המות לכשעצמו לא היה נורא כל כך, לוּלא כל האבזרים הללו הכרוכים בו: השכיבה על הרצפה במצומצם, הנרות הדולקים, הקרון והארון השחורים (מדוע לא יהיו לבנים?) וכו'.
במרץ רב, בחיוּניוּת יוצאת מן הכלל עבדו הפעם במעדריהם, בלא להביט ימין וּשמאל, שני הקברנים החסונים ומילאו את הקבר בחולייתו.
ערירי היה האיש ולא נשמע קול בכי. אדישות קהה, מוצקה, כעין עופרת כבדה, העיקה על המלווים הצפופים. טמטום סתם או מחמת החמסין? ואדישות זו התפּשטה גם על המשעול העקלקל אשר מחוץ לבית־העלמין, ששם, בעוד כאן נשמעו הספדים, נראו שני הקברנים, לאחר שעשו את שלהם, כשהם מתרחקים ונושאים את הארון הריק, אחד מזה ואחד מזה, חזרה למקומו הקבוּע – בשבילנו.