¹

במשך אלפי שנות יצירה, מהעת העתיקה ועד למאה ה־20, התרבות היהודית הכתובה נוצרה בידי גברים בלבד. הם היו יוצריה, לומדיה, מפרשיה ומוריה, כפי שניכר בבירור מן העובדה שלמושגים “תנא”, “חכם”, “רב”, “פוסק”, “דיין”, “מורה הלכה” ודומיהם אין נגזרת בלשון נקבה, וכפי שעולה מהעובדה שאין אף ספר בשפה העברית שנכתב, נערך או הובא לדפוס בידי אשה בגבולות העולם המסורתי. מצב הדברים בעולם הדתי בזמננו — על פיו אין לאשה דריסת רגל בישיבה, בבית המדרש או בכולל, ואין לה קול בבית הדין, בבית הכנסת או ברשות הרבים אשר יכול להשפיע על הנהגת הציבור — משקף בבירור את הבדלי המעמד בין המינים בעבר ובהווה. לימוד תורה, הערך המרכזי בעולם היהודי, היה שמור לגברים בלבד; ולהלכה וליצירה הכתובה בעולם המסורתי, המשקפות נקודת מבט גברית, אין מקבילה נשית.

במשך אלפי שנות יצירתו של “עם הספר” אין בנמצא ספרות שנכתבה בידי נשים, או יצירה המשקפת נקודת מבט נשית של המציאות, עד לשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.

שתיקה זו אינה מקרית, והיא פרי של מציאות מורכבת המשליכה מהבדלים ביולוגיים, הבדלי ייעוד, הבדלים לגבי קיומן של זכויות שונות, הבדלי מעמד, ושוני במידת הריבונות ובדפוסי החירות והשוויון; מציאות זאת כפפה את כלל הנשים לסדר פטריארכלי שבו הנשים נטולות ריבונות בהיותן קניין של אבותיהן ובעליהן, ובהיותן מרותקות לתחום הבית והמשפחה ואסורות בכל פעילות ציבורית ברשות הרבים.

תפיסה זו שהרחיקה את הנשים מהפרהסיה הציבורית, מנעה מהן לקחת חלק בלימוד, בתרבות וביצירה, בהנהגה ובמשפט שכן אלה כולם מותנים בחופש תנועה, בעצמאות ובריבונות, בחינוך ובשותפות ברשות הרבים. התיחום בין פנים לחוץ, בין רשות היחיד לרשות הרבים, בין שעבוד לריבונות, היה גם התיחום בין שתיקה, אלם ואלמוניות מזה, לבין קול, דיבור ויצירה כתובה מזה. הסדר הפטריארכלי המשעבד והמַדִּיר היה נחלתן של תרבויות רבות וקבע את גורלן של רוב הנשים לאורך ההיסטוריה, אולם כל תרבות נימקה ופירשה אותו על פי ערכיה ועיגנה אותו בכתבי הקודש שלה. גורלן של הנשים עמד בסימן אפליה, הדרה והשתקה לאורך שנים רבות, אולם תמורות שהתחוללו במאה ה־20 הביאו לשינוי במעמד האשה ולהכרה בזכותה לשוויון, לריבונות ולהשכלה. ההכרה בזכויות אלה מתנגשת לא פעם עם תפיסות המשקפות עמדות סותרות, שמאפשרות לדיונים הנערכים בעולם המסורתי בן זמננו על כל זרמיו, והעוסקים בנשים לומדות, במעמד האשה, בדמותן של נשים במקורות ובתמורות בתודעה ובהלכה — להתנהל נוכח תבניות העבר ולהניח להן להטביע את חותמן על בני זמננו. תבניות אלה שעוצבו בעולם דתי פטריארכלי, משפיעות על מעמדן של הנשים כולן בקהילות השונות בחברה; ואילו תפקידו של השיח בין חברי הקהילות השונות — הנערך מתוך נקודות מוצא שונות, והעוסק בשאלות משותפות, בתודעה חדשה ובדיאלוג מתפתח — הוא להציב גשרים חדשים בין העבר להווה.

