ימים מעטים לפני פטירתו של יצחק שדה, והוא צמוד אל מיטת־חליו ומשוחח עם חברים – ביקש להביא אל מיטתו את מגירת השולחן. פישפש בגל הניירות ומשמצא את מבוקשו הציע לנו להקשיב. קרבנו אליו והתחיל קורא באזנינו את “התפקיד”.

והיה הדבר מסעיר ומזעזע לשבת לידו, לדעת כי את גזר־הדין אין להשיב, ולהאזין לקולו העמוק והמרטיט קמעא בתארוֹ אֶפיזודה דרמטית של גבורת נערה עבריה באחד הגיטאות. נורא היה הדבר – לראותו בחדלון כוחותיו הגופניים, נלפת בכל מאודו אל תעצומות נפשה של נערה לוחמת, כמו נאחז באחרית הכוחות בשאהבה נפשו – בגבורת־רוח, בנאמנות עד־תום, בתפקיד, בשליחות.

הוא לא כילה את הקריאה. נתייגע, הפסיק וביקשני לסיים. את הדממה שנשתררה אחר כך הפריע יצחק כמו מַמשיך שיחה שנפסקה: “צריך לחנך ולהתחנך על גבורת לוחמי הגיטו”.

אל נושא זה שב בימים האחרונים מפעם לפעם. בשיחה עם איש מַערכת ההוצאה אמר: “גבורת אנשי הגיטו היתה גדולה משלנו בארץ, כי הם היו בודדים וכל תקוה לא היתה להם”.

אלה היו הגיגי האיש כאשר אקורדים של סיום כבר הדהדו בודאוּת סביבו ובתוכו. אכן, הגבור נמשך אל הגבורים ונשאר בסודם עד מות.

את שם הקובץ הזה – “לוחמים” – קבע יצחק שדה עצמו. ואמנם נשקפים אלינו מכאן דמויות לוחמים שאהב, שלבם קודש לאידיאה, וסוד־כוחם – גבורת־נפש, התעלות מוסרית ושליחות של תנועה. כן ניבטת אלינו החברה בשליחות. ולא מקרה הדבר שיצחק העלה במערכוניו דמותן של חברות גבורות, שכן היה מאמין גדול בסגולת הגבורה של האשה וביקש לתת לה אפיק ועידוד. חנה סנש וחביבה רייק יצאו אל שליחותן מלוּוות בלחיצת־ידו, באמונתו ובהלמות לבו החם.

יצחק שדה התהלך בקרבנו מתוח ונסער למתרחש בגיטאות וביערות בגולה המפרפרת בידי היטלר. לא היה דמי לו. לבו ומחשבתו היו נתונים לשם והוא נמשך אל לוחמי ישראל אלה. כל מקום בעולם שבו נתגלתה גבורת אדם במלחמה נגד שעבוד – כמו היו מאותתים וקוראים לו, ועל אחת כמה וכמה – נצנוצי הגבורה בישראל. הוא היה מלווה את מלחמות החופש והעצמאות ברגש חם של סולידריות, במתיחות וביישוב דעת של מפקד. משיכה זו אל גילויים של גבורה טבעית היתה, פרי טבעו ומזגו, אך גם פרי ההכרה כי הנתיבה של הפועל בעם ובעולם אל המטרה ודרכו של החלוץ העברי לא כל שכן – אין ללכת בה בלי עוז וחירוף נפש. ויצחק עמל לגלות, לעורר ולטפח בנוער סגולות אלו שנתגלמו באישיותו ובחייו.

להמשך הנתיבה של יצחק שדה הננו זקוקים לגבורה. נתיבה זו, אל עליית אדם וחברה, – אין ללכת בה בלא עוז והתמכרות. ערכים שטיפח יצחק שדה הם בבחינת אֶנרגיה גדולה, אש־תמיד, וזו תיקד בלב הממשיכים…

ישראל גלילי