ז׳ באב תשי"ט — 2.8.1949

בישיבה הששים ושלוש של הכנסת הראשונה

זכות היא לאופוזיציה שדרשה את הויכוח לרגל חתימת הסכם שביתת־הנשק עם סוריה. אולי זוהי שעת־הכושר המתאימה ביותר לבירור ממצה על מדיניות־החוץ שלנו — לאחר שנסתיים הפרק החשוב של חתימת הסכמי שביתת־הנשק עם כל שכנינו הערביים.

זהו גמר פרק — אם־כי אין זה עדיין מחוז חפצנו. אנו רחוקים עדיין ממחוז חפצנו ההיסטורי — גם בשטח יחסי שכנים, גם במעמדנו הבינלאומי, וגם בענינים אחרים לא פחות חשובים, אך חתימת הסכמים עם כל ארצות־ערב השכנות היא תחנה היסטורית חשובה, שיש להעריכה ולעמוד על מגרעותיה או יתרונותיה. כי המאבק שלנו טרם נסתיים, וטוב לדעת מהי כברת הדרך שעברנו — אולי כברה מכרעת — ולאן היא מובילה.

אינני שייך לפסימיסטים השוללים את ערך הוויכוח בכנסת, באשר ידוע מראש מה תאמר האופוזיציה בכל שאלה ושאלה, ומה תענה הקואליציה, ואיך יצביעו שני הצדדים, ושבבית הזה אין יכולת להשפיע ולשכנע זה את זה. אפילו אם זה נכון — ואין אני לוקח על עצמי לקבוע, אם זה נכון או לא — הרי יש ערך מחנך לוויכוחים אלה, באשר אני בטוח שהעם שומע להם ובוחן ודן, וכדאי שהעם ישמע גם דברי־הבקורת וגם ההסברה, איך הגענו עד הלום ובמה וכיצד ולמה; וכולנו צריכים להניח בלב שקט את המשפט בידי העם.

לא בכל דבר אפשר להוכיח את ברכתו בשעת עשייתו, וודאי לא בשטח הפוליטי. כל מערכה, בין מערכה צבאית ובין מערכה מדינית, יש בה לא רק חיוב. מן ההכרח לשלם מחיר בעד כל דבר. ויש שהמחיר קודם במעט או בהרבה להישג, כשם שהחרישה והזריעה קודמות לקציר ולאסיף. ומי שרואה רק את המחיר יכול לטעון שזהו הפסד נקי. אפשר גם לחשוב שהמחיר הוא גבוה מדי. כי אין דבר ניתן בהיסטוריה חינם אין כסף. וכל מה שהדבר גדול יותר — מחירו גבוה יותר. יכול מישהו לעשות חשבון בכמה עלתה לנו המלחמה על דבר שמגיע לנו בלי כל קרבנות — על קיומנו ועל עצמאותנו; ויש בחשבון זה כדי לזעזע אותנו עד היסוד. וכאחד מאלה היודעים היטב את החשבון, אני מזועזע כל הזמן עד. עומק נפשי. ואני אחד המעטים בארץ, שגם בשעת הכיבושים והנצחונות הגדולים — ולא היו בהיסטוריה שלנו הרבה כיבושים ונצחונות כאלה — לא היה לו אף יום אחד של שמחה. לא כשנתקבלה בהתפעלות החלטת האו״ם, לא כששמח כל העם על הכרזת המדינה ולא כשאנו חגונו את הנצחונות הצבאיים שלנו, כי ידעתי היטב בכמה זה יעלה לנו, ולא יכולתי אף רגע להסיח דעתי מהמחיר היקר שאנו משלמים. תמיד ראיתי לפני את אלה, שנקראו לשלם המחיר בדמם. לא זכיתי להכיר כל אחד מהם אך הכרתי רבים. כמה מהם לא אראה עוד לעולם, כי הם נתנו הכל. אך גם רבים שנשארו אתנו — נתנו לא פחות, ואלה הם קודם־כל האמהות והאבות, שבניהם נספו במלחמה. יודע אני, שבעומק לבם הם יודעים שהיה כדאי. ואילו יכולנו לשאול את הבחורים והבחורות שנפלו ואינם — אני יודע מה היתה תשובתם. אך הצער והיגון אינם נפחתים על־ידי כך; להיפך, כל מה שנוער זה היה נאמן ומסור ונועז יותר — גדל יקרו וגדלה אבידתו. ואיני מזכיר כל האבידות הרבות והגדולות ברכוש ובמשק; ואם לא רואים אלא צד זה של מטבע המלחמה — ודאי שהיה כאן הפסד עצום ונורא. אך כל אחד מבינינו יודה, שזה חשבון מסלף ומתעתע, וחשבון כוזב. זה יפגע יותר מכול באלה, שחלקם באבידה גדול יותר.

והוא הדין בכל מערכה ומערכה. הערכה אמיתית תיתכן רק אם שוקלים במאזני־צדק גם המגרעות וגם היתרונות, גם ההפסדים וגם הרווחים.

*

אינני מתרעם על האופוזיציה על שאין היא עושה זאת. אין היא סבורה שזוהי חובתה. האופוזיציה שלנו רואה תפקידה בתיאור פעולות הממשלה בצבעים שחורים וקודרים — ותהי האמת מה שתהיה. כאילו אין הם מסוגלים לראות אלא צד אחד של המטבע, וגם צד זה לאו־דוקא כמות שהוא, אלא כמו שהוא מצטייר בראי עקום של מחפשי־מומים מושבעים. ואין לי כל טענה על שהיא עושה מלאכה זו, ומי שרוצה ונוטה לראות שחורות — ודאי לא קשה לו למצוא אסמכתות מספיקות לכך. ההיסטוריה שלנו, גם זו החדשה ביותר, אינה כולה בוקר אביב מרענן אחד. השאלה היא רק, אם ראיה זו נכוחה היא, ואם תיאורים אלה הולמים את האמת.

ואם־כי האופוזיציה הגדישה בתיאורים חד־צדדיים, אין לקפח את הזכות לוויכוח, כי זה מאפשר לתת תיאור מלא לדרך שעברנו בו עד עכשיו, ולראות ולשפוט אם יש להמשיך בו או לא.