המציאות המודרנית הליברלית המבוססת בתפיסתה האידיאלית על חופש משעבוד; על שוויון זכויות בין שונים; על הצדקת תהליכי שינוי ותיקון בחוק ובמשטר בהתבסס על ביקורת מושכלת; על פלורליזם המכיר בהבדלים; ועל כבוד האדם באשר הוא אדם — הציבה חלופות לסדר הפטריארכלי המסורתי ועיגנה את שוויון הזכויות בין המינים באמצעות חקיקה, חינוך ומתן נגישות שווה למקורות הסמכות והדעת. כמו כן מציאות זו יצרה הזדמנויות חדשות לשותפות בתרבות וביצירה, בחקיקה ובמשפט, במדע ובאמנות, שלא נודעו עד המאה ה־20. אולם יחד עם זאת, רישומו של הסדר הפטריארכלי עדיין טבוע בתחומים רבים: החל מלשון המושגים המִגדרית, המקצה ליחסים בין גברים לנשים מונחים של בעלוּת וקניין; עבוֹר בדיני המעמד האישי המיוסדים על החוק הדתי שאינו מכיר בשוויון בין המינים, ובסדרי התפילה והפולחן המתנהלים בידי גברים בלבד; וכלה בתחומים לימודיים ומקצועיים שלמים הסגורים עדיין בפני נשים מטעמים שונים. מסכת היחסים בין המינים כרוכה בדו־שיח בין מסורת מקודשת לבין תרבות דמוקרטית, וקשורה בהיבטים שונים הנוגעים לסמכות ושינוי, ליחסי כוחות, לבעלות מרות וריבונות, לתפיסת עולם וסדרי משפחה, לגבולות החוק ודפוסי החינוך, למשמעות הצניעות ומקומה של ההדרה, לסמכות הנהגה חד־מינית ולשאלות רבות נוספות הנוגעות באושיות הסדר החברתי וביחסים בין גברים לנשים.

הכנס “בין איש לאשה: מִגדר, יהדות ודמוקרטיה”, שנערך באב תשנ"ח (יולי 1998) הוקדש לדיון במשמעויותיה המשתנות של המציאות המִגדרית בתרבות הישראלית. כל חלקי החברה בת זמננו הם יורשים של הסדר הפטריארכלי — מרצונם ושלא מרצונם — שכן חלקים לא מבוטלים של הלשון, התרבות, החוק והמנהג משמרים סדר זה. הסדר הפטריארכלי מעוגן בעולם המסורתי, שלגבי חלק נכבד בציבור בישראל הוא מקודש ויש לשַמר את ערכיו, ולגבי חלקים אחרים הוא טעון הערכה מחודשת, התאמה והסתגלות לתמורות העתים. בציבור ניכרים ונשמעים זרמים וקולות שונים: אלה המבקשים לאחוז בסדר הפטריארכלי המסורתי ככתבו וכלשונו ולשמור על עדיפות גברית ונחיתות נשית, מתוך טענה של שוני מהותי המקנה זכויות שונות לשונים; אלה הדורשים לכונן הפרדה בין גברים לנשים בתחומים שונים בחול ובקודש, ולהציב מערכת נפרדת של זכויות וחובות לכל אחד מהם; ואחרים הסבורים שראוי לבחון את מרכיביו של הסדר המסורתי לאורה של קריאה הומניסטית וביקורת שוויונית הדוגלת בזכויות שוות לכלל.

