בְּנַחַל כְּרִית הִסְתַּתֵּר הַנָּבִיא אֱלִיּהוּ,

מִמֵּי הַנַּחַל שָׁתָה וְדָבָר לוֹ לֹא חָסָר,

כִּי מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ הָעוֹרְבִים אֵלָיו בָּאוּ

בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב עִם לֶחֶם וְעִם בָּשָּׂר.

וּזְכוּתָם שֶׁל הָעוֹרְבִים אֱלֹּהַּ אֶתּוֹ חָתַם,

וַתַּעֲמֹד גַּם לִבְנֵיהֶם הַנִּקְלִים, הַגַּנָּבִים,

לִזְרוֹק לִפְעָמִים פֵּרוּר מִשְּׁיָרֵי צֵיד־גְּזֵלָתָם

לִנְּבִיאִים מֻכֵּי כָפָן, נִרְדָּפִים וְנֶעְלָבִים.

אֲהָהּ! לִי טוֹב, כִּי אֶרְאֶה בְּפִי הָעוֹרְבִים פְּגָרִים

שֶׁל חוֹזֵי־יָהּ, הִצְמִיתוּם תַּלְאוּבוֹת מִדְבָּר צוֹרֵב,

מֵרְאוֹתִי אֶת הָעוֹרְבִים בְּכַלְכְּלָם נְשָׁרִים,

מֵרְאוֹתִי נָבִיא זָקוּק לְחַסְדֵי בְנֵי־הָעוֹרֵב…