(מסיפורי חברי)
יש סבורים, שכל מעייני הם בדברים העומדים ברומו של עולם ואינם יודעים, כמה “קטנות־מוחין” מצויה בי. כך, לדוגמה, הריני מסוגל לא לישון לילה בשל דבר של מה בכך, בשל שטות. קניתי חליפה חדשה ונדמה לי, שהחנווני הונני קצת והדבר גורם לי סבל בל ישוער. לא משום חסרון־כיס, אלא בגלל “בטלנותי” כשהיא לעצמה.
הרי מעשה ב“בוילר”. נתקלקל הדוד והשרברב לקחו אל הסדנה שלו לשם תיקוּן לאחר שנקב את שכרו ואני הסכמתי. והנה גם במקרה זה חשדתי באומן, שהוא ניצל לטובתו את אי־בקיאוּתי בדבר, מכיוון שנודע לי בינתיים, שגם בוילר חדש אינו עולה הרבה יותר. בבוקר הקבוע הופיע האיש והדוד הכבד על שכמו; כותנתו לעורו ספוּגה זיעה והיא פרומה פה ושם ונראים מחשופי בשרו.
סחתי לו את חשדותי והוא השיב בנחת: – לא רימיתיך…
נסתכלתי בפניו וראיתי עינים ישראליות־אנושיות נפלאות, שכמותן לא ראיתי זה כבר, תום וטוהר. האמנתי לו מיד. בנעימת התשובה ובכל מהותו הטיל אור נאצל על הכלל, ובפעם הראשונה בחיי טעמתי מה שקורין “אהבת ישראל”. לא רימו, איש לא רימה, ואפילו רימו – לא רימו!..
לאחר שסיים כאן המלאכה הסופית נכנסתי בשיחה עמו, שאלתיו לארץ מוצאו ולתולדות חייו ותהיתי על קנקנו. הוברר, שהוא אחד לא נטול־השכלה ואפילו “פילוסוף” על פי דרכו. והנה, לתדהמתי, התחיל שופך מרי שיחו, כמי שנתנסה הרבה בחייו בכיווּנים שונים, “על אופייה של אומה זו”. קשות דיבר. דוקא הוא, סניגור גדול בשתיקתו, נעשה קטיגור גדול בדיבורו!
ברם, אני כבר נתפסתי לראשון.