עֵת יְלָדִים אֶרְאֶה בַחֲבוּרָה צוֹהֶלֶת

וְעֵינֵיהֶם נוֹגְהוֹת בְּגִיל רַעֲנָן וָזָךְ,

וְאֶת צְחוֹקָם אֶשְׁמַע, זֶה שִׁיר־שִׁירֵי־הַחֶלֶד

אֲשֶׁר לְלֹא־מַעֲצוֹר מִלֵּב תָּמִים יְפַךְ –

אָז יַחַד עִם מַשַּׁב אָבִיב רָחוֹק וָּפֶלִאִי,

עִם רֵיחַ־טַל עָנֹג שֶׁל בֹּקֶר מְלַבְלֵב,

גַּם עֶצֶב־סְתָו קוֹדֵר יָמֹץ נַפְשִׁי בַּשֶּׁלִי

וּפַחַד־לַיְלָה מַר יַרְטִיט בִּי אֶת הַלֵּב.

אַךְ לֹא עַל זֹאת, בִּנְטוֹת שִׁמְשִׁי, נַפְשִׁי נֶעְגֶּמֶת

כִּי לֹא יַאְדִּמוּ שׁוּב לִי פַאֲתֵי קָדִים,

כִּי לֹא אָשׁוּב אֶדְמֶה לָכֶם, יַלְדֵי הַחֶמֶד,

כִּי לְגוֹרָל עָרִיץ יָמַי מְשֻׁעְבָּדִים –

אֲבָל עַל זֹאת אֶכְאַב, כִּי לִי תִּדְמוּ אַתֵּמָה,

כִּי פַלְגְּכֶם יֻדְלַח כְּהִדָּלַח שִׁטְפִּי,

כִּי גַם טַלְכֶם הָזַּךְ, הָהּ, יֵהָפֵךְ לְדֶמַע,

כִּי חֶלֶד קַר, עוֹיֵן גַּם אֶת צְחוֹקְכֶם יַקְפִּיא.

וּבְתַמְצִית יָגוֹן נַפְשִׁי דֹם מִתְפַּלֶּלֶת:

אִם לֹא לְמַעַן בְּכִי מָטִים עַל פִּי הַתְּהוֹם –

לְמַעַן צְחוֹק תִּינוֹק, זֶה שִׁיר־שִׁירֵי־הַחֶלֶד,

עַל עוֹלָמְךָ, אֵלִי, שְׁפֹךְ אוֹר מְעַט וָחֹם…

תרצ"ב