י״ב באב תש״ט — 8.8.1949

בקבלת פרס בובליק באוניברסיטה

נשיא האוניברסיטה, הריקטור, חברי הסינט, מורי ורבותי!

לא אעלים מכם התרגשותי הרבה מדברי־ההערכה של שני תלמידי־חכמים, העומדים בראש האוניברסיטה ומהחלטתו של חבר־הנאמנים במוסד עליון זה — להעניק לי פרס־כבוד.

אני מביע הוקרתי הרבה לתורם הפרס מר גדליה בובליק ז״ל, שעשה את האוניברסיטה העברית בירושלים לשופט ובעל הפרס, ובמעשה זה היה מופת לרבים בקביעתו שהאוניברסיטה העברית בירושלים היא מרכז הרוח והסמכות הרוחנית והמוסרית העליונה בכל עניני העם היהודי והיהדות.

ואני מודה מקרב לב לדברי־ההערכה של הפרופיסורים ברודצקי ואסף. אך אם לא יֵראה הדבר כפיית־טובה מצדי, הריני מבקש רשות להביע ספק — ואני אומר זאת בדחילו־ורחימו, ולא מתוך עניוות עשויה — בנכונות פסק־דינכם.

איני רואה עצמי מוסמך לפסוק הלכה לפני חכמי ישראל וראשי האוניברסיטה, בשאלה גדולה של פרשנות היסטורית השנויה עדיין במחלוקת: אם הרבים מפעילים את היחיד או היחיד מכוון את הרבים; אם האישיות המחוננת, החוזה, רבת־הפעלים והרואה את הנולד מוליכה אחריה את הציבור ויוצרת היסטוריה, או אין היא אלא מלווה את צרכי הציבור ומאווייו, ותנאי החיים של הכלל ונסיבות הזמן והמקום הם הקובעים את מהלך הדברים בהיסטוריה. איני יודע אם הלכה זו תוכרע פעם באופן סופי, בכל־אופן לא אעיז לקחת על עצמי הכרעה כלשהי.

אולם ביחס למה שקרה ונעשה בחיינו בשנתיים אלו — אין לי כל ספק בדבר מי היה הגורם המכריע והקובע.

העלילות האדירות והתמורות העמוקות בשנתיים אלו, שהפכו פני ההיסטוריה היהודית, וששינו מיסודו גורל העם והארץ, ויתכן שיהוו מפנה רב־תוצאות גם בהיסטוריה העולמית, — לא בוצעו בכוחם וביכלתם של יחידים ואישים בודדים, אף לא בזכותו של כלל בני־דורנו כשהם בלבדם. לא נעלם ממני, כאשר לא נעלם מאיש מכם, שרבים הם האישים שגילו בתקופת־פסגה זו יכולת מוסרית ומעשית מופלאה, כושר פעולה, מעשי גבורה וחירוף־נפש, שאורם יבהיק עוד הרבה שנים ודורות: חיילים ואזרחים בני הארץ ומתנדבי חוץ־לארץ, בנים ובנות, אמהות ואבות, אנשי עבודה ומדע, חקלאים ועושים בחרושת, מנהלים ועוזרים, יוצרים ולוחמים, ידועי־שם וצנועי הגות ועלילה, כל אלה באלפיהם ורבבותיהם יש להם חלק ונחלה בעלילה ההיסטורית הגדולה.

אך כל מה שעשו בני־דורנו לא נעשה אלא בכוח נצח ישראל ובכוח המורשה הגדולה והמופלאה של העם הגדול והמופלא — המורשה של חזון גאולה, אשר ימיו כימי העם, והמורשה של מפעל עוז וגבורה במולדת אשר שבי־ציון בכל הדורות שקדו על הקמתו, ושלושת דורות החלוצים האחרונים טיפחוהו ושיגבוהו. המעשה הגדול שנעשה בימינו אלה — רק העם היהודי כולו, לדורותיו ולקיבוציו, הוא מחוללו, ועל כל אחד מאתנו לתת שבח והודיה על זכותו להימנות עם בני העם המופלא — שרוחו הגדולה והנצחית גברה על המצוקות והתלאות והביאה אותנו עד הלום.

ויעודו הגדול של מוסד זה, שבצלו התכנסנו היום — לטפח בכל גילוייו הרבים את הרוח הזאת. לא על הרוח בלבד יחיה העם. צרכי ההתישבות והבטחון, קליטת העליה והבנין — רבים ודוחקים; וזמן לא־מעט תוכרח המדינה לרכז בהם את מאמציה העיקריים. אך לא נהיה נאמנים לעצמנו, אם גם בתוך כל הדאגות והתלאות היומיומיות לא נזכור את היעוד הגדול של עמנו — יעוד־הרוח, ולא נשגיב את החכמה והתורה בישראל. אני מאמין שגם ממשלת ישראל ועמה וגם האומה העברית בעולם כולו יראו גם צו־החיים וחובת־הכבוד לטפח את התורה והמדע בישראל ולהפוך את האוניברסיטה העברית למרכז העליון והכולל של חכמת־ישראל בכל ענפי המחקר והמדע האנושיים והיהודיים.

ואשר לפרס: כל אחד מאתנו שעשה משהו בארץ — אין לו שכר גדול מהמעשה עצמו; שכר מצוה — מצוה. ותרשו לי למסור חזרה לאוניברסיטה העברית את דמי הפרס שהענקתם לי — למען יותן לתלמיד־חכם, שלפי דעת האוניברסיטה יכתוב בעברית ההרצאה הטובה ביותר על ״השפעת כתבי אפלטון ודעותיו בספרות העברית ובמחשבת־ישראל״.