ביוני 1942, כאשר כבר נשמעוּ פעמי רומל בכיווּן אלינוּ, אחרי נפילת טוברוק, היה הישוב כולו אחוז תרדמה משונה, כעין זו שהפתן מטיל על קרבנו בהתקרבו אליו. באיילת־השחר התארחתי אז. העיק חמסין כבד. בעצלתיים קינחו הנערות את השולחנות בחדר־האוכל.

אנשי הקיבוץ, שעבדו בחוץ יחד עם בני ערב, סיפרו, כיצד מדברים אלה בפרהסיה על “חלוקת השלל”. “רחם רחמתיים לראש גבר”.

והנה בדרכי חזרה לתל־אביב עברה אותנוּ וקידמתנו שפעת גיסותיו של אוקינלק: אוסטרלים וניו־זילנדים וסקוטים, טוּרים ארוכים־ארוכים, טורים אין קץ. כולם הוחשו ברגע האחרון לשם, לשם, אל הקרב המכריע – והם הם שהצילונו. ארשת קלסתרי־פניהם חרותה בזכרוני עד היום.

בהתייחדנו עם זכרם של בנינו שלנו, לוחמי מלחמת השחרור, אַל נא נשכח גם את בני נכר אלה, בנים יקרים אף הם, אשר נפלוּ למעננו בשדות אל־עלמיין הלוהטים, ואשר עדיין אין אנו תופסים כמו, מה צפוי היה לנו אז, לולא הבחורים הגברתנים הללו.