במעלה הכרמל, בדרך אל ישובי הדרוזים, מרהיב הנוף מזה ומזה, על גבעותיו וגיאיותיו וחמוקיו המוריקים, ושעת השקיעה עוד הוסיפה לו הוד בל יתואר.
והנה באמצע כל אלה, בטבורו של כל השׂגב הזה, שכמותו לא ראיתי זה כבר, זה כבר, צף ועלה לקראתי בית־חוֹמה רחב־ידים. אין זה – לחש לי דמיוני – כי אם בית אדוּקי הטבע והדרו; ביתה של כת, העורכת בסביבה נפלאה זו את פולחנה, פולחן הנוף והמרחב והדרור. כל היום, מהנץ החמה ועד שקיעתה, ודאי הם מטפּסים כאן על ההרים וגולשים מטה, מתרוצצים אילך ואילך, מגמאים את כל החמודות הללו, חובקים את הסלעים, מתגלגלים בדשא, משתוללים, משתגעים, ועייפים הם נכנסים בערב לביתם זה לנוח ולהחליף כוח, כדי להשכים ולחדש את הפולחן האכסטטי. כן, זה הבית!…
עד כה ועד כה והאוטו שלנו התקרב ועבר בסמוך לפני השער. הצצתי אל השלט: “בית־סוהר”.