לוגו
דור הולך ודור בא
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

על הר־הכרמל, ליד אשנב המסעדה, בעדו נמכרים כריכים וכל מיני מתיקה לעוברים ושבים, מתלקטים ערב ערב תלמידים ותלמידות הרבה, בני 16־14, וקולותיהם הצעירים מרעננים את האויר. כל כמה שנטה אוזן להם, אנו בני הדור ההולך, לא נקלוט ולא נבין כלום לחלוטין. עולם אחר בתכלית. השמעתם פעם בשדרות־חן, בתל־אביב, את הצויצה הקולנית של שפעת האנקורים, שעה שהם מתכנסים שם בערב עם חשיכה לשנת־הלילה? הנה הושיטה האחת את ה“פלפל” שלה לאחד הנערים לשם נגיסה – הדבר היחידי המובן עדיין גם לנו.

הנערות במכנסיים, נערה נערה והאופניים שלה, כמוהן כנערים, כוּלם שקוּעים בשיחם ושיגם וצחוקם כל כך עד שנדמה, כי שכחו עולם ומלואו, שכחו את הכול ושוּב לא יזוּזוּ ממקום־פגישה זה. אבל כאילו לפי אות טמיר, ברגע מסוּים אחד הם עולים בבת־אחת על כּלי־הרכב שלהם ומתפזרים בכיווּנים שונים ונעלמים.

ריק ההר ושומם.