לוגו
יצחק כרמיה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בשנות המהפכה הגדולה בצרפת, בזרוח שמש החרות על הארץ היפה הזאת ושווי זכיות נתנה ממשלת העם גם ליהודים הנרדפים ותשימם לאזרחים; בתקופה הנפלאה ההיא סבלו היהודים התמימים והנאמנים לאמונתם מאלילת ״התבונה החפשית", כאשר סבלו בימי־הבינים מהסכלות והבערות, כי החפשים הכבידו את אכפּם על בני ישראל לעזוב את אל חי בגלוי ולעבדהו בסתר, כמלפנים בארץ ספרד.

כתום התקופה ההיא נולד יצחק משה (אדולף) כרמיה בעיר נים, בשנת תקס״ו, לאביו דוד כרמיה, אחד מעדת היהודים הפּורטוגליים, איש חכם והוגה דעות פילוסופיות.

בעודנו ילד הראה את כח זכרונו הנפלא, ובשמעו פעם אחת שיר מפּי המשורר טאלמא, שנהו בעל פה. המשורר השתומם וישאלהו: ״לאיזו מטרה למדת את השיר הזה?״ – ״לא למדתי״, ענה יצחק משה הילד, ״רק שמעתי אותך משורר ואשנהו״.

מפעלי נפּוליאון בונפּרטי הגבור בעת ההיא פעלו על נפש הילד הנפלא הזה וישקו את נפשו באומץ ועזמה להצטין בלמודיו על כל בני גילו בחכמת המשפּטים, ויתחרה אתם במדברותיו ויהי הוא המדבר הראשון למשוך אליו את לבות שומעיו בקסם שפתיו, וינהל לו שם כבוד בצאתו מוכתר בתואר ״עורך דין" אחרי השלימו את חקי למודיו בפּאריז.

בעודנו עלם עול ימים התיצב לפני הקיסר נפּוליאון בשם כל צעירי פּאריז, לבקש את חרותם, אשר לוקחה מהם, לשאת כלי נשקם, כאשר נשאו בימי ממשלת העם.

האמת היתה נר לרגלו בכל ימי חייו, ובעבורה נלחם עד יומו האחרון. פּה נראהו עומד להגן על איש חיל אחד אשר קרא ״יחי הקיסר!״, עומד למשפּט לפני שרי העם ומתחנן בעדו כי יקראו לו דרור; ושם נראהו כמושיע וגואל לעול ימים אחד, אשר נאסר מפקידי הקיסר על אשר שר את שירת המרסליזה; פעם יצא לעזרת המבקר מטעם הקיסר, אשר בחירי העם שמוהו בבית־הסוהר, ופעם יצא להושיע לעורכי העתונים אשר בעד דבריהם החפשים עמדו למשפּט לפני שופטי הקיסר, ותמיד הצליח להציל את העשוקים מידי עושקיהם כח, כי אדיר כל חפצו היה להביא חרות גמורה וצדק עולמים לכל איש באין הבדל אם נטה בדעותיו אל ממשלה זו או אחרת. הוא לחם נגד העבדות והמועקה, ואחת היתה לו מחיק מי יצאה – מהמלך או מהעם.

ככה עלה הענק הגאוני הזה מעלה מעלה, ויהי אהוב הצרפתים בתקופות השונות אשר עברו עליהם, ויעש גדולות ונצורות לטובת ארצו ומולדתו, ארץ צרפת, אשר אהב.

ויגדל יצחק משה ויצא אל אחיו בני עמו, ויקדש את כל ימי חייו בעבורם, והצרפתי הגדול הזה היה יהודי נאמן, מסור ללאומו בכל לבו ונפשו עד נשימתו האחרונה.

ומה יקרים דבריו אשר דבר אצל קבר הכהן הנוצרי, גריגואר, אשר כתב ספר יקר ומועיל על דבר חרות היהודים, עוד לפני המהפכה בשנת תקמ״ט, באמרו:

״כהן נוצרי! בני ״ישראל המפוזרים בכל קצוי ארץ יספדו

עליד לשמע שמעך ואם החכמה תציב לך מצבת עולם והחרות

תכירך לאהבה, הלא גם האמונה תעריצך ותקדישך, כי תו

סבלנות התוית עליה, ואני היהודי וכל עמי ביתך לא נשכחך

לנצח״

אהבתו וקנאתו לעמו הרהיבו עוז בנפשו לצאת לקרב בספרות נגד נפּוליאון השלישי, ויוכיחהו לדעת, כי לא טוב עשה בכתבו בהקדמת ספרו ״חיי יוליוס קיסר" דברים לא טובים על־אדות היהודים, ויאמר:

