תוך כדי טיפולו בנעלי, רחב גרם, גברתן, ישב על השרפרף ודיבר באידית, שלתוכה נשתרבבו: רומנית, גרמנית, רוסית, פולנית וגם עברית. על כל גלגוליו בימים הנוראים ההם סיפר, על כל אשר סבל והתענה תחת יד הנאצים ברומניה, ארץ מולדתו. הראה שסע מאחורי תנוּך אָזנו כתוצאה ממכת קת רובה. ואם אחרי כל אלה עוד יצא חי, הרי אין זה אלא בזכות סנדלרותו, שהיתה נחוצה להם כל כך.
– ורק משנתקרבו הרוסים נעשה המצב מסוכן. הם התחילוּ בורחים וחטפו והרגו את היהודים הנשארים, שלא יספרו…
– וכיצד ניצלת אתה?
– נכנסתי בערב לגורן של איכר רומני והתחפרתי שם בתוך ערימה של שחת וכך שכבתי שם שני ימים ושני לילות רצופים, ללא אכילה וללא שתיה, עד ששמעתי את קריאת בן־האיכר אל אביו: “הרוסים כבר כאן!”…
– אני מתאר לי, שהשכיבה בתוך השחת הריחנית היתה די נעימה.
– ואיך! שכבתי והנשמה היתה תלויה לי בחוד חוטמי…
– נו, ועם הרוסים מה?
– טוב מאוד. אלא שלקחו להם את השעון מכל עובר ושב. השעונים הרבים מחורזים היו לכל אורך זרועותיהם… נער אחד, יהודי, סירב לתת להם ומיד נורה ונפל. גם את שעוני לקחו. “פּוזַ’אלויסטה!” (בבקשה!) אמרתי ונתתי בלי כל שהיות…
כך הפליג וסיפר ארוכות על דברים ידועים ולא ידועים. כיצד התנקם בקצין נאצי. מתוך מכוניתו הוציאו ברגע האחרון, באמרו להימלט על נפשו, הכהו מכות רצח והסגירו לידי הרוסים. ועוד ועוד ועוד.
לאחר שקמתי והלכתי, עם גמר תיקון הנעל, עוד החזרתי פני אליו ואמרתי:
אותו שעון, שהחייל הרוסי לקח אצלך אז, שוב לא תקבל חזרה, כנראה.
– לא, לא, לא!!
– אבל היית מכיר אותו, את שעונך זה, אילו נזדמן לידך עכשיו?
– אפילו בלילה!