ככל תופעה היסטורית אחרת, העולם המסורתי היונק את סמכותו מן העבר ושואב את הלגיטימציה מן ההלכה והמסורת בכל תחומי החיים, אינו עומד במקום אחד ואינו מכונס רק בתוך עצמו. הוא משתנה בחלוף העתים ומתייחס לרצף ותמורה, לתוקפה של ההלכה, לרעיונות חדשים ולתמורות בתודעה ובמציאות הסובבת. גם העולם המודרני אינו אוחז רק בעמדה אחת ובסדר ערכים קבוע, אלא הוא משתנה כל העת בזיקתו לעבר, ממנו הוא נוחל שפה, תרבות ומסורת, וביחסו להווה, אותו הוא מעצב בכוחו של ניסיון משתנה ורעיונות חדשים המעוררים כל העת מחדש את שאלת היחס בין הרצוי למצוי, ובין התקדים לחידוש ולביקורת.

יחסי הגומלין המורכבים הקשורים במארג המושגים המשותף והנבדל שבין יהדות לבין דמוקרטיה; בין ערכים מסורתיים מקודשים לבין ערכים בני זמננו; בין נורמות רווחות המעוגנות בעבר לבין תמורות בתודעה המציבות פרספקטיבות משתנות — הם עניינו של קובץ זה, הבוחן את השאלה מזווית ראייה מִגדרית.

היחסים בין גברים לנשים — המושתתים על חוק דתי, מציאות מסורתית וביקורת חילונית, מסורת עתיקה ומציאות משתנה, חוק מודרני וקני מידה הומניסטיים, על שוויון זכויות והבדלי מעמד וייעוד, על קולות דומיננטיים וקולות שותקים בעבר ובהווה — עומדים במרכז הדיון. המתדיינים והמתדיינות שונים זה מזה באורחות חייהם ובמידת מחויבותם לעולמות ערכיים תרבותיים דתיים וחוקיים שונים, אולם כולם לוקחים חלק בקריאה מחודשת של המציאות המשתנה בעולם הדתי ובעולם החילוני ובבחינת מארג הקשרים בין מרכיבי החברה ומקורות זהותה והזדהותה.

ההתבוננות במורשת העבר נערכת מתוך נקודות מוצא שונות. יש הקוראים את ההלכה באופן ביקורתי, ויש המבקשים לפרק את שפת התרבות הגברית ולצרפה מחדש כך שיבוטא בה הניסיון הנשי “החדש” לצדו של הקול הגברי הדומיננטי “הישן”. יש המבקשות להעמיק חדור לשכבות ההיסטוריות השונות ולהציל קולות נשכחים ולהאיר אפשרויות חלופיות שנדחקו לשוליים, ויש המבקשות להכליל תובנות נשיות בקריאת הטקסטים המסורתיים ולהפקיעם מבלעדיותם הגברית. בין החוזרים לעבר ולתקדימיו והבודקים מחדש את הקולות השונים הכלולים בו ובין הפרשנים והמבקרים, המעיינות והלומדות — יש החפצות בניכוס המסורת ובאימוץ שפת התרבות הגברית בידי נשים ויש המבקשות לכונן לשון נשית חדשה לצד הלשון הגברית המסורתית השלטת, ולהציע חלופות בתחום מושגי הערך החברתיים ובתחום פירוש החוק. בקובץ זה נכללים קולות רבים המלמדים בעליל על כך, שדו־שיח חדש מתנהל הן ביחס לקריאת העבר והן ביחס לעיצוב ההווה והעתיד.

הכנס עורר עניין רב, ובדיונים לא מעטים שררה התרגשות ולעתים אף ניכרו מתיחות והתלהבות, ששיקפו את תחושת כלל המשתתפים, נשים וגברים כאחד, בכך שהם לוקחים חלק ברגע מכריע של שינוי ותמורה. מעמד האשה בישראל, בעולם המסורתי ובעולם המודרני, הוא נושא טעון המצוי על כמה וכמה פרשות דרכים. כתוצאה מכך העמדות השונות ודאי אינן מייצגות רק אחדוּת דעים אלא גם תסכול וביקורת, ציפייה לשינוי מודעות, ספקות, ומחלוקות לצד תקוות. ההרצאות השונות ונקודות המבט המגוּונות שהוצגו, הבהירו בעליל כי שאלות מִגדריות הקשורות ליהדות ולדמוקרטיה עומדות במרכז הדיון בקהילות שונות — כאלה שחבריהן וחברותיהן מחויבים לעולם ההלכה וכאלה שחיים במסגרות ערכיות אחרות, הקשורות להיבטים של שוויון ושותפות, הומניזם ופמיניזם, שרבים אינם שווי נפש לגביהם ורבות רוצות להשמיע את קולן בעניינם. בעקבות הכנס הוקמה קבוצת דיון בנושא שיג ושיח בין איש לאשה בעולם המסורתי ובחברה המודרנית, הממשיכה בבחינה מעמיקה של היבטים שונים שהועלו בדברי המשתתפים והמשתתפות.

המשתתפות והמשתתפים, הפועלים בתחומים שונים מתוך השקפות שונות ואורחות חיים נבדלים, שותפים לשיח המתמשך בין מסורת לקִדמה ובין יהדות לדמוקרטיה, הנערך כחלק מפעילות המסגרת למחשבה ולזהות יהודית בזמננו במכון ון ליר בירושלים.

הקובץ כולל שנים־עשר מאמרים המתחלקים לארבעה תחומים: התחום המשפטי: בין פטריארכליות לשוויון; בין עבר להווה: התחום ההיסטורי־תרבותי מזווית מִגדרית; ההתמודדות החברתית־דתית בעבר; ותחום התהליך החינוכי מזווית מִגדרית.

התחום המשפטי: בין פטריארכליות לשוויון    🔗

פנחס שיפמן בוחן את מעמדה של האשה במשפחה מנקודת מבטו של המשפט הישראלי, העומד בסימן השניות המשפטית השוררת בארץ בין דין דתי־הלכתי בענייני נישואים וגירושים לבין משפט חילוני־אזרחי בענייני מזונות, ילדים ורכוש. שניות זו מתעצמת בשל תפיסת העולם הפטריארכלית של ההלכה לעומת החתירה לשוויון במשפט האזרחי. הכותב מעלה את שאלת ההתעלמות של בתי הדין הרבניים מהמציאות הרווחת, המפנימה את ערכי השיתוף והשוויון בין בני הזוג, ובוחן את ההעדפה של ערכים פטריארכליים המאששים את מבנה המשפחה המסורתי.

אורית קמיר דנה במשמעות המשפטית של כבוד האדם, ערך חדש בלשון החוק הישראלי, שעלה בשל סירוב הסיעות הדתיות והחרדיות בכנסת להעניק מעמד־על לערך השוויון. על פי חוק המדינה, נשים אינן זכאיות לשוויון בחייהן המשפחתיים, שכן הן כפופות לדין הדתי שאינו מכיר בערך זה. המעמד המשפטי שהוענק לכבוד האדם, מסייע בשיפור מעמד האשה במקום שבו הניסיון להסתמך על ערך השוויון נתקל בקשיים. המאמר בוחן את השינוי שחל בעשורים האחרונים במשמעות המשפטית והחברתית של כבוד האשה ובחלותו המשתנה.

סוזן ווייס דנה בעוול הגלום בחוסר השוויון בין נשים לבין גברים, העולה מדיני איסור והיתר לנישואים וגירושים, הנסמכים על החוק המקראי ופרשנותו ההלכתית. הכותבת מצביעה על כך שעל פי החוק במדינת ישראל, מעמדן האישי של נשים נשואות מוכרע על פי שיקול הדעת של בעליהן שכן, לאשה אין כל זכות להתגרש אלא בהסכמת בעלה. לעומת זאת, זכות הבעל לגרש את אשתו אינה תלויה ברצונה. המאמר קורא לפרשנות חדשה של ההלכה שתיעשה מתוך מחויבות מוסרית לתיקון אי הצדק.

