כחולם תעה הזקן המוזר אילך ואילך בתערוכת הנשק. לא הביט אל שאר הצופים הרבים ורק אל הצנחנים־הפּוּחלצים, עמוּסי־תחמושתם, נשא עיניו העששות, כאילו אותם הכּיר אישית. תכוּפות התיישב על כל מקום־ישיבה, שנזדמן לו, על אבן, על זיז ופעם גם על הקרקע: כל כך עייף היה האיש. מקליטת הרשמים העזים, או מזוקן ורוב ימים? כלי המלחמה השונים והמשוּנים הבליחוּ לנגד עיניו, וניכר היה, שהוּא רואה אותם ואינו רואה: התותחים, המרגמות, המקלעים, המטוסים, הפצצות… עד אשר הפך עורף אל כל אלה והוּא התכופף אל כלוּב היונים הלבנות, יוני הדואר הצבאי, והסתכל בהן גם הסתכל – –
ישעיהו בן־אמוץ?