איש גרם הוא אבי המשפחה הקטנה, אצלה נתארחתי באחד הערבים האחרונים. במו ידיו בנה את ביתו בפרבר רחוק זה, על עצם שפת הים. כחולם, כמכושף הבטתי מעל המרפסת: שמים וים ודבשות הרים ואורות, אורות, אורות! אשי הבתים, אשי האניות ו… הכוכבים.
ברם את עיקר כוחה וקסמה שאבה פינה מבודדת זו מהבת היחידה, הענוגה, בת השבע־עשרה, איילה, אשר ליבלבה כאן כאגדה בתוך אגדה. הרושם היה, כאילו רק למענה בנה אביה את קנו “הרחק מאדם העיר”. ובאמת, טוהר ותום לא ישוערו שפעו מתסרוקתה הבלונדית, מתנועותיה, מקולה, מחיוכה. ברי: עוד לא ניתנה בה עין, ואני הראשון שגיליתיה עכשיו.
ישבנו כולנו שבת אחים בחצי גורן עגולה ולפנינו מערכת תה. פתאום לפתע קרא הטלפון מהחדר הסמוך.
איש לא קם ולא זע, לא האב, לא האֵם ולא האח. ורק היא, איילה, קפצה ממקומה.