״ומה יאמרו גדולי העם? ומה יאמר ההמון החשוך על אדות

בני ישראל, אם מלכם ידבר ככה בספרו קבל עם?!“

באחד המשאות, אשר נשא בשנת תרכ״ו לפני הועד של ״חברת כל ישראל חברים״, אמר את הדברים האלה:

״מה רבו השנויים שנעשו בזה בזמן קצר, בעוד הייתי נער

(תן אמנם הזמן לא מצער הוא, כי הרי אני בן שבעים ואחת

שנה), אף במה נחשבו טפחות ימים אלה מול הנצח בעודני

נער לא יכלתי לעבור בחוצות עיר מולדתי מבלי שמוע חרפות

וגדופים מיילדי הנוצרים בני גילי וגם מהגדולים כמה

מלחמות הוכרחתי ללחום באגרופי עם מגדפי בעבור היותי

יהודי, אמנם, אדונים נכבדים, בשמחת לבי הנני מודה

לפניכם, כי נאות אנכי לובש להיות יהודי והשם הזה הוא

כבודי וגאוני״

כל ימיו היה מצטער על אי־ידיעתו את השפה העברית, ובשנת תרל״ט, כאשר בקרהו פרץ סמולנסקין בפּאריז, הביע את צערו לפני הסופר העברי לאמר:

״בכל לבי נכון הייתי להקריב עשר שנים מחיי לו מצאה

עוד ידי ללמוד שפת עבר״

באחד מנאומיו לעת זקנתו הביע את רגשותיו לאמר:

״בבא רגע פקודתי אז אפרד מחיים ברוח נכון ובלב יודע,

כי במשך חמשים שנה רצופות מימי חיי התאמצתי להגיע אל

המטרה הנכבדה, אשר הצבתי לי בראשית פעויותי ומעשי,

והוא לעשות מצדי כל אשר ביכלתי ללחום מלחמת חובה

בעד אחי בני עמי להשיג בעבורם שווי זכיות ולחדש כנשר

נעוריהם ואם יחנני יוצרי ויוסיף לי עוד ימים אז אכפּיל

עוד השתדלותי בענין הקדוש הזה ולא תרפינה ידי עד

צאת נשמתי״

בשנת ת"ר התפּרצה העלילה הנמאסה, עלילת הדם, בדמשק. הנחשדים עונו בענויים נוראים. אז התעורר כרמיה ויחד עם השר משה מונטיפיורי ורבי שלמה מונק נסעו מצרימה אל הכדיב לקרוא דרור להאסירים. המושל המצרי מלא חפצם ויתן פקודה להנציב בדמשק להוציא את היהודים האסירים ממסגר. בקרוא כרמיה את הפּקודה, מצא בה את המלה ״חסד״, ויתיצב שנית לפני המושל ויעיר אזנו, כי לא ״חסד״ מבקש הוא מאתו, כי אם ״משפט״. השליט הודה לדבריו ויצו לשנות את תוכן הפקודה.

בהיותו במצרים יחד עם רבי שלמה מונק, שמו עיניהם אל המעמד המוסרי של אחינו שמה, וימצא את דרכי החנוך אבלות ואת מצב הנשים כי ברע הוא, כי הגברים חשבו את נשיהם כשפחות, לפי רוח עמי הקדם. ויהי ביום השבת, בהתאסף העם בבית הכנסת, עלה כרמיה על הבמה ויטף באזניהם דברים כבושים. ואחרי כן יצא בקול קורא כתוב עברית וערבית על ידי החכם מונק ליהודי אלכסנדריה וקהירה ליסד בתי־ספר מתוקנים לילדי ישראל. דבריהם מצאו מסלות בלבות ראשי העדות ויקומו למלא את החפץ הנעלה הזה, וכרמיה הבטיחם לשלוח להם מדי שנה בשנה ששת אלפים פרנק. בתי הספר הוקמו, וכרמיה נוכח לדעת, כי אך טוב לישראל ליסד חברה אחת גדולה, אשר תחבר את כל נכבדי ישראל בכל ארצות פזוריהם בשם ״חברת כל ישראל חברים״, אשר מטרתה תהיה להיטיב מעמד בני ישראל בכל הארצות אשר הם נדחים שמה ונרדפים מאויביהם.

