בין כל הנדיבים, המושיעים והמצילים שקמו בעם ישראל במשך ימי גלותו בארצות פּזוריו, לא זכה גם אחד מהם לפרסום גדול בכל משכנות יעקב כאשר זכה לזה האיש משה מונטיפיורי. השם הזה נהיה לסמל גדולה ונדיבות, ישועה וחסד, צדק ותום גם יחד.

משפּחת מונטיפיורי מוצאה מאיטליה, וברמסגט, ב״אהל משה ויהודית“, נמצא כתב־יד משנת תק״א וכותב הגליון ההוא חתם את שמו בראשו: ״יוסף בן הרבני הישיש יעקב מונטיפיורי מעיר פיזרה”. בכתב־יד ההוא מצויר גם תמונת הדגל העתיק של המשפחה העתיקה הזאת. בדגל ההוא נראה דמות אריה ומתחתיו רשומה הכתבת ״הוה גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים“; גבעות קטנות ומתחתן הכתבת ״אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי”, ועץ ארז ותחתיו רשום: ״וצדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".

כל הציורים האלה נמצאים גם בדגלו של רבי משה ובטבעת חותמו; אך תחת הכתבות הארוכות קבע את המלה העברית ״ירושלים" ואת פתגמו האנגלי: ״התבונן ותן תודה!״

כותב הגליון היה אחד מאבות־אבותיו. אביו רבי יוסף אליהו היה איש חכם, ויאהב מאד את הגננות, ויהי איש מצליח, ויתגורר בלונדון.

בחורף שנת תקמ״ח נסע יוסף מונטיפיורי יחד עם אשתו עירה ליורנו באיטליה. שם ילדה לו רחל אשתו בן, הוא האיש משה, אשר לגדולות נוצר, ביום א׳ תשעה ימים לחדש חשון.

חנוכו היה בבית־הספר ובכלותו אותו נספח אל אחד מבתי־המסחר ויעבוד שם באמונה, ובלילות החורף נטל עליו ללכת מבית המסחר אל בית הוריו ולשאת את כל המכתבים אל הדואר. אך שנים מספר שרת בבית־המסחר ויהי אחרי כן לסרסור בהבירזה ויעש חיל ויעשר.

חרד על דבר ה׳ היה עוד מילדותו ובערבי שבתות ומועדים בפנות היום מהר לעזוב את בית־מסחרו, מבלי דאוג על ההפסד אשר הגיע לו מזה.

בשנת תקס״ט, בהיותו בן חמשה ועשרים שנה, היה אחד מן החלוצים אשר התנדבו לעבוד בצבא ולהגן על הארץ, תחת פקודת המלך ג׳יאורג׳ השלישי, ויעל בעבודתו למעלת ראש (קפּיטן). כה עברו עליו שנים מספר בעבודה רבה, בעסקי מסחר, עבודת הצבא והשתלמות במדעים, עדי אשר בא היום היותר מאושר בימי חייו – לפי דבריו – זה יום כלולתו, ובשנת תקע״ג בא מונטיפיורי בברית הנשואים עם יהודית בת לוי ברניט הכהן, אשה נפלאה בכל דרכיה וטובת לב מאין כמוה.

היום ההוא היה קדוש בעיניו כל ימי חייו, ובספר זכרונותיו משנת תר״ח, בהיותו בן ששים, שלשים ושתים שנה אחרי חתונתו, יביע מונטיפיורי את רגשות נפשו על־אדות נשואיו לאמר:

״היום חלפו שלשים ושתים שנים למן היום אשר זכני אל

שדי בטובו לתת לי את יהודית היקרה לאשה ואני חייב

להודות לו על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אשרי

בחיים. ומן היום הראשון לנשואינו ועד היום מצאתי תמיד

סבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר יותר, כל שנה

חדשה הביאה עדות חדשה על תכונת נפשה הנפלאה, אשר כל

מעשיה מכוונים לעשות את אישה לאיש טוב ונדיב יריק

ה׳ את ברכתו עליה ברכת כל טוב סלה״

את ארחות חייו נראה באחת מרשימותיו בספר זכרונותיו:

״בשעה השביעית הנני קם להתפלל, בשעה התשיעית הנני

אוכל ארוחת הבוקר, בעשירית אני הולך אל הבירזה,

בחמישית – ארוחת הצהרים, בששית הנני לומד שפת עבר

ושפת צרפת עד העשירית הנני קורא והוגה בספרי הקדש.

