הַצִּפּוֹר הָיְתָה חוֹלָה, יְגֵעָה הָיְתָה כְנָפָהּ,
זֶה כְּבָר לֹא נִשְׁמַע קוֹלָהּ, זֶה כְּבָר אֲשֶׁר לֹא עָפָה.
אֶל רַחֲבֵי־יָם נְשַׁמִּים מִנְּקִיק הַצּוּר הִיא צוֹפָה,
זוֹ הָיְתָה צִפּוֹר יַמִּים, אַךְ בָּאָה כְּבָר אֶל חוֹפָהּ.
לֹא יִחֲלָה לַפֶּלֶא, לֹא קַבְלָה, לֹא זָעָמָה,
לַיָּם מִקֵּן הַסֶּלַע הִבִּיטָה וְדָמָמָה.
וּפִתְאֹם קָמָה סוּפָה, הִתְחוֹלְלָה סְעָרָה –
לַצִּפּוֹר שָׁב מְעוּפָהּ! הַצִּפּוֹר שֵׁנִית שָׁרָה!
הַאִם לִרְצוֹנָהּ עָפָה הַצִּפּוֹר בְּלִי מְנוּחוֹת?
אוֹ אוּלַי הִיא נֶהְדָּפָה, נִסְחָפָה עִם הָרוּחוֹת?
הַאִם מִלֵּב שָׁאָבָה זוֹ שִׁירַת־דְּרוֹר נֶאְדָּרָה?
אוֹ שִׁירָה זוֹ נִרְהָבָה רַק בַּת־קוֹל שֶׁל הַסְּעָרָה?
אִם כֹּה וְאִם אַחֶרֶת – הִיא נִסְפְּתָה בַסּוּפָה,
הִיא מֵתָה מְשׁוֹרֶרֶת, הִיא נָפְלָה תּוֹךְ מְעוּפָהּ…