איני יכול להוכיח במופתים הגיוניים, אם הצעד האחרון בדרך זו — ההסכם עם סוריה — יהיה לברכה ואימתי. אינני נביא, ובשטח הנבואה קשה להתחרות עם נואמי האופוזיציה. אך יש אפשרות ידועה לבחון טענות האופוזיציה כלפי העתיד, כי טענותיה הולכות וחוזרות במקרים דומים שהם כבר נחלת העבר, ואפשר לברר ולקבוע, אם נתאמתו הטענות ואם מעשי הממשלה נכשלו והכשילו, — כפי שבישרה לא פעם האופוזיציה — או לא. ולכן אין להסתפק בבחינת הענין הנדון מרגע זה בלבד — בהסכם עם סוריה; הסכם זה אינו אלא חוליה אחת בשרשרת פעולותינו, והקטרוגים, שנשמעו עכשיו בפי האופוזיציה נגד מעשי הממשלה, נשמעו ביתר שאת וביתר חריפות בהזדמנויות קודמות, על כניעה, הסגרת עצמאותנו, השתעבדות ללחץ אמריקני, בזבוז כיבושינו הצבאיים, רפיון וחוסר־כשרון וכיוצא באלה — שמענו לא רק עם חתימת ההסכם עם סוריה, אלא גם בחתימת ההסכם עם עבר־הירדן, עם מצרים; ולא רק בחתימת הסכמי שביתות־הנשק עם שכנינו, כי אם גם בתגובותינו על החלטות מוסדות או״ם; כשנדרשנו באוקטובר ובנובמבר 1948 על־ידי מועצת־הבטחון, לסגת מעמדותינו החדשות בנגב, נאשמנו בהסגרת כיבושינו ובוויתור על הנגב. חטאנו חטא קשה גם בהסכמתנו להפוגה א׳ ולהפוגה ב׳, ועוד לפני־כן שמענו מעתוני האופוזיציה — "המשקיף״ ו״על המשמר״, ו״קול־העם״ ו״חירות״ — את הפזמון השגור על כניעה ונסיגה וכדומה.

ויש לברר, מה נתאמת ומה נתבדה מנבואות האופוזיציה, ואם מעשי הממשלה ומעשי המוסדות של הישוב והתנועה הציונית, שמהם הורכבה אחר־כך הממשלה, הביאו באמת במשך שנתיים לירידה, כניעה ושעבוד — או לתקומה ולבצרון ולהתקדמות.

*

ולפני שאנסה לסכם, לאן הביאה אותנו הדרך שהלכנו בה — אענה על שתי טענות, שנשמעו בוויכוח פוליטי זה. טענה אחת: אמנם נכון, שהיו לנו כיבושים ונצחונות, אך את אלה עשה צבא־הגנה לישראל, ומהי הממשלה שתתברך בהם? טענה שניה השמיע חבר־הכנסת בן־אליעזר, כשציטט מדברי שר־הבטחון — במקרה זה ציטט נכונה — שעוד לפני ששה־עשר חודש היו לנו רק אלף ושלוש מאות רובים. והוא שאל בפתוס ובקטרוג: מדוע לא הכינותם נשק בעוד זמן ולא דאגתם שהנוער לא יצטרך להילחם רק בסטנים?

אענה תחילה על הטענה הראשונה, המשותפת לכל האופוזיציה — שהצבא כבש וניצח, והממשלה בזבזה את הכיבושים ונכנעה. בהפרדה זו שבין הצבא והממשלה יש בלי־ספק מהרהורי לבן של מפלגות טוטליטריות, שהיו רוצות לעשות את הצבא לגוף עצמאי, הפועל על דעת עצמו. היה מישהו בארץ, שניסה להקים ״צבא״ כזה — אך צבא־הגנה לישראל אינו ארגון צבאי ״לאומי״. צבא־הגנה לישראל הוא זרוע־הביצוע של המדינה וכפוף לממשלת ישראל. גם ה״הגנה״ — כשעוד לא קמה המדינה — היתה זרוע־הביצוע של התנועה הציונית והישוב וכפופה למוסדות הלאומיים. צבא־הגנה לישראל לא פעל מעולם — ואני מקווה שלא יפעל לעולם — על דעת עצמו. אולי האדון בן־אליעזר מצטער על כך. ממשלת ישראל עשתה לאל את נסיון חבריו לקיים צבא ״עצמאי״, שאינו כפוף למדינה, ואין איש מעיז עכשיו ללמד זכות — לפחות בפומבי — על נסיונות אלה. צבא־הגנה לישראל מראשית ברייתו אינו אלא שליח המדינה ועומד לגמרי ובהחלט לרשותה, והוא פועל ומופעל אך ורק על־ידי עושה־דברה של המדינה, ע״י הממשלה. כל מה שעשה הצבא בכל הזמנים ובכל הנסיבות, המקומות שבהם פעל והדרכים שבהם נקט — כל אלה נקבעו על־ידי הממשלה ועל דעתה. מר בן־אליעזר ציטט דברי אלוף של צבא־הגנה לישראל שכאילו אמר, שהצבא התנגד להפוגה, אלא שהממשלה החליטה נגד הצבא. לא שמעתי דברים כאלה מפי שום אלוף בצבא־הגנה לישראל, ואיני בטוח אם מר בן־אליעזר הבין מה ששמע. הצבא לא קבע מעולם, אם לעשות הפוגה או לא. אין זה תפקידו. הצבא לא החליט לא בעד ולא נגד. מובן שהממשלה התיעצה עם אנשי המטה, לא רק בענין זה, אלא בכל עניני המלחמה, אך הממשלה לבדה החליטה. לא רק הצבא, אלא גם המטה לא החליט בענינים, שהם בסמכותה היחידה של הממשלה. במדינה דימוקרטית — ואני מאמין שמדינת־ישראל תהיה תמיד דימוקרטית — לא הצבא מחליט, אלא העם ונבחריו, והצבא מקבל הוראות מאת שליחי־העם וכפוף לחוק. לא פחות ממר בן־אליעזר וחבריו מעריך אני את פעלו ומבצעו של צבא־הגנה לישראל ויודע, מהי זכותו בתמורה ההיסטורית שהתחוללה לעינינו. אך אין הצבא אלא מוציא לפועל את ההוראות שהמוסדות המוסמכים של המדינה נותנים לו, ולעולם אין הצבא פועל ולא יפעל על דעת עצמו. מעשי הצבא מודרכים על־ידי הממשלה והיא האחראית להם. אפילו ה״הגנה״, שלא פעלה במסגרת של מדינה, היתה בנויה על עיקרון זה.

*

ומלים אחדות לשאלה השניה — שאלה רצינית וחמורה — מדוע לא התכוננו בעוד מועד למלחמה בצבאות־ערב, ומדוע היו במשך זמן רב רק סטנים בידי הבחורים? אגלה סוד שהיה זמן שלא היו לנו אפילו סטנים. וזהו אחד ההישגים הגדולים של ה״הגנה״, שידעה לארגן ייצור נשק זה. אך מדוע — שואלים — לא ראיתם מראש את הסכנה ולא התרעתם עליה? בשאלה זו אני פונה לאופוזיציה. מתי אמרה אופוזיציה זו, על שני חלקיה, לעם שהוא עומד לפני סכנת פלישה של צבאות־ערב? מתי קראו להתכונן למלחמה כזו — ולא סתם ל״מאורעות״ כפי שהסכינו להם מקודם? אני מבקש שתאמרו, באיזה קונגרס או נסיבה אחרת קראתם אתם לעם להיכון לסכנת פלישת צבאות ערב? ואם לא עשיתם זאת — איני קובל עליכם; אין אתם אשמים כשאינכם מסוגלים לראות הנולד!

