לָנוּ בָּנִים, יַלְדֵי חֶמֶד,

יֵשׁ אָב זָקֵן, שֶׁעֵינֵיהוּ –

עֵינֵי זֹהַר, לִבְנַת זְקָנוֹ

יוֹרְדָה גַלִּים עַל חָזֵהוּ.

אֵל־כָּל־יֶלֶד תָּמִים שׁוֹכֵב

וּמִתְנַמְנֵם אַט בָּעֶרֶשׂ –

יֵרֵד דּוּמָם אֵלִיהוּ,

יִשַׁח, יִשַּׁק לֶחְיוֹ חֶרֶשׁ.

אֵלִיהוּ הוּא – שֶׁעָלֶה

עֲלֵי רִכְבֵי אֵשׁ לִשְׁחָקִים;

וּמֵאָז לֹא יַעַזְבֵנוּ

וִיבַקְּרֵנוּ פֹה לִפְרָקִים.

בְּלֵיִל הַפֶּסַח, לֵיל שִׁמּוּרִים,

עֵת שֶׁפּוֹתְחִים אֶת־הַדֶּלֶת,

יָבוֹא, – וּבִימִינוֹ יַחֲלִיק

שַׂעֲרַתָּ זְקָנוֹ הַמְּסֻלְסֶלֶת.

כֻּלּוֹ אוֹמֵר אָז הוֹד־קֹדֶשׁ

כֻּלּוֹ עָטוּף טַלִּית צְחוֹרָה;

וּמִכּוֹסוֹ שָׁתֹה יִשְׁתֶּה,

וִיבָרְכֵנוּ בִשְׂחוֹק אוֹרָה.

פְּנֵי הַיֶּלֶד עוֹטִים זֹהַר;

שְׂחוֹק גִּיל רוֹעֵד עַל שְׂפָתוֹ

וַחֲלוֹמוֹת פִּלְאֵי־פְלָאִים

רַבִּים רוֹאֶה הוּא בִּשְׁנָתוֹ

וּבִימוֹת מָשִׁיחַ יָבוֹא

זֶה זְקֵנֵנוּ עָטוּף צְחוֹרִים, –

אָז פִּי־שֶׁבַע יַבְהִיק מִצְחוֹ,

עֵינָיו יוֹרוּ זִיקֵי אוֹרִים.

וּבְקוֹל חֶדְוָה: “הִנֵּה, בָּנִים!”

יְקַבְּצֶנוּ מִכָּל־פִּנָה;

וַאֲנַחְנוּ אַחֲרָיו נָרוּץ,

אֶל אַרְצֵנוּ בְּגִּיל וְרִנָּה.