חסל סדור היום – בכל ימי שני וחמישי בשבוע הנני הולך

לבית הכנסת. ערבי ימי שלישי וחמישי בכל שבוע אני

מקדיש לבקורים משתתף אנכי באספות רבות למעשי הצדקה

של קהלת הספרדים לפעמים הנני מבלה בחדר הקהל את כל

היום מן השעה העשירית עד חצות הלילה, מלבד שתי שעות

לארוחת הצהרים בערב הנני מקבל את הבקשות של עניני

עדתי ועונה עליהן בערב אחד עניתי על שלש מאות וחמשים

בקשות של נשים עניות״

בספר זכרונותיו הננו מוצאים פתגמים מלוקטים מסופרים שונים, כמו:

״המדבר זורע והשותק קוצר״. ״איש חכם לא ידרוש לנפשו יותר ממה שהוא יכול לקחת במשפט, להשתמש במדה ובמתינות ולחיות בשביעת רצון״, ״ספר טוב הוא לנו לאוהב נאמן, ליועץ טוב ולמנחם בעת צרה״. ״למודי הדעת יכלכלונו בימי הנעורים, יענגונו בימי הזקנה ומנוס ומשגב לנו בימי הרעה״

בשנת תקפּ״ח, ביום כ״ה לפברואר, כתב כדברים האלה:

״יצחק גולדשמיט בא אלי להתיעץ אתי באיזה דרך נוכל להשיג את הזכוי המחלט לעמנו אני ורעיתי הלכנו אחרי כן לבקר את חנה רותשילד ונשיח אתה ואת בעלה הרבה על אדות זאת רותשילד אמר כי בקרוב ילך אל הלורד המזכיר להתיעץ אתו, וחנה הגידה, כי אם בעלה לא יעשה זאת אזי תלך בעצמה דברי חנה אלה בסגנונם הקצר הזכירו לי את אחותה, היא אשתי היקרה, באומץ רוחה״

שנים רבות השתדלו בעמל רב על־אדות הזכיות ולסוף עלתה בידם.

בשנת תקצ״ח השתתף מונטיפיורי עם רותשילד במלוה גדול להממשלה האנגלית, חמש עשרה מליונים ליטרה שטרלינג, אשר נתנה את הסכום הזה לאדוני העבדים בהודו על קראם דרור לעבדיהם, ומונטיפיורי כותב בספר זכרונותיו, כי אחרי אשר בצע את העסק הגדול הזה, ישב ארצה להתענות על חורבן ירושלים, בהיות היום ההוא ערב תשעה באב. אכן חזון יקר הוא לראות עשיר גדול כזה שומר בדיוק את מנהגי דתו ולוקח חלק באבל לאומו.

בשנה ההיא בקרה הנסיכה ויקטוריה ואמה את רמסגט ותתארחנה בבית מונטיפיורי.

בעלות ויקטוריה על כסא מלכותה, לא שכחה את היהודי הטוב ותנשאהו למעלת ״סיר". וביום ההוא כתב בספר זכרונותיו את הדברים האלה:

״אני כרעתי ברך לפני המלכה בארמונה, והיא הניחה חרב

על שכמי השמאלי באמרה אלי. ״קום, סיר משה!" אין די

מלים בפי להביע את רגשות לבי ברגע ההוא, ומלבד זאת גדלה

שמחתי בראותי, כי בתור האולם הגדול, בין יתר הדגלים,

מתנוסס גם דגלי, אשר הכתבת ״ירושלים׳׳ עליו אקוה, כי אמי היקרה תגל מאד בכבודי״

בשנת תקצ״ט בקרו משה ויהודית בפעם הראשונה את הארץ הקדושה ויעשו צדקה רבה לכל היושבים בה. בבואם ירושלימה בא הפחה לבקרם במעונם, ומונטיפיורי הוכיחהו לדעת, כי אך טוב ליהודים לעסוק בעבודת האדמה. הפחה יעץ, כי ההתחלה תהיה מצערה, לבלתי העיר חשד בלב השולטן ושריו.

ויהי לעת ערב, בשבתם יחד במעונם וישוחחו על־דבר גדולת הארץ בימים מקדם, והנה שועל קטן התגנב מבעד החלון לחדרם. ויזכור מונטיפיורי באנחה עמוקה את דברי המקונן:

״על הר ציון ששמם, שועלים הלכו בו.״

בנסעם מירושלים חברונה בקרו את קבר רחל, ותרא יהודית את הקבר והנה רעוע, ותצו לתקנו ולבנות עליו אהל חדש על הוצאותיה.