אך יודע אני, שעוד בראשית יולי 1945 נזדמנו שני חברים מתוך אנשי הממשלה הזאת אי־שם בכדור הארץ וכינסו מסיבה מצומצמת של ידידים — לאו־דווקא של מנהיגים ציוניים — ואמרו להם, שאולי נעמוד בעתיד הקרוב לפני התקפת־דמים חמורה של העולם הערבי נגדנו, והאמצעים שהיו עד עכשיו בידי ה״הגנה״ לא יספיקו. ועלינו להצטייד. כי לא נוכל להשליך את יהבנו על ציוד שיבוא מן החוץ — אלא עלינו להכשיר את הישוב ואת ה״הגנה״ לייצר בעצמם עד כמה שאפשר מכשירי־התגוננות; כי אסור שנהיה תלויים באספקה מן החוץ, כשנצטרך לעמוד במלחמת חיים ומוות; כי במלחמה זו יהיה תלוי עצם קיומו הפיזי של הישוב, וממילא כל גודל התנועה הציונית והעם היהודי. וקבוצה זו נענתה לתביעה והתחילה בפעולה מתאימה. הוזמן מומחה חשוב מן הארץ והונח יסוד לתעשיית־נשק עצמאית בקנה־מידה שלא ידענו אז, ותעשיה זו מילאה תפקיד לא־קטן במלחמה. מעשיהם של הפורשים הפריעו לא במעט למפעל זה — כי הדבר היה צריך להיעשות כשהיה פה שלטון זר, צבא זר ומשטרה זרה, שלא התיחסו בחיבה יתירה למפעלי־ההגנה היהודים ובודאי לא לנשק היהודי. והיו מעשים של פורשים, שסיכנו מפעלים מסוימים, ולכמה אנשים הנמצאים בבית זה ידועים פרטי הדברים שאני מרמז עליהם.

נכון הדבר, שעד סוף מארס 1948 היו לנו רק 1300 רובים, מלבד הרובים שהיו לישובים להגנה מקומית. לפני שבועיים בערך, ביום־הרצל, נערך מסדר צבאי במגרש גדול בתל־אביב. זה היה מפגן אדיר של נשק יהודי ממינים שונים. כל הנשק שראיתם במסדר הזה לא היה בארץ לפני 16 או 17 חודש. אך הוא לא נפל פתאום מן השמים במשך חדשים אלה. היו דרושים מאמצים ממושכים זמן רב לפני־כן — וכמה מהמאמצים האלה שהנשק הזה יגיע אלינו, גם נכשלו והכזיבו — ולא מאמצי יום אחד, או שבוע אחד או חודש אחד. ויש לזכור, שהיו מאמצים לא רק מצד אחד בלבד, מצדנו־אנו; היו גם מאמצי־נגד, מצד ממשלת־המנדט, ובכוחות אדירים, שהיו מכוּוָנים להכשיל את הזדיינות הישוב. וגם מאמצי־נגד אלה נעשו לא רק בארץ אלא גם בחו״ל, והכוחות שעמדו מאחורי מאמצי האויב היו גדולים ורבים מכוחותינו אנו. הארץ היתה במצב מלחמה, וחוקי שעת־חירום של ממשלה עוינת היו חלים עלינו; כל דרכי היבשה לחו״ל היו חסומות וסגורות בעדנו, ובים היתה בלוקדה. מלוא־השלטון בים היה בידי אלה שרצו להשאיר אותנו ללא מגן וללא נשק ביום הפקודה. וגם האמצעים הכספיים שבידינו היו דלים, ונוסף על כך עשו הפורשים בארץ מעשים, שהזיקו במישרים — אם גם לא היתה כוונתם לכך — להזדיינות הישוב, וע״י פעולה אחת ממין זה נפל אחד ממרכזי הזיון שלנו בידי המשטרה הבריטית.

מטעמי בטחון אי־אפשר עדיין לספר את ההיסטוריה של התכוננותנו למלחמה זו. כשיבוא היום ואפשר יהיה לספר הכל — לא יגָרע מכבודה של הממשלה. ההיסטוריון יקבע, מי פעל בעוד זמן ומי הפריע ומי עמד מן הצד — ואין זה מתפקידי לעשות הפעם את מלאכתו.

*

עלי לברר עוד נקודה אחת בוויכוח, נקודה מרכזית ומכרעת לדעתי, והיא—שאנו הועמדנו ועומדים לפני מאבק מסובך ויחיד במינו, שאין לו אח ודוגמה בשום עם אחר, ושום גזירה־שווה ממלחמות־השחרור של עמים אחרים אינה מתאימה לנו, ויש לראות את בעיותינו וצרכינו ודרכי מאבקנו ביחודם, בנסיבותיהם המיוחדות, במסגרתם ההיסטורית והגיאוגרפית שאין דומה לה, וזהו הקו המפריד בין דרכנו־אנו לבין דרכה או דרכיה של האופוזיציה. ואני יודע אולי לא פחות מאחרים, שאין האופוזיציה גוש אחד, ויש דברים יסודיים החוצים בין הימין ובין השמאל, ושלא הרי מפ״ם כהרי ״חרות״, ואולי גם בתוך מפלגות האופוזיציה עצמן יש חילוקי־דעות בכמה ענינים, אך הדבר המפריד בין דרכנו ובין דרך האופוזיציה בשתי פלגותיה מימין ומשמאל היא, שאנחנו איננו רואים את מאבקנו הלאומי כהעתקה של מאבק לאומי באיזו ארץ שהיא, ואין אנו יכולים לפי הכרתנו לחזור בקלות על מעשי עמים אחרים, ויהיו העמים האלה אשר יהיו, אלא עלינו לסול בעצמנו, מתוך מאמצים עצמיים, מתוך ראיה עצמית, תוך חירות מחשבתית ומתוך היצמדות מלאה ושלמה לצרכים שלנו ולמטרה שלנו את הדרך לעתידנו. אין אנו פוסלים ואין אנו מקדשים דרכם של עמים אחרים. אנו רואים את חובתנו לחפש בעצמנו את הנתיב לגאולתנו ולשחרורנו בתוך חתחתי המציאות וסבכיה, כשם שכל תולדותינו הן יחידות במינן. אנו שללנו ונשלול כל נסיונות מימין ומשמאל להעתיק ולחקות דרכי מלחמתן של אומות העולם, במזרח, במערב, בהודו או באירלנד. אם נעשה עד עכשיו משהו, מהימים הראשונים ועד היום הזה, הוא נעשה מפני שהעושים לא היו כפופים לתורות שאולות מבחוץ, אלא הלכו בשבילם המיוחד ופעלו תוך זיקה לתנאים ולצרכים של ההיסטוריה היהודית. ואם־כי עברנו כברת־ארץ לא קטנה — הרי מאבקנו טרם נסתיים ועוד נכונו לנו מבחנים קשים.

