(מימי האנגלים)

עדנת סוף קיץ על פני היום ובשיפוּלי הרקיע ממעל לו. צהרים. המתרחצים אינם רבים כל כך, ויפי הנערות הדקות והרטובות מזדקר עכשיו ביותר; תכופות הן מושכות בשולי מכנסיהן כלפי מטה. הנה הן משתזפות בשמש חשוון, מתפלשות בחול ומתענגות על יצורי גוון. ניכר, שהן הוגות תודה לבורא על שעיצב את גוף האדם כך ולא אחרת.

כיסופי תחילת הסתיו וערגון הדדי. ורק החייל האנגלי על כסא־המרגוע לבו גס בכל האנשים מסביב. אינו מביט לצדדים. עם חלב אמו ינק את השנאה – ואיך ייהפך עליו לבו פּתאום?

הנה קם ונכנס לים. הפליג, נלכד במלכודת, נאבק עם הגלים ולא יכול להם, לא היתה אחיזה. הנה ימצא את המות כאן, בימה של תל־אביב – לאחר שיצא בשלום מהמלחמה הארוכה, מכל החזיתות! ברגע הראשון התבייש לקרוא לעזרה, אבל בבוא מים עד נפש, לא התאפּק עוד – ויצעק.

כחץ מקשת אצה אליו סירת־ההצלה השטוחה והמחודדת ועליה שני המצילים החסונים והגמישים. נטול־הכרה ותלוי בחצי־גוּפו אל מחוץ לסירה הוציאוהו אל היבשה, הכניסוהו לתוך אחד התאים, פירקדוהו בחצי־שכיבה ושיפשפוּהוּ בידיהם לפי חוקי ההחייאה עד שנפקחוּ עיניו – עינַים כחלחלות, תועות־תוהות, נכלמות קצת.

והנה עמד על דעתו, נזכר, תפס כל אשר עבר עליו. הוּא חי, הוּא חי! מה נהדר הים!.. בחיוך־תודה לחץ את ידי מציליו והסביר פניו כה וכה.

נפקחו עיניו – –