שעת צהריים בקרפף־הקרקס הגדול, שעת הינתן האוכל לחַיות. נהם וקפיצה והשתוללות לקראת הבשר המושט להן בקלשון. מזדעזעים הסוגרים ומחשבים להתפורר. עתה רואים את כל סטיכיותו של ענין האכילה – והנך מבין וסולח לכל הפשעים־הנפתולים על פת־לחם.
כשבבים מהוקצעים נראות מלתעות הארי, בגרמו את העצמות. מעציב לראות את מאמציו ויגיעתו בכך – אפילו לארי אין כוח!..
קול פעיה עולה מסוגר אחר: שם, בערימת תבן, מוטלת נמרה יולדת, ובחיקה הגור היונק. פעיתו־צעקתו של זה מושכת אליה את כל האנשים המסתכלים.
– כּילד!… – קוראת מטרונה צעירה, ודמעות בעיניה מרוב התלהבות. גם בעיני שאר הנשים והנערות התלקחה אהבה גדולה מאד. זהו, זהו האידיאל שלהן: נמר וילד בבת־אחת.
– כילד!..