*

המאבק שהיה לנו בשנתיים אלה עם הערבים הוא רק פרק אחד במאבק ההיסטורי הממושך שיש לנו עם כוחות עולמיים אדירים. מאות בשנים, ואולי אלפי שנים, לא השלימו כוחות העולם עם קיומנו ־ ועדיין אינם משלימים. והכוחות הם שונים ומשונים, ויש שהם מתנגדים זה לזה לא פחות משהם מתנגדים לנו, אך הצד השווה שביניהם, שאינם מקבלים אותנו כמו שהננו, והם פוגעים ומתנקשים בקיומנו וברצוננו להיות מה שהננו ואינם מניחים לנו לחיות כפי שהרצון והצורך הטבוע בנו מצווה עלינו לחיות. לא רק היהודים בספרד היו אנוסים. היהודים אנוסים בכל ארצות הגולה — בארץ אחת פחות, בארץ שניה יותר, ובימינו לא פחות מאשר בימים שעברו. אני אינני מכיר אף ארץ אחת, שבה היהודי הוא חפשי באמת להיות כאשר עם לבבו, — גם אם החוק הרשמי אינו פוגע בו. לא בכל ארץ מותר ליהודים להזדהות עם מפעלנו הגואל ועם מלחמתנו המשחררת, אם־כי בלבם פנימה מפרפרת הנשמה היהודית כשם שהיא מפרפרת בתוכנו, והלב היהודי דופק עם כל הלמות לבנו־אנו. גם החירות היהודית, אם לא החירות האנושית, של המוני יהודים שׂוּמה בסד. אין אני מתפעל ביותר, כשאני שומע נואמים חרוצים של מפלגות לוחמות ו״מהפכניות״ בכנסת שופכים אש וגפרית על ממשלות מסוימות, על שאינן עוזרות לנו במידה מספיקה, או גם עומדות לנו למפגע, כי אני יודע, שאותם הנואמים אמיצי־הלב ממלאים פיהם מים כשממשלות אחרות פוגעות בנשמת מפעלנו. איני מוכן ליידות אבן בחבריהם של המהפכנים שלנו החיים בארצות מסוימות, על שאינם מעיזים להילחם נגד ממשלתם, החוסמת את דרכם לארץ ומדכאה את עצם קיומם היהודי והציוני, כי יודע אני מהו מצבם. לא בכל ארץ וארץ כבולים היהודים במידה שווה — אך חופש־הפעולה של היהודים מוגבל בכל מקום ומקום, אם ע״י החוק והמשטרה ואם על־ידי המציאות החברתית והפוליטית. אין ליהודים בגולה שליטה על הכוחות הסובבים אותם ואין ביכלתם לעשות מה שהם רוצים לעשות כיהודים, והם אנוסים, מעט או הרבה. מאבקנו הנשען בהכרח על עזרת העם היהודי בעולם, ומפעלנו שביצועו תלוי בהשתתפות כל היהודים בעולם, אינם יכולים להתעלם ממציאות קשה זו. כל התנועות הדתיות וכל תנועות־החירות שקמו בעולם — גם אלה שינקו לא מעט ממקור היהדות — התיצבו מזמן לזמן כצר לקיומו של העם היהודי; ואם־כי מצאנו בקרב כמה וכמה עמים תמיכה ואהדה לשאיפותינו ולמפעלנו בארץ, גם בארצות המערב וגם בארצות המזרח, גם בעולם הישן וגם בעולם החדש — הרי יש עדיין כוחות אדירים בעולם שלא השלימו אתנו ואינם מכירים בזכות העם היהודי ובזכות היהודי הבודד לחיות כאשר עם לבבו, אפילו באותה המידה שמכירים בזכות זו של עם אחר ושל בן־עם אחר. זהו גודל העם היהודי.

*

גם גורל הארץ הזאת שונה בהרבה מגורלן של ארצות אחרות. לארץ זו יש היסטוריה יחידה במינה, ורק מעטים הם העמים בעולם — אולי פרט לעמי המזרח הדחוק — שאין להם ענין וזיקה כלשהי לארץ זו; ארצנו עומדת במרכזו של סבך סתירות והתרוצצויות עולמיות. קודם־כל הסתירה הטראגית שבינינו ובין הערבים. שום מאורע עולמי לא נשא בכנפיו ברכה לעם הערבי כזו שבשיבת היהודים לארצם. המפעל הציוני הוא על־פי טבע מהותו גורם מקדם, מפתח ומשחרר, לא רק בארץ, אלא בכל הארצות השכנות, ומדינת־ישראל פורחת, חזקה ועצמאית, יכולה יותר מכל גורם חיצוני אחר לסייע לעצמאותם המדינית, לפריחתם הכלכלית ולהתקדמותם החברתית והתרבותית של עמי־ערב. אין אנו זרים וכובשים פה — אלא בני המולדת החוזרים למכורתם. היינו פה לפני הערבים ולפני כל שאר העמים שנשארו בחיים, שחדרו לארץ זו בזמן מן הזמנים. אך הערבים רואים את שיבתנו בפחד ובשנאה, ולא רק עמי־ערב, אלא גם כמה מעמי־אסיה אחרים; עמי־ המזרח שהיו מאות בשנים משועבדים לאירופה, רואים בנו כאילו אנו סוכני השעבוד והניצול של שליטי אירופה – אירופה זו שפלטה אותנו מתוכה וכמעט שהשמידה אותנו בלי שארית. ואף עמי־ערב שכנותינו מסביב, נתפסו לראיה מסולפת זו. זהו סלף טראגי והרה־סכנות, ואל נזלזל בו. האמנתי תמיד ועודני מאמין, הסכסוך בינינו לבין הערבים הוא סכסוך חולף, באשר יסודו באי־הבנה ולא בניגוד־אינטרסים היסטורי. אך הסכסוך הזמני הזה לא יוכרע בכוח בלבד. מנהיגי הערבים טעו בחשבם, שיעלה בידם להשמיד אותנו בדרך זו, לפתור את ״הבעיה היהודית״ בארץ־ ישראל, כשם שעשה היטלר באירופה. אנו ודאי שלא נחזור על הטעות הערבית ולא נחשוב אף רגע, שנפתור ״הבעיה הערבית״ בחרב. שאלת יחסינו עם הערבים אינה מצטמצמת בשטח ערבי ארץ־ישראל — יש לנו ענין עם עמי־ערב, המונים עשרות מיליונים ותופסים את כל החבל המערבי־הדרומי של המזרח התיכון ועד האוקינוס האטלנטי. האם יש בדברי עידוד? כן, העידוד הנאמן ביותר הוא גילוי האמת וחישוף המציאות כמו שהיא, ורואי מציאות זו לא נבהלו מעשות מלחמה בעמי־ערב — ולא נרתעו מהמלחמה עד שניצחו.

