עיר קטנה היא סטנוב בפלך פּודוליה, אצל העיר פּרוסקורוב. מספר יושביה שלשת אלפים ושש מאות. ובכל זאת גדלה שני חכמים גדולים ונודעים לשם בדור המאספים.
הרב החכם הגדול מנחם מנדל לעפין נולד בשנת תק״ג. בעודנו ילד התנוססה בו רוח חכמה. בקי היה בכל הש״ס וחריף כאחד הגאונים. בבית המדרש מצא את ספר האלים ליש״ר מקנדיה, ועל ידו נפקחו עיניו ויחל לחקור במדעים, ומרוב שקידתו חלו עיניו ויסע ברלינה לדרוש ברופאים. שם התודע לבן־מנחם, אשר קרבהו כל ימי שבתו בברלין.
שנתים ישב בברלין ואחרי כן שב לביתו בעיר מיקולאיב הקטנה, באחוזת הרוזן אדם טשרטרינסקי. ויהי היום ויקרה הרוזן עם אוהבו החכם אקלשמיט לבקר את העיר ההיא, ויסורו אל החנות הקטנה אשר החזיקה אשת מנחם מנדל לעפין, וירא הרוזן את הספר של המהנדס וולף מונח על שלחנה, וישאל את החנונית: למי הספר הזה? ותען: אישי הוגה בו יומם ולילה. לעפין התיצב לפני הרוזן – הוא היה איש אשר לא תואר ולא הדר לו, פניו היו מלאים אבעבועות; אולם בפתחו את פיו לדבר אורו עיניו וישא עליו הוד ועוז, כי חכמת אדם תאיר פניו. השר השתאה על חכמתו ויאהבהו, ויספּיק לו די מחסורו, ומן המותר לו חלק רבי מנדל לעניי משפּחתו.
ויותר שהיה לעפין חכם, עוד למד דעת את העם ויחבר ספרים רבים: ״אגרות החכמה“, ״חשבון הנפש״, בעקבות החכם האמריקני הגדול בנימין פרנקלין. ואחד החכמים המליץ עליו: ״נר שהדליק גוי מותר לישראל להשתמש בו”. הוא תרגם את הספר ״מורה נבוכים" להרמב״ם תרגום חדש, ואת הספר ״רפואת העם" להדר. טיסאט לעברית. אחרי כן תרגם את ספרי תהלים, משלי וקהלת לשפת יהודית המדוברת. אחדים מחכמי הדור ההוא השליכו שקוצים על תרגומו זה, באמרם, כי בזה חלל את כבוד השפה העברית ממש כמו הריב בין הסופרים ה״עבריים״ וה״יהודיים" בימינו אלה על־אדות ה״גבירה״ וה״שפחה״.
בני עירו קראוהו בשם ״רבי מנדל זבארזר או סטנובר.
בסוף ימיו ישב בבית השר הגאון רבי יהושע צייטלין בתור מורה לצאצאיו. וימת בשיבה טובה.
* * * * *
החכם השני היה רבי יצחק בן משה הלוי מסטנוב. נולד בשנת תצ״ב. מלבד גדלו בתורה היה מדקדק נפלא ומליץ מצוין. בהיותו לאיש בא ברלינה והעשיר איציג דניאל וחתנו פרידלנדר המציאו לו את מחיתו. רבי יואל בריל מזכיר את שמו בבאורו על תהלים ומכנהו בשמות ״רבי, אלופי ומיודעי״.
ספרים רבים חבר ואי־אפשר לי לפורטם. ואלה היותר גדולים מהם: ״אדר היקר״, מכלכל בתוכו מליצות ושירים. ״ספר החזיון״ – מדעים שונים, נכתב בסגנון ה״תחכמוני״. בשער הספר לא הודיע את שמו, אך בראשי החרוזים רמז עליו. רבי נפתלי הירץ ויזל כבדו בשיר תהלה, ובסוף השיר אמר: ״ומי לא יבין מאותות בו שמת, מי הוא הצורף ומי עשה את הכל?״. ״ויעתר יצחק״ – על תפלות ישראל. ״אמרי בינה״ – לאחד את הקבלה והחקירה. ״ספר המדות״ על מדות האדם. ״זוהר תנינא״ בארמית ובסגנון ספר הזוהר. רבי יוסף אב״ד בפרנקפורט כותב בהסכמתו את הדברים האלה:
״אך לא ידעתי מבטן מי יצאו הדברים, ואולי המביא עצמו כתבם, כי ידעתי את האיש ואת שיחו שהוא ממגנבי דברים אך חלוק מהם, שכל מגנבי דברים גונבים משל אחרים ומיחסים לעצמם, וזה גונב משלו ומיחסם לאחרים.״
גם חבר ספר ״זמירות אסף״ בסגנון ספר תהלים, ויכנה את שם מחברו ״אסף״. ״משלי אסף״ בסגנון ספר משלי. גם באר את ספרי תהלים, איוב, מורה נבוכים, הכוזרי וספר המדות לאריסטו.
עבודה רבה עבד רבי יצחק בכל ימי חייו ונפטר בעיר ברלין בשנת תקס״ה. על מצבתו חרותים הדברים האלה:
״איש חבר חברים, מאהל של תורה לא מש, ויהיו ידיו אמונה בכתיבת חבוריו עד בא שמשו״
רבי יצחק סטנוב הצטין בסגנונו הנפלא מכל סופרי ״המאסף״ ושיריו עולים ביפים על כל שירי משוררי הדור ההוא.
וסטנוב העיר הקטנה מתהללת ומתפארת בשני גדוליה אלה לדור דור.