יש שהיה יורד ממעונו, נכנס לבית־המרקחת ועוזר לבנו הצעיר, זריז, רב המרץ. הוא, האב, התקרב לגבורות; עיניו העייפות, שתכלתן עוד לא דהתה כליל, כבר הציצו לא מעולם זה, אבל בקיטלו הלבן, בתוך החלל המלא תרופות, תרופות לאין קץ, הרגיש עצמו, כנראה, בטוח קצת. בניגוּד לבנו התנועע מתון מתון, בעצלתיים פנה אל הלקוחות, את המתכונים קרא במבט אַפּאטי, במבט ספקני מאוד, וציור ה“גולגולת” על גבי מדור ה“רעל” נזדקר ביותר.
עד אשר פעם פניתי אל הבן:
– זה מזמן, שאין רואים את אביך.
– אבי כבר איננו.
– האומנם? הלא עוד לא היה זקן כל כך.
– בן שבעים ותשע.
נזכרתי בפגישתנוּ האחרונה כאן. אז מסרתי לידו רצפּט של קליניקה וינאית (וינה עיר מוצאו היא) ועיניