ג’נטלמן ממדרגה ראשונה היה הבעל: התעלם מחיזורי ידידיו ובאי ביתו המרובים אחרי אשתו הצעירה רבת המשיכה ולא שׂם להם לב. כאיש אשר שאר רוח לו, הבין, שבשטח זה אין טעם לקנין פרטי מוחלט. כל שכן, כשכל החיזורים הללוּ לא היוּ בעצם אלא דרך צחוק, בחינת מן השפה ולחוץ.
בכל זאת חיבב ביותר את האחד, ידיד חדש, שזה לא כבר בא הנה ממרחקים, שהפתיע באדישותו כלפי עקרת הבית ובנקיטת דיסטאנס. לא מחמאות ולא כיווּני־חן. אם כי מתיחותו ועגמימוּתו בשעות ביקורו בדירה נאה זו היוּ חשודות קצת.
עד אשר פעם, באחד הערבים, העיר האורח:
– זה כמה שאני מבקר אצלכם ועדיין לא ראיתי את הנער שלכם.
– הוא תמיד אי־שם בחוץ עם חבריו… כדור סל…
– הגם עכשיו, בשעה מאוחרת זו?
– עכשיו הוא כבר ישן.
– הייתי רוצה לראותו, לפחות בשנתו.
והוא נכנס אחרי מארחו לתוך החדר האפלולי והסתכל בנער הישן במיטתו ופניו אל הקיר. הקשיב שעה קלה לנשימותיו ויצא.
אז חש הבעל, שבכל באי ביתו אין כידיד ה“אדיש” והסולידי הזה נוהה בלבו אחרי… אם הנער.