פרחים וציצים מסוּימים, שגדלו בנופי ילדותנו, המרגניוֹת, הדגניות וכו', כשאנו מסתכלים בהם בשדה עכשיו, הרגשה לנו, כאילו שבנו פתאום לימים הראשונים, הרעננים ההם. ולאו דוקא פרחים, גם עשׂבים סתם, לרבות הסרפּד, הסרפּד במיוחד. אבל יש ועינינו נתקלות באלה בערבים, ואז הם חוזרים ומטעימים אותנו מאותה עצבות רחוקה שהעיקה על לבנו, לב הילד, כאשר ראינום עם חשיכה; עצבות, אשר רק ילדים יודעים אותה.