בשנת ת״ר קרה מקרה נורא בדמשק, כי היהודים היושבים בה נפלו בצרה גדולה בגלל עלילת הדם אשר עוללו עליהם כי הרגו כומר קתולי אחד ומשרתו להשתמש בדמם בחג הפסח. מאה ועשרים נפשות נקיות נאסרו והשלכו אל בית־חאסורים ויעונו באכזריות חמה. אז מהר מונטיפיורי לנסוע יחד עם כרמיה מצרימה ותוגרמה, ובעמל רב נתנו חופשה להאסירים, ויגולו את החרפה הזאת מעל היהודים היושבים בארצות הקדם.

כשלשלת ארוכה המלאה חוליות, כן היו ימי חיי הגבר הוקם על הזה מלאים צדקה ומעשים טובים, ולא הניח אף יום אחד ממאת שנותיו, אשר לא היה עושה בו איזה טוב וחסד לפרט או להכלל, מבלי הבדל בין דת לדת ובין עם לעם, ויקדש את שם ישראל לעיני כל הגוים.

שבע פעמים בקר את ארץ ישראל, וישחר את רומה, פרס, מרוקו, תוגרמה, מצרים ורומיניה, ובכל מסעותיו הביא ישועה וגאולה לאלפי אחיו בני עמו האומללים.

כמלאך גואל ומושיע הופיע פעמים לאחיו ברוסיה, בימי ניקולי הראשון ואלכסנדר השני, ויפיל תחנתו לפניהם להקל מעט את עולם מעליהם. בנסעו בערבות השלג ברוסיה רדפו זאבים אחרי מרכבתו ולא השיגוהו ויהי לנס. על נהר דווינה נשבר הקרח תחתם, אחד מאנשיו טבע והוא ואשתו נצולו ויהי לפלא.

העם חש והרגיש את רוב אהבתו אליו ופעליו הטובים. ויהי במלאת לו מאה שנה, בשנת תרמ״ח, חגג כל העם את יום הולדתו, ומכל ארצות פזוריו הושיטו לו ברכות ותהלות אין קץ. גם בני עמים אחרים רוממוהו ויעריצוהו בכל העתונים, בשפות שונות, עדי אשר גם המלאך הרע עורך העתון הרוסי ״נוביה ורמיה" ענה אמן על כל הברכות בדברים האלה:

״יקר וגדול הוא העברי הזקן הזה אמנם עברי הוא רק על פי

מולדתו, אבל נוצרי הנהו על פי רגשותיו, מעשיו הטובים

ומדותיו הנעלות המה ממש מדות נוצרית לכן קדוש שמו

ונערץ גם בפיות שלומי אמוני הנוצרים. ״

הסופר הנחמר זכר מזח, בעתונו ״על הבמה״, הוציא קול קורא לאחיו הנוצרים, כי גם המה יחוגו את חג בן מאה שנה, ובתוך שאר דבריו יאמר:

״כהגדה יפה משנות קדומים מחיי האבות בספרי הקדש בא

לנו דבר החג מעבר לים מארץ בריטניה. הן יקר החזיון

בימינו למנות שנות מאה לחיי האדם. ואף כי בהמלא המספר

לחיי איש מלא רוח חכמה ונדיבות! לולא נמצא ביהודים

כל דבר טוב לעמוד נגד צורריהם בלתי אם האיש ואחד

הזה, אשר מאת שנים חי בצדקה ובמעשים טובים, אזי רב

להם, כי ברכה בם וטובה מרובה הביאו בעולם״

אחד המשוררים שר לכבודו את השורות האלה:

״משה עמנו מארץ מצרים,

״משה עמנו מארץ הישפּניה,

״משה עמנו מארץ גרמניה,

״משה עמנו מארץ בריטניה״

ימים אחדים לפני מותו, כאשר הושיט לו רבי דוד גורדון את המזכרת לכבודו בשם כל ״חובבי ציון״, ובשמעו על־אדות התנועה הקדושה, תנועת שיבת בנים לגבולם, קרא הזקן הגדול ברגש: ״הולי־לאנד! הולי־לאנד!"¹

וימת משה אהוב העם בשנת תרמ״ה, ויבכה עליו כל העם בכל ארצות גלותו.