במשך הרבה שנים ניסינו לסלק את הקשיים שלנו בעולם הגדול ובעולם הערבי ע״י הסברה ופעולה פוליטית – והפעולה המדינית וההסברה, ברכתה לא היתה קטנה, ואין לנו להתבייש בה או להתחרט עליה. אך בהתקרב שעות ההכרעה בגורל הארץ עם גמר מלחמת־עולם השניה היה ברור, שלא במערכה מדינית בלבד יוכרע הדבר. זה היה ברור, אפילו בשעת הנצחונות המדיניים הגדולים שלנו, כשרוב ועדת או״ם המליץ על הקמת מדינה יהודית, וגם אחר־כך, כשעצרת האומות המאוחדות עצמה, הכריעה ברוב של 35 נגד 11 או 13 — לטובת מדינה יהודית, וברוב הזה נמצאו גם ברית־המועצות וארצות־הברית.

הערבים כידוע הכריזו מלחמה: מלחמה מוסדית נגד האומות המאוחדות, ומלחמה פיזית נגדנו. ושוב ידענו, שאין לנו לסמוך על שום כוח זר שיבוא לעזרתנו, לא מצד האומות המאוחדות, לא מצד ארצות־הברית ולא מברית־המועצות. ידענו, שכל אלה לא ישלחו את צבאן הנה להגן עלינו — אפילו לא להגן על החלטות או״ם. והיינו נאלצים להיכנס בכוחות עצמנו למלחמה זו. ואם הגענו עד הלום, אם אנו קיימים ואנו עצמאים, ומדינת־ ישראל הוקמה ועומדת על תלה — הרי אין זה אלא צבא־הגנה לישראל שעשה המלאכה הזאת. לא נלחם לנו שום כוח זר, שום כוח בינלאומי. בכוחנו היהודי ביצענו את דבר ישועתנו ושחרורנו. בלי הכוח הצבאי הזה היינו אבודים; אלא שיש להדגיש במיוחד — גם בנצחונותינו הצבאיים לא זחה עלינו דעתנו. ידענו שלא בכוח צבאי בלבד יוכרע הדבר, כשם שידענו מקודם, שלא בכוח החלטת או״ם ונצחונות מדיניים בלבד נכריע את הכף.

*

היה ברור מהרגע הראשון, שאנו עומדים לפני מאבק מסובך ומורכב, גם צבאי וגם מדיני, והמאבק הוא לא רק בינינו ובין הערבים; אנו נתונים בשני מעגלים, במעגל קטן של המזרח התיכון, שבו עומדים אנו והערבים, ובמעגל גדול, עולמי, שבו מתרוצצים כוחות אדירים, והתרוצצותם נעוצה גם בארץ וגם במזרח התיכון כולו. ידענו שהוטלה עלינו מערכה משולבת, ואסור לנו לסמוך אך ורק על זרוע אחת, לא על הזרוע־המדינית בלבד ולא על הזרוע הצבאית בלבד, כי כל זרוע גם כשהיא יעילה ומנצחת, כוחה יפה רק באחד ־המעגלים האלה, וגם בו — לא במידה שלמה ולא באופן סופי.

ואם־כי יתכן שפרק אחד נגמר, אך המאבק לא נסתיים כולו, וההתרוצצות סביבנו עדיין נמשכת, ויש ערעורים על מה שנעשה, ועלינו לעמוד — מי יודע עוד כמה — בשער, כדי לקיים את מה שגאלנו ושחררנו. ושומה עלינו לרכוש ידידים והבנה ואהדה גם במעגל הקטן וגם במעגל הגדול גם במזרח וגם במערב, גם בקרב עמי אירופה ואמריקה וגם בקרב עמי אסיה ואפריקה, ובנפשנו הוא לא לעשות לנו אויבים בשום מקום שהוא ולא להרחיק מאתנו לב ידידים, גם אם הם רק ידידים למחצה, לשליש או לרביע. אינני מכיר שום עם בעולם, שהזדהה עם קיומנו ושאיפתנו, ואין שום מדינה שראתה את מלחמת קיומנו ושחרורנו כענין חייה. ואיני מתפלא על כך. לכן מן ההכרח שנסמוך בעיקר על עצמנו — בלי שנתיאש מהעזרה המוסרית והמדינית של עמים אחרים ושל האנושות כולה, ולא נזלזל בעזרה זו, גם אם לא תהיה מלאה ושלמה כפי שהיינו רוצים.

*

ואני מקנא בקלות זו, שחלק מהאופוזיציה נלחם פה נגד ״האימפריאליזם האמריקאי״. אין אנו רשאים לוותר על עזרת אמריקה ורצונה הטוב, — כשם שאין אנו רשאים לוותר על עזרת ברית־המועצות ורצונה הטוב. ואם האופוזיציה סבורה, שאין לנו צורך בעזרת אמריקה — האם מוכנים הם לוותר על חמישה מיליון יהודי אמריקה? אני מודה על האמת, שאינני יכול לתאר לעצמי ביצוע חזוננו ההיסטורי בלי עזרתם והשתתפותם של חמשת המיליונים האלה. האם נקל על מלאכתה הציונית של יהדות אמריקה, אם נעשה את אמריקה לאויבנו? ואנו יכולים לעשות זאת בנקל, אם נכריז השכם והערב, שמלחמה לנו באמריקה, ושאמריקה היתה, הנה ותהיה אויבת וצוררת למדינת־ישראל — כפי שעושים כמה מדבּרי האופוזיציה. איני בטוח לגמרי שהם עושים זאת על דעת מפלגתם כולה. מִלוה מאת ממשלת אמריקה לישראל — מלוה של מאה מיליון דולאר, כפי שניתן לנו למעשה — האם יש לחזור אחריו ולקבלו, או לפסלו ולדחותו? אין זו שאלה היפותטית, שמפלגה מדינית אינה חייבת לענות עליה. זו היתה שאלה אקטואלית שהוצגה בבית הזה, ומפלגה אופוזיציונית חשובה בבית זה לא היה לה אומץ־הלב להצביע נגד ולא היה לה יושר־הלב להצביע בעד. הזקוקות העליה וההתישבות למלוה זה או לא? ואם יש שיקול כנגד, העומד מעל צרכי העליה וההתישבות — מדוע לא הכריע השיקול הזה?

