הוא התחיל עם נערה זו בפלירט קל, היתולי כמעט, עד שנסתבך באהבה רבת־סבל. מתוך שלא לשמה בא לשמה. התלבט בין סיכויים וסיוטים, ופעם, אחרי דין ודברים עמה באמצע הרחוב, הפציר:
– אמרי לי: “אני אוהבת אותך”…
לא ענתה. פנה עורף לה, לסוררת, ובהתאם לסדר־היום, שתיכנן לו בבוקר, הלך להצטלם.
הצלם־האמן התכופף והכניס ראשו אל מתחת לסינר השחור של המצלמה, והאַסִיסְטֶנְטית היפה המלאנכוֹלית קצת, שהוּא מכיר אותה מביקוּריו הקודמים כאן, ביקשתהו לחייך.
– מצב־רוחי עתה אינו מתאים לכך, אבל אחייך, אם תאמרי לי איזו מלה טובה.
– מה למשל?
– אמרי לי: “אני אוהבת אותך”…
צחקה הנערה, לא אמרה אף היא ובתום המלאכה קראה בסיפוק:
– בכל זאת חייכת!
– אבל מדוע לא אמרת מה שביקשתי?
– אני חשבתי זאת – התנצלה הענוגה ספק בצחוק, ספק ברצינות – וזה עוד יותר טוב…
– באמת? – –
והוא תפס את ידה, כמי שהבריא פתאום אחרי מחלה ממושכת, ואימצה אל שׂפתיו מתוך כלות הנפש.