בשנת תר״ך יסד את החברה הצרפתית, וחיש מהרה מצאה החברה מהלכים בארצות שונות. כרמיה הקדיש את רובי עתותיו לטובת החברה הזאת בכל דבר הנוגע לטובת אחיו בני עמו.

המושבה הראשונה בארצנו הקדושה, ״מקוה ישראל״, נוסדה על ידי החברה הזאת, וקרל נטר צירה.

בשנת המהפכה, שנת תר״ח, נבחר כרמיה לבא בסוד הממשלה הזמנית בתור שר המשפּטים. בעלות נפּוליאון השלישי על כסאו התאנה לכרמיה וישימהו בבית־הכלא. אך עד מהרה נחם על מעשהו ויקרא לו דרור. באחרית ממשלת נפּוליאון, בשנת תרכ״ט, בהיותו בן שבעים וארבע שנים, נמנה שנית לשר המשפטים

* * * * *

ויהי אחרי מלחמת הצרפתים באשכנזים ונפּוליאון הסגיר את חרבו לידי וילהלם מלך פרוסיה, והוא הובל שבי ארצה אשכנז, השתערו הצרפתים וישתוללו בחוצות, ותהי הסכנה רבה מאד. בשעה האיומה הזאת התאזר היהודי הזקן עוז ויעל על מעקת העם וירם את קולו האדיר ויאמר: ״צרפתים! תקותי לא תטשני עתה להאמין שכולכם יודעים אותי, או אשר ישנם רבים ביניכם היודעים שהאזרח כרמיה ידבר טוב על בני ארצו. הרגעו נא!" העם שקט ומיד נלוו אל כרמיה השרים גומבטה, פאוור ופּיקרד, ויעברו כלם במרכבה פתוחה בחוצות העיר, וכרמיה, מרוב התלהבותו, שכח את כובעו, ויסע בראש גלוי אל ארמון המשפט. שערו הלבן הראו להעם, כי לא חורף אחד הלף עליו. כרמיה הרגיע את העם ויהי מושל זמני ירחים מספר עדי אשר מסר את הממשלה לידי גומבטה, והוא נשאר על משמרתו עד אשר השלימה צרפת עם פּרוסיה ועד אשר נוסדה הריפּובליקה בארץ.

כל גדולי אירופּה התפלאו על חכמתו הכבירה, אשר רק הוא הציל את ארץ מולדתו מחרפת צר ואויב.

בשנת תרל״ג, בהיותו בן שמונים, נבחר לשבת בסוד הסינאט הצרפתי לכל ימי חייו.

בכל גדלו לקח חלק בעניני הצבור היהודי, ויהי סגן הנשיא בבית מועצות הדת בפּאריז, ואחרי כן נבחר לנשיא. כאשר גזרה ממשלת שויצריה למנוע מבני ישראל משפּט אחיזה בארץ, אסף השר כרמיה מאתים איש מראשי העם ויבא אל המלך לודויג בבקשה להעביר את הגזרה הזאת והמלך מלא את חפצו.

את השבועה המיוחדה ליהודים בארץ צרפת, אשר המיטה חרפה עליהם, העביר כרמיה בחכמתו ובהשתדלותו. ליהודי אלג׳יר נתן חופש להתאזרח בצרפת והחק הזה יקרא עד היום בשם ״חק כרמיה".

עיני הזקן הביטו גם מרחוק, ויושט יד עזרה גם ליהודי רוסיה, בהמליצו עליהם לפני הקיסר אלכסנדר השני, אשר היטיב את מצבם.

בן שמונים היה בנסעו עירה בוקארסט לדבר עם המלך קארול על־אדות היהודים ברומיניה, ובדברים נשגבים הוכיח את יועצי העם הרומיני באספתם, ובתוך יתר דבריו אמר:

״יהודי אנכי, אדוני הרומינים, ככל אחי היהודים המעונים

תחת ירכם, וממשלת צרפת מנתני לשר המשפטים, והשר

היהודי הזה עומד כעת לפניכם להתחנן על אחיו בשנת 1848

חתמתי את כתב הדת בשם ממשלת צרפת לתת דרור גם

להכושים השחורים, ועתה מפּיל אני תחנתי לפניכם לתת

לאחי בני אמונתי את אשר נתתי להשחורים. ״

בן שמונים וארבע שנים היה האיש הגדול הזה במותו,

בשנת תר״מ.

צרפת בכתה על אבדן אזרחה המצוין, וכנסת ישראל יללה תמרורים על בנה מושיעה ומצילה, אשר שמו וזכרו לא יסוף לדור דורים.