בהפיכת אמריקה לאויבנו — ואין לך מלאכה קלה מזו, — אנו נאבד לא רק את העזרה המדינית והחמרית שאנו זקוקים לה, אלא אנו עלולים לאבד גם את עזרת יהדות אמריקה. אין יהודי אמריקה מוגי־לב, והם יודעים להתנגד לממשלתם בשעת הצורך כאזרחים חפשים ושווי־זכויות, אך אני מכיר יהודים, שאינם פחות אמיצי־לב מיהודי אמריקה — ואף־על־פי־כן אינם מעיזים להתנגד לממשלותיהם, אם־כי ממשלות אלו עושות נגדנו דברים, שהממשלה האמריקאית עדיין רחוקה מלעשותם.

אין אני יודע, אם הנאומים והמאמרים המפוצצים נגד אמריקה פוגעים באימפריאליזם האמריקאי, אך אין ספק שהם פוגעים בענינים החיוניים של מדינת־ישראל, וודאי שאינם מסייעים למאבק המר, שבו אנו עומדים ועוד נעמוד בו מי יודע כמה. לא הייתי מייעץ לעשות ״מלחמה״ כזו — אם־כי זוהי רק מלחמת־דברים — אפילו נגד מדינות וממשלות המציקות לנו הרבה יותר בענינים החיוניים של כל מפעלנו היהודי והציוני, משעושה זאת ממשלת אמריקה. מדיניותה של ישראל כלפי מדינות אלו מוכרחה להיות מדיניות של הסברה ושכנוע וקירוב־לבבות, ולא מדיניות של קטרוג, שטנה וחרחור מדנים. אסור לנו לראות שום ארץ ואומה כאויב לכתחילה שאין לו תקנה, ואסור לשכוח, שאם מישהו מזיק לנו מעט או הרבה, הוא עלול להזיק לנו עוד יותר, ואסור לנו להניח, שבין כך וכך אין לנו מה להפסיד — יש ויש מה להפסיד. איני יודע עם, שמאבקו ההיסטורי הוא ממושך יותר וקשה יותר ממאבקו של העם היהודי. ורק אם נראה את מלוא הקשיים והסכנות — נוכל לעמוד במערכה; וכדי לעמוד במערכה בהצלחה, עלינו לקצר עד כמה שאפשר את קו־החזית, למעט עד כמה שאפשר באויבים, לבודד את השונא העיקרי והמסוכן, להגביר את עזרת הידידים, ולקרב לבבות הנייטרליים. כך פעלנו במערכה הצבאית, כך פעלנו וכך עלינו לפעול במערכה המדינית. ואם הצלחנו בשתי מערכות אלו במידה שהצלחנו — ואף באחת מהמערכות האלה לא הצלחנו בשלמות — אין זאת אלא באשר נשמענו תמיד לצו איסטרטגי זה.

כשהתחילו תיגרות הכנופיות של המופתי ושל קאוקג׳י, והשלטון הבריטי והצבא הבריטי עודם בארץ — נמנענו מכל התגרות וסכסוך עם הצבא הבריטי. והדבר לא היה קל — נדרש מאתנו לשם כך מאמץ מוסרי רב — אך ידענו שהדבר הוא בנפשנו, ועמדנו בו.

ולא רק נמנענו מהסתכסך עם הצבא הבריטי, אלא במחצית השנה הראשונה, מסוף נובמבר ועד פלישת צבאות־ערב, השתדלנו לצמצם את שטחי־המריבה עד כמה שיכולנו, כדי שנוכל לרכז את כוח־המחץ שלנו בנקודה המסוכנת ביותר. ובמידת האפשרות נקטנו בקו זה לאחר הפלישה — לא היה לנו ענין בחיזוק הקואליציה הערבית המלאכותית שאורגנה ע״י כוח זר, חיצוני; להנהלת מלחמתנו ולתוצאות המלחמה יש חלק לא מעט בהתפוררותה של קואליציה זו, שמלכתחילה שירתה רק אינטרסים של מעצמה זרה, ולא היתה מכוונת כלל וכלל לחיזוק העצמאות הערבית ולטובת עמי־ערב.

ממשלות־ערב אחראיות לפלישה זו, שנעשתה בניגוד להחלטות או״ם ובניגוד לכל משפט בינלאומי. אף אחת מהממשלות לא קיבלה מנדט מאת עמה לעשות מלחמה בישראל. לא כל העמים האלה היו ששים לקרב, ולא היה לנו ענין ליצור רושם בעמים האלה, שמדינת־ישראל היא סכנה לעצמאותם או לשלמות ארצם — להיפך, רצינו שידעו, כי אין כל ניגוד אמיתי בינינו ובינם.

*

לעומת־זה ידענו, שבמאמצים מדיניים בלבד לא יסולקו כמה סכנות חמורות הצפויות למדינה או לשטחים חיוניים בתוכה. ובישיבת העשרים, כמדומני, של מועצת־המדינה הזמנית, לפני התאסף עצרת או"ם בפריס לדון על הדו״ח והתכנית של ברנאדוט — הסבירה הממשלה, שאסור לסמוך על גורמים מדיניים בלבד ועל הסברה בעצרת או״ם, ושיש ענינים חיוניים, שלא יושגו בלי התערבות הגורם הצבאי. הדבר היה כחדשיים אחרי ההפוגה השניה, כשגם בדרום ובנגב, גם בגליל וגם בדרך לירושלים היה מצבנו ללא נשוא. האויבים הפרו בצודה גסה את פקודות מפקחי או״ם, ואלה לא גילו שום כוח או רצון לתקן את המצב, והיינו נאלצים להפעיל את הצבא שלנו. ופעולת צבאנו, שהשתלבה עם פעולתנו המדינית בעצרת, הביאה לידי חיסולה של תכנית־ברנאדוט, ושינתה באופן יסודי את המצב בארץ. והצבא הופעל לא מתוך קלות־דעת ופזיזות, ולא מתוך הנחה שאנחנו ואפסנו עוד, וודאי לא מתוך זלזול באו״ם ובדעת־הקהל בעולם. אף רגע לא היינו סבורים שלא איכפת לנו מה תאמר מועצת־הבטחון. אין מדינת־ישראל רשאית לזלזל בכל אלה. אך כששקלנו את כל הסכנות והסיכויים, הגענו לידי מסקנה, שבתנאים הקיימים עלינו לנקוט גם בפעולה מדינית וגם בפעולה צבאית, כי החלטות או״ם ומועצת־הבטחון המופנות נגד הערבים, אינן מכובדות ואינן מוצאות לפועל.

אלא שבכל הפעולות הצבאיות שלנו לא הסחנו את הדעת מהמטרה הסופית של המלחמה — ביצור עצמאותה של מדינתנו וברית־שלום עם העולם הערבי.