דבורה וייסמן סוקרת את עמדותיהם של הרב קוק ושל הרב עוזיאל בשאלת מתן זכות בחירה לנשים, ובוחנת את המשתמע מכך לגבי עמדת ההלכה בשאלת הפעילות הפוליטית של נשים בימינו. זכות האשה לבחור ולהיבחר למוסדות שונים היא אחד מההיבטים המרכזיים בשאלות מִגדר, דת ודמוקרטיה. עיון בעמדות הלכתיות, בסוגיות הקושרות בין צניעות ופגיעה במסורת לבין האיסור על נשים להיות שותפות בחיי הציבור, מאיר את ההשלכות על שאלת מעמדן של נשים ברשות הרבים. הכותבת מצביעה על שתי עמדות מנוגדות ועל הרקע ההלכתי והחברתי העומד מאחוריהן ומבקשת להרהר מחדש במושג “כבוד הציבור” בימינו.

הזכות לבחור ולהבחר איננה נחלתן של נשים במוסדות ציבוריים שונים בעולם הדתי והחילוני כאחד.

בין עבר להווה: התחום ההיסטורי־תרבותי מזווית מִגדרית    🔗

רחל אליאור דנה במשמעות החברתית והתרבותית של הדרתן של נשים ממוסדות הלימוד, השיפוט וההנהגה בעולם המסורתי. ההדרה מהזירה הציבורית, המעוגנת בחוק הכתוב ומפורטת במסורת ספרותית מקודשת, מנעה מנשים להשתתף בעיצוב הנורמות שקבעו את גורלן והפכה אותן לנחותות במעמדן, לנטולות ריבונות ולמשועבדות לסמכות גברית. השתקפות לקיום מוגבל זה, שעיקר מהותו היה כפיפות לבעלות גברית בזיקה להולדה ולשירות, ניכרת בכך שאין אף ספר בשפה העברית שנכתב, נערך או הובא לדפוס בידי אשה בעולם המסורתי עד למאה העשרים. המאמר עוסק באושיות הסדר הפטריארכלי המושתת על אי שוויון בין שונים ובוחן את הלשון הדתית המכוננת אותו ואת המסורת התרבותית הנגזרת ממנו.

לאה שקדיאל מבארת את הקשר בין פמיניזם יהודי לתיקון העולם ותובעת מתן אפשרות שוויונית למחצית הנקבית של האנושות, להשתתף במאבק למימוש החזון ההומניסטי־ליברלי, העומד בסימן מחאה חברתית־מוסרית וחתירה לחברה צודקת יותר, הנוהגת בצדק ובחסד בקבוצות חלשות. הכותבת דנה בפמיניזם של הבדל בין המינים, המבוסס על שוויון ערך של תפקידים שונים ויצירות תרבותיות ייחודיות. היא קושרת עמדה זו בתיקון העולם בהשראת הראייה הפמיניסטית של מוסר החסד ואתוס השיתוף והרחבת תחומו של העולם על ידי הוספת מטרות פמיניסטיות לתפיסת התיקון המסורתית.

חנה ספראי עוסקת במתח המתקיים בְּחברה המפנימה את העיקרון הדמוקרטי־שוויוני מחד גיסא, ורואה עצמה כחלק ממערך דתי מנוגד, המדיר נשים, מאידך גיסא. שניות זו מאפיינת ברמות שונות הן את הציונות הדתית הן את החברה החילונית הנמצאת בזיקה למוסדות דתיים. השאלה הנידונה היא הערכת הלגיטימיות של שיתוף מלא של נשים בתפילה על סמך בחינת המסגרת ההלכתית הכוללת אפשרויות שונות. הדיון מתמקד בבחינת ההדרה המקובלת — שפסקה להיות מקובלת במונחים ערכיים מערביים — לאור אפשרויות חלופיות הגלומות בעיון בהתפתחות ההיסטורית של ההלכה.

טובה הרטמן הלברטל בוחנת את מערכת היחסים בין הביקורת הפמיניסטית למסורת. היחס לעָבר שבו נדחקו נשים לשוליים, מורכב ונע בין פסילה וזניחה של המסורת הפטריארכלית לבין יצירת דגמים חלופיים לתפיסת העבר ולקריאה אחרת של משמעותו. הפמיניזם הרסטורטיבי מבקש להציג תמונה חלופית של יחסי הכוחות בין המינים בטרם הושחתו בידי גורמים שונים בהיסטוריה. מהלך זה מבוסס על חזרה לָעָבר מנקודת מוצא המבקשת לשחזר מצב אידילי עתיק הקודם לסדר המקובל (פוליתאיזם פלורליסטי שוויוני שהעצים נשים, שקדם למונותאיזם ההיררכי שהדירן משותפות בהנהגה). הפמיניזם הרסטורטיבי בגירסתו הניאו־פוליתאיסטית מעוניין להשיב ייצוג אבוד זה אל התודעה הדתית המודרנית ולשוב למסורת, הראשונית, שנדחקה לשוליים ונשכחה, בשל השפעות זרות.

ההתמודדות החברתית־דתית בעבר    🔗

טובה כהן בוחנת את הניסיון הנשי המודע הראשון לעבור את המתרס המִגדרי הגבוה שהפריד בין הנשים לבין השפה העברית בחברה המסורתית, שכפתה על נשים בורות במקורות הקאנוניים ובשפת התרבות הגבוהה. יש להעריך ניסיון זה לחולל שינוי במעמדן התרבותי של נשים יהודיות, לאור התפיסה הרווחת שהגבילה את הפעילות האינטלקטואלית לגברים בלבד. מיעוט קטן של נשים שרכשו השכלה עברית במחצית השנייה של המאה ה־19 וראו עצמן חלק מתנועת ההשכלה היוו את ראשית השינוי במקומן של הנשים בעולם התרבותי העברי החדש. שינוי זה שעמד בסימן רכישת השפה ודקדוקה והכרת המקורות וניכוסם האישי, כונן את תחילת הכתיבה הנשית העברית ואת הלמדנות היהודית הנשית המודרנית.

נפתלי רוטנברג בוחן את תגובת היצירה היהודית הגברית למציאות שהִפלתה נשים ושללה מהן שותפות ברשות הרבים וברשות היחיד. הוא שואל אם יצירה זו עמדה בסימן הסכמה וחפיפה למציאות המִגדרית בת זמנם של הכותבים או שמא נוסחה כאתגר וכשינוי. בשלושה תחומים מצביע הכותב על התמודדות ושינוי: בביקורת הלכתית על הנורמה הפוליגמית והצבת מונוגמיה כאידיאל נגדי; בהדגשת האהבה והזוגיות כביטוי לשלמות והדדיות כמשקל נגד לעומת הסדר ההיררכי המבוסס על הפליה; בפיתוח תיאולוגיה מִגדרית בספרות הקבלית המציעה מקום ליסוד נקבי לצד הזכרי בתפיסת הנשמה ובתפיסת עולם האלוהות.

התהליך החינוכי מזווית מִגדרית    🔗

בלהה אדמנית בוחנת יחסי גברים ונשים במונחי רוב ומיעוט ביחס לאיכות הכוח ולריכוזו. לטענתה, חברי קבוצת המיעוט בונים את זהותם העצמית והקבוצתית תוך קשרי גומלין מתמידים עם זהות הרוב, מתוך מגמה לבנות השתייכות קבוצתית בעלת משמעות. הדיון מתמקד בשלוש הדרכים שבהן פועל המיעוט ביחס לרוב: דחיית הנורמות של הרוב והיבדלות ממנו, טשטוש קווי ייחוד וניסיון התערות בקבוצת הרוב, פיתוח השונה ושילובו בנורמה המקובלת תוך חתירה להשגת שוויון ולשיתוף לגיטימי בתהליך החברתי. בניית שיח שבו קיים שוויון ערך גם ללא שוויון זהות, ברוח האפשרות השלישית, ופיתוח קול שונה — הם האתגרים העומדים בפני המערכת החינוכית.

חנה קהת דנה בפמיניזם באורתודוקסיה באמצעות ציון של ארבעה דפוסי פעילות של נשים — הוויתור הנשי למען ההגשמה הגברית הרווח בחוגים חרדיים וחרדיים־לאומיים, למדנות נשית באורתודוקסיה המודרנית, פמיניזם מיליטנטי הרווח באורתודוקסיה המודרנית האמריקנית, קיום נשי נטול קול ומעמד הרווח בחוגים החיים על פי התפיסה הפטריארכלית המסורתית. המאמר משווה בין קני המידה המדריכים את הקבוצות השונות ודן בהבדלים בהתפתחות התודעה הפמיניסטית בחוגים שונים בארץ ובתפוצות ובמחויבות הדתית השונה הנגזרת מהם. הקבוצות השונות מאמצות דפוסי לימוד וחינוך נבדלים המשפיעים על זיקה שונה להגמוניה הגברית ועל תביעות חדשות בשאלות הנוגעות לשותפות בטקס הדתי, בהנהגה הרבנית ובאחריות הקהילתית.

קובץ זה איננו קובץ עיוני חתום המבקש להציג עמדות מחקריות מגובשות, אלא עניינו בשיח רב־קולי המבקש להציג נקודות מבט שונות על היחס בין המצוי לרצוי במציאות המשתנה, על שורשיה, ערכיה, מנהגיה וגבולותיה בזיקה לתפיסות מִגדריות. חלק מן המשתתפים והמשתתפות מבקשים לשנות את פני הדברים, חלקם מתמקדים בהצגה עובדתית בתחום מסוים, וחלקם נותנים מבע לתחושותיהם בדבר הפער בין הרצוי למצוי. חלק מן הכותבות מבקשות להביע עמדה סובייקטיבית, שכן הן עצמן שותפות באורח החיים שאותו הן מבקשות לשנות, תוך שמירת ערכיו והזדהות עם מהותו בתחומים אחרים; וחלק מן הכותבות והכותבים מבקשים להציג עמדה אובייקטיבית בדבר מצב הדברים מזווית ראייה מקצועית המשקיפה על הדברים מבחוץ ובוחנת את מורכבותם מתוך אמפתיה וביקורת.

אני מבקשת להודות מקרב לב לכל חברי ועדת ההיגוי של המסגרת למחשבה ולזהות יהודית בזמננו, המשתתפים בשיח המתמשך בין בעלי השקפות ועמדות שונות ויוזמים את הכנסים שמטרתם להעמיק בהבנת המפריד והמאחד. תודתי שלוחה לפרופ' אליעזר שביד ולרב ד“ר נפתלי רוטנברג, יושבי הראש של המסגרת; ולד”ר שמשון צלניקר, ראש מכון ון ליר בירושלים. תודה מיוחדת לעושים במלאכה במשך כל השנה שעסקו בארגון הכנס, ובראשם לרב חשי פרידמן וליונה רצון; ולכל אלה העוסקים במסירות בהמשך יישום הכיוונים השונים שעלו מן הדיון. תודה לשרה סורני ולאדוה קלר האחראיות על עריכת רבגוני והפקתו ולפליקס פוזן התומך בתרגום הפרסום ובהפצתו. מכון ון ליר בירושלים, הנהלתו ועובדיו מהווים מסגרת יקרת ערך להעמקת הדו־שיח הבין־תרבותי המתנהל בישראל ולפרישתו לכיוונים חדשים, ועל כך שלוחה להם תודת משתתפי הכנס וקוראי רישומו הכתוב.