה לישראל מקורה ברגש טבעי עמוק, כי מחלת הנפש היא העוברת בירושה מאבות לבנים” (“אוטואמנציפּציון”)

סערות תימן אשר התחוללו אז על ראשי בני ישראל בערי רוסיה הדרומית, נגעו עד לבו הטהור ויחלה מחלת הלב, ויסע לוינה להתרפּאות ושם נפגש את אוהבו מנעוריו המטיף ילינק ולפניו הוציא את כל רוחו והמהפכה אשר נהיתה במחשבותיו על דבר עמו ועתידו. המטיף הויני, אשר כל ימי חייו הטיף לאור, לחופש, להתקדמות ולאהבה כללית, לא יכול להסכים להדעה הלאומית, אשר החריבה את מקדשו הקוסמופּוליטי ויתנגד לו, באמרו, כי רעיונותיו של פּינסקר המה פרי הצרות והפרעות אשר ראו עיניו, ותקותו שעשעתו כי יעברו העננים ופני השמים יטהרו שנית מן האנטישמיות. פּינסקר יצא במלחמת דברים נגד אוהבו בעתונים שונים ויצא כמנצח. אז הוציא לאור את מחברתו הנפלאה, המכלכלת בקרבה את תמצית דעותיו, בשם “אוטואמנציפּציון”, אשר בה הביע את משפּטו, כי אין לנו להשען על חסד לאומים, שישוו את זכיותינו, ורק בנו בעצמנו עזרתנו. ואם אין אנחנו לנו — מי לנו?

במר נפשו יתאונן על אשר התקרר הרגש הלאומי בבני ישראל ושואל:

“הרגש הלאומי — מאין נקחהו? הלא זה הוא אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו, כי רק יהודים אנחנו”

אחרי כן, בראותו את היציאה המבוהלה והעליה לארץ ישראל, מצא בה את הרגש הלאומי והחפץ הנמרץ בלב העם אשר הכיר כי בית נאמן דרוש לו.

“רחוק, רחוק מאד מאתנו החוף אשר אליו נשא את נפשנו אך לעם נודד זה אלפי שנה, גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר”

דברי פּינסקר אלה במחברתו היקרה יאירו תמיד ככוכבים על שמי התנועה הציונית ולנגה זרחם ילכו הציונים בדרכם הארוכה והמלאה מעקשים ואבני נגף ולא יכשלו.

המחברת הזאת הרעישה אז את לבות כל טובי עמנו, ותהרס ותנפּץ את כל המשכנות המבטחים, אשר המתבוללים בנוהו ברוח דמיונם.

כאשר נתפּש שטקר הצורר לישראל בשבועת שקר, לשמחת לב כל היהודים ואוהביהם, אמר פּינסקר לאמר:

"לא מפּאת שקריו ונבליו של שטקר נשקפה לנו הסכנה, כי אם מפּאת הקורטוב של אמת הנמצא בדבריו באמרו עם האשכנזים, עם מתוקן ומסודר יושב על אדמתו, והיהודים נודדים בלי מעון ומשען על פני האדמה — הלא אמת הדבר! "

בראשונה היה פּינסקר אך לאומי ארצי. זרה היתה לו האהבה לארץ אבותינו, אהבה שאינה תלויה בדבר, אשר רק אנחנו, חניכי המקרא והתלמוד, מבינים אותה. הוא ידע רק את “הארץ הקדושה” המקודשת בקדושת האמונה, ולא בקדושה לאומית, ועל כן היתה בעיניו קדושה לשעתה ולא לעתיד לבא, ויביע את משפּטו במחברתו לאמר:

"לא לארץ קדשנו עלינו לשאת נפשנו עתה, כי אם לארצנו, רק כברת ארץ גדולה דרושה לנו, אשר לנו תהיה, ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה, שמה נביא אתנו את מולדתנו מקדם. את אמרות האלהים ודברי הנביאים, כי אך הלא הם המה אשר קדשו גם את הארץ ההיא, לא ירושלים או הירדן קדשו את הנביאים, כי אם הנביאים קדשו אותם ואם אולי תוכל ארץ קדשנו להיות ברבות הימים גם לארצנו, אזי מה טוב! " (במחברתו)

אחרי כן פּעלה עליו התנועה של “חבת ציון” וימצא בה את משאת נפשו, את חפץ אחיו ההמונים לחיות ולהיות לעם, ויהי לחובב־ציון נאמן, ויתמכר אל הדעה הזאת בכל לבו ונפשו.

מה טובו דברי אחד ממקורביו אחרי מותו בתארו את אהבתו וקרבתו לעמו בדברים האלה:

״כרופא אמן וחכם מדיני גם יחד נגש הדר. פּינסקר אל ישראל סבא החולה, ואחרי הטיפו נטפים אחדים בלבו ובמוחו, התעורר החולה משנתו הארוכה ויקם על רגליו, וישם פעמיו אל הדרך המובילה אל ביתו "ואיה מקום ביתך? התדע למצוא את הדרך? " שאלהו הרופא — "ידעתי! " ענה החולה, “אל מעוני הישן, אך אם אתה לו תלוני בדרכי, פּן תכשלנה דגלי ונפלתי׳ — הרופא שמח על עבודתו ולא חס על עמלו ויובילהו אל מחוז תפצו”

כח זכרונו העלה לפניו תמונה מחיי ילדותו, בעמדו יחד עם אביו החכם הגדול בבית־הכנסת בחצות הלילה באחד מלילות ה“סליחות”, ובהגיע רבי שמחה להפזמון: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים מושפּלת עד שאול תחיה” בכה מאד. וישאל הילד את אביו: "מדוע תבכה, אבי? " האב באר לו את פּשר הדברים ויבך אתו יחד.

התמונה הנעימה והקדושה הזאת הוסיפה עוד חבה לחבתו את ציון ובני עמו.