מִי אֶתְכֶם, הַיְלָדִים, אוֹהֶבֶת,

מִי אֶתְכֶם תָּמִיד מְחַבֶּבֶת,

גַּם שֵׁנָה לֹא תִתֵּן לְעֵינֵיהָ,

וּבָכֶם, רַק בָכֶם, מַעְיָנֶיהָ?

אִמֵּנוּ הָאֲהוּבָה!

מִי עֲרִיסַתְכֶם תָּנִיעַ,

מִי לָכֶם שִׂיחוֹת תַּבִּיעַ,

מִי אֶתְכֶם בְּשִׁירָה מְיַשֶּׁנֶת,

צַעְצוּעִים מִי אֶתְכֶם חוֹנֶנֶת?

אִמֵּנוּ הַנְּדִיבָה!

וְעֵת, יְלָדִים, תִּתְעַצֵּלוּ,

תַּמְרוּ אַף תִּתְהוֹלֵלוּ

(כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה לְשָׁעוֹת) –

מִי אָז תִּשָּׁפֹּךְ דְּמָעוֹת?

הִיא, הִיא, הַחֲבִיבָה