צלצול בדלת וּבן השבעים וחמש פּתח והנה בּנו עם הרובה על שכמו. לחופשה קצרה בא, לעשרים וארבע שעות. ישר מן ה“שדה”.
האב הזקן, מי שהיה בשעתו חייל אף הוא, נגע ברובה, כבידיד נעורים, אחרי פרידה של חמישים שנה, תפסוֹ כהלכה וניסה לבחון בו את עצמו, אם עודנו זוכר “גירסא דינקותא”.
והבן שאל:
– האם הרובה שלך אז היה כזה בדיוּק?
– יותר קל.