האיש ואשתו עסוקים כל היום אי־שם בחוץ, ומשק הבית וגם גידול הילדים מוטלים על שכם העוזרת, ערביה צעירה ומוצקה, ששׂערה שחור כפחם. ניכר שבכל מאודה אוהבת הנערה את הבית היהודי הזה ולא תחליפהו בשום מקום אחר בעולם. צריך לראות כיצד היא תולה את הכבסים על גבי החבלים בחצר, באיזו זריזות, באיזו מסירות, או כיצד היא נושאת את הסל המלא והכבד מחנות־המכולת והילד בן־השלוש תפוס בזרועה השניה.
רוחות וגשמים השתוללו אתמול על הר־הכרמל ומן הים גחו בזו אחר זו חשרות־מים והחשיכו את חללו של חוץ. הילד הבהיר נלחץ הפעם אל אומנתו השחורה ביתר עוז. בשתי זרועותיו לפת את צוארה וכבש בו את ראשו מתוך כלות־הנפש. לחיבוק כזה ממנו עוד לא זכתה אפילוּ אמו־יולדתו – וחבל שישעיהו בן אמוץ לא ראהו!