ליעקב כהן

שוקט ומהורהר גן המושבה, וכמה מהאקליפטוסים שבו מוטים על צדם, דרך שכיבה למחצה, כחולים, והרי הם נשענים בצמרותיהם אל חיק אחיהם הבריאים, הזקופים. עגמומי הגן, והנערים והנערות המשתובבים כאן צר כוחם להחיותו.

את העיירה בגולה מזכיר השוּק. חנויות קטנות, דוכני פירות, מכירת בגדים ישנים בחוץ, כל מיני “סחורות” על הקרקע, ברזל מוחלד. פראי־עין ומוצקי־עורף, מזדקרים שרידי הערבים. להג הרבה וקולי קולות מקימים כאן “העיראקים” מהמעברות הסמוכות, כשהם מתרוצצים אילך ואילך מדובללים־מבולבלים. ורק הסנדלר ה“רומני” על השרפרף, עולה חדש אף הוא, המתקן נעלי עוברים ושבים, נראה “מסודר” ונטול־דאגות; המסמרים בפיו, כמשפט הסנדלרים מאז ומעולם, והאשה יושבת אצלו.

ובפרבר, מאחורי שדרת הברושים העתיקים, המאובקים חבוּיים בתי ההבראה, ובעד הגדרות נראים עתה, עם גמר העונה, כסאות המרגוע – ריקים ועזובים. הלאה, מעבר לכל אלה מוליך השביל אל הים, מוליך בין אבנים וסלעים, שהמון לטאות, זוגות זוגות, רוחשות על גביהם ובנקיקיהם – אפור על גבי אפור. אלה מסתכלות בך בעיניהן העגולות והזערוריות, שהחכמה העליונה נשקפת מהן.

עתה יצאת למרחב וצועד בנחת לאורך שׂפת הים. על גבעה משמאל, ניבט אל מול פני הסטיכיה הרוגעת, עומד בית־אבנים קטן, בודד, בית חדש, יפה להפליא, בית־צעצוע, ונדמה כאילו צץ כאן מאליו, מתוך שפעת האבנים הללו מסביב לו, אבנים אין קץ, הבהירות והעליזות כמוהו. צהרי חשוון. שקט ושלווה. שמים וים והבית הזה. דממת אלוהים. הנה נפתחה אחת הדלתות ואשה צעירה בגלימה אורירית יצאה אל הגזוזטרה, פנתה כה וכה וחזרה ונכנסה והגיפה הדלת אחריה.