בסקרנות מיוחדת היא, בת ארבעים נאה וענוגה, קוראת את שירי בנה הצעיר, כי על ידי קריאה זו היא חודרת הרבה לתוך עולמו הפנימי של העלם הנאהב.

והנה היום מכביד על לבה שירו החדש. לפני “אַת” אלמונית הוא מתחטא בשיר־נכאים זה ומבקש ממנה “מלה טובה, מרפּאת”. אך זה עתה עזב את ספסל בית־הספר וכבר אשה זרה בכוחה להצילו, ולא היא, האם!

ברחמים גדולים, מהולים ברחשי קנאה, צעדה לקראתו בשובו מן החוץ וכדי לקדם את “צרתה”, כביכול, נזדרזה ואמרה לו דבר, שאין כמוהו מרפּא לנפש המשורר, ויהיו יסוריו החשאיים אשר יהיו, אותה אמירה מַגית ששום “מלה טובה” אחרת לא תוכל להתחרות עמה:

– השיר נפלא!