עוד לפני היות המדינה, לפני התחלת המלחמה, ועוד לפני החלטת עצרת או״ם של 29 בנובמבר — קבענו, שיש שלושה סעיפים מרכזיים בתכניתנו המדינית, שבהם תלוי כל עתידנו, והם: בטחון, מדינה יהודית, ברית יהודית־ערבית, ושלשתם בסדר החשיבות והדחיפות כפי שמניתי אותם עכשיו. מאז נתבצר בטחוננו, אם־כי עלינו להוסיף לעמוד על משמרתו במלוא כוחנו ואוננו. הוקמה מדינת־ישראל, שבנינה, אמנם, עודנו כמעט בראשיתו, וגם נעשו צעדים ראשונים, ואולי רק מוקדמים בלבד, להנחת יסוד לברית יהודית־ערבית. גם בסערת המלחמה לא שכחנו אף פעם שאיפה זו ובאותה התמדה עקבית שנעשו ההכנות להתגוננותנו במלחמה — באותה התמדה עשינו ועלינו לעשות הכנות לשלום יציב ומכובד. לא ביום אחד נבנה הצבא, ולא הוקם יש מאין. ביום אחד הוכרזה המדינה, אך בנין המדינה לא נעשה ולא יעשה בן־יום. גם השלום בינינו ובין עמי־ערב לא יבוא במפתיע, אלא עלינו לשקוד על בואו — למעננו, למען עמי־ערב ולמען השלום בעולם. אולי אנו רחוקים עדיין מברית יהודית־ערבית, אך כשם שפנינו היו לשלום לפני פרוץ המלחמה — פנינו גם עכשיו לשלום, שלום עם עמי־ערב כולם כמו שהם, ולא עם עמי־ערב דמיוניים, שמישהו היה רוצה שיהיו. וצעד ראשון לקראת שלום הם הסכמי שביתת־הנשק שכרתנו עם מצרים, עבר־הירדן, לבנון וסוריה, כל השכנים שמסביבנו. ביחס לכל אחד ואחד מההסכמים האלה אמרו לנו עתוני ״המשקיף״, ״על המשמר״, ״קול העם״, ו״חרות״ — שזוהי כניעה ונסיגה ובזבוז הכיבושים הצבאיים. נבואות־שחור אלה נתבדו, ואנו יכולים עכשיו לסכם מה נתנו הסכמים אלה ומה הן תוצאותיהם.

קודם־כל בשטח הטריטוריאלי. לפי החלטת עצרת או״ם ב־29 לנובמבר, ניתנו למדינת־ישראל ־14,920,000 דונם. רק כשליש משטח זה היה בידינו ממש. בכל החלק הדרומי, שטח של קרוב לעשרה מיליון דונם, לא היתה לנו כל אחיזה בפועל, ולנקודות החיוניות המכריעות בגוש ארצי זה לא יכולנו לגשת גם בכוח צבאי, מטעמים שלא אעמוד עליהם עכשיו. עכשיו יש ברשות המדינה למעלה מעשרים מיליון דונם (20,662,000), ואנו מחזיקים בפועל בכל רחבי השטח הזה. להלכה גדל שטחה של המדינה רק בחמישה מיליון דונם אך למעשה גדל השטח המוחזק בחמישה־עשר מיליון.

כחמישה מיליון דונם (4,912,000) נכבשו על־ידי הצבא במערכות־קרב במסדרון ירושלים, בגליל המערבי והתיכון, בדרום־יהודה ובנגב הצפוני. כיבושים אלה הרחיבו את גבולות המדינה לעומת הגבולות שקבע לנו או״ם. כחמש מאות אלף דונם (467,000) נוספו בדרכי־שלום – – בהסכמי שביתת־הנשק עם עבר־הירדן ועם סוריה. כתשעה מיליונים דונם עברו לרשותנו והצלחנו להחזיק בהם בפועל בלי קרבות ושפיכת־דמים, בזכות הסכם שביתת־הנשק עם מצרים: כוונתי לקו עין־גדי — אילת ולכל ארץ־אדום.

במערבה של ארץ־ישראל נשארו רק 6,940,000 דונם מחוץ למדינת־ישראל. מצרים מחזיקה בשטח של 258,000 דונם, ועבר־הירדן בשטח של דונם 6,682,000.

הפחדים של האופוזיציה, שהנגב יעזב וכיבושי הצבא יבוזבזו — נתבדו והוכזבו; מה שקרה, היה בדיוק ההיפך: כיבושי הצבא בוצרו והורחבו בזכות הסכמי שביתות־הנשק.

האומות המאוחדות עוד לא נתנו את הגושפנקה לגבולותינו המורחבים — ואל נשלה עצמנו! המערכה טרם נסתיימה; וגם המדינות שהכירו במדינתנו, ואלו הן רוב המדינות בעולם, טרם הכירו בגבולותינו החדשים. אך ראו זה פלא: המדינות הראשונות, שנתחייבו לעת־עתה על הגבולות החדשים של מדינתנו — הן מדינות־ערב. זוהי עובדה — אולי עובדה תמוהה, אך עובדה קיימת. מצרים חתמה והתחייבה על גבולנו הדרומי המערבי, מצפון הנגב ועד אילת; עבר־הירדן חתם והתחייב על גבולנו המזרחי עד הירמוק והירדן; סוריה — על הגבול המזרחי־ מעבר לכנרת ולירדן עד דן; והלבנון — על כל הגבול הצפוני ממטולה ועד ראש־הנקרה.

*

לא אחזור על הוויכוח התפל: מי ויתר למי? נאמר בגלוי ובפשטות: גם אנחנו ויתרנו. ויתרנו לא מתוך לחץ ושעבוד, אלא מתוך רצון להגיע לידי הסכם, כצעד לקראת שלום יציב, ומכל ההסכמים האלה יצאנו ברכוש גדול; פוליטי וטריטוריאלי, דווקא מפני שידענו לוותר, כל ויתור שלנו — אם כלפי מצרים, אם כלפי עבר־הירדן ואם כלפי סוריה — הרחיב את גבולנו וחיזק את מעמדנו בארץ, במזרח הקרוב ובעולם כולו.

אין שחר לציטטה ששם י. בן־אהרן בפי, כאילו אני הצהרתי, שלעולם לא נסכים לפירוז מקומות מסוימים על גבול סוריה. מה שהצהרתי לא פעם היא זאת: או שהסורים יסוגו מרצונם הטוב לעבר הגבול — או שאנחנו נחזירם לשם. ואנחנו שמחים על כך, שלא אנחנו החזרנו אותם, אלא הם בעצמם, מרצונם הטוב, נסוגו מעבר לגבולנו. הפירוז לא יפגע בבטחונה של שום נקודה שלנו. כוחות ישראליים ימשיכו להגן על כל נקודה שלנו באיזור המפורז — וכוחם לא יגרע, אם הם יהיו כוחות המשטרה הישראלית. אני בוטח במשטרה שלנו, כמו שאני בוטח בצבא שלנו, ואני מקווה שגם פחד זה של חברי האופוזיציה יתבדה ויוכזב.

גבולות מדינת־ישראל קוימו עכשיו בהסכמים בינלאומיים עם כל שכנינו הערבים — ואף בדבר זה אין לזלזל, אם־כי אין גם להפריז בערכו. גם בגושפנקה של האומות המאוחדות אין לזלזל, וגושפנקה זו עוד אין לנו, אך הסכמינו עם ארבע מדינות־ערב — אם־כי אלה הם לפי שעה רק הסכמים צבאיים ולא פוליטיים — יש להם משקל בינלאומי ומגבירים את מעמדנו באומות המאוחדות. זהו הערך הפוליטי של ההסכמים.

חשבונותינו עם האומות המאוחדות ועם דעת־הקהל בעולם טרם סודרו באופן סופי. אין אנו מקלים ראש¹ בדעת־הקהל בעולם וודאי שאין אנו מתיחסים בזלזול לאומות המאוחדות. ממללי־רברבן יראו בכך חולשה וכניעה ללחץ זר, ואמנם עתוני האופוזיציה — ״קול העם״, ״המשקיף״, ״על המשמר״, ו"חרות״ — נזפו בנו כשנענינו בנובמבר 1948 לתביעות מועצת־הבטחון לסגת מעמדותינו בנגב לא בשלילה שחצנית, אלא בהסברה מנומקת. אנו מתיחסים בכבוד וברצינות למועצת־הבטחון ולאו״ם. הנבואה של העתונים הנזכרים, שאנו עתידים לסגת ולהסגיר את הנגב — נתבדתה. במקום לסגת — התקדמנו, ושליטתנו בנגב גדלה מאז לאין־שיעור; וכל זאת מתוך ״כניעה״ למועצת־הבטחון. היינו סבורים, ועדיין אנו סבורים, שעלינו לכבד מוסדות או״ם, זהו צו מוסרי ופוליטי כאחד. אנו זקוקים לאו״ם כמדינת־ישראל, כחלק מהאנושות. אנו רוצים ומעונינים בהגברת סמכותה, יעילותה וכושר־פעלה של הסתדרות האומות המאוחדות. ועלינו לכבד את המדינות היושבות באו״ם ובמועצת־הבטחון, בין אלו שבמזרח ובין אלו שבמערב. ומועצת־הבטחון, שדרשה מאתנו לפני כשנה נסיגה מעמדותינו בנגב, ישבו בה גם ארצות־הברית וגם ברית־המועצות, וההחלטה נתקבלה על דעת שתיהן יחד. ואף־על־פי־כן ענינו ב״לא״ אדיב, מנומק ורב־כבוד, כי ההחלטה עמדה בסתירה משוועת גם למציאות המדינית והצבאית בארץ, גם לתביעות היושר והצדק וגם לצרכים החיוניים של מדינת־ישראל, ופירושה המעשי של דרישת מועצת־הבטחון לא היה אלא פרס לפולש, שהפיר את כל החלטות או״ם. משום כך אמרנו ״לא״ למועצת־הבטחון. וכשם שענינו באדיבות, כך פעלנו בתקיפות — ולא רק קיימנו את עמדותינו, אלא גם הרחבנו אותן, וההסכם שלנו עם, מצרים שחרר אותנו מהחלטת מועצת־הבטחון וחיזק את מעמדנו כלפי או״ם! והוא הדין לגבי שאר ההסכמים.

*

הרחבת התחומים, צעד לקראת שלום וברית עם עמי־ערב, ביצור מעמדנו כלפי או״ם — אלו הן התוצאות של הסכמי שביתת־הנשק, שפתחו במצרים וסיימו בסוריה. לא היינו מגיעים לתוצאות אלה לולא ידענו גם לוותר. גם מדינה אדירה מוכרחה לוותר. אין שום אומה יכולה לעשות כל מה שעולה על רוחה — יש תלות־גומלין בעולם, תלות של אומות קטנות כלפי גדולות, וגם תלות של הגדולות כלפי הקטנות. ואין עלינו להתכחש לתלות בינלאומית זו ולהתעלם ממנה.

לא כל אויבינו בעולם השלימו אתנו, ועוד צפויים לנו מאבקים קשים, ואולי נצטרך לעמוד נגד תביעות בלתי־מוצדקות או גם נגד פגיעות בענינים חיוניים. אם יהיה הכרח בדבר, נעמוד בשער, אך אין אנו ששים לקרב; מדינת־ישראל אין לה כל צורך להפגין את כוחה וגבורתה — צבאנו עשה זאת במידה לא מעטה. אם־כי לא נירתע כמובן ממלחמה אם שוב יתקיפו אותנו, אך חשבוננו עם עצמנו, עם מסורת עברנו ועם צרכי עתידנו; חשבוננו עם המזרח והמערב; חשבוננו עם העולם וחשבוננו עם עמי־ערב, עמים אלה שישארו לעולם שכנינו הקרובים והמרובים ביותר — כל החשבונות האלה, המוסריים, הפוליטיים והכלכליים, מחייבים אותנו למדיניות של שלום וקירוב־לבבות, ורצונה הנמרץ של ממשלת ישראל הוא, להתמיד במדיניות זו עד כמה שידה מגעת, ולא מתוך חולשה. מאמצי השלום שלנו יביאו פרי רק אם נשמור על כוחנו הצבאי ונשכלל אותו, כדי שיוכל לעמוד בפני כל התקפה בעתיד כפי שעמד בעבר. אך יחד עם טיפוח כוחנו הצבאי לא נחמיץ שום הזדמנות לחזק השלום בעולם וסביבנו, ונחפש מסילות ללב כל העמים, הקרובים והרחוקים.

איני שותף לאלה המצטערים על חדשי הדיון ומו״מ עם סוריה. ודאי שהיינו יכולים להשיג את משמר־הירדן בלי כל מו״מ, ובזמן קצר בהרבה. ונדרש מאתנו הרבה כיבוש־היצר לעמוד במו״מ מייגע וארוך זה. אך כדאי היה לעשות מאמץ זה בשביל הנצחון המוסרי־הפוליטי של השגת משמר־הירדן בלי השתמשות בכוח. גם נצחון זה הרים את קרן ישראל בעולם בלי שיעורר רגשי נקמה ושנאה בלב שכנינו — ואל יהא דבר זה קל בעיניכם.

בדרך זו הלכנו עד עכשיו, ובדרך זו נלך גם להבא. מדינת־ישראל נאמנה ליעודה ההיסטורי, אין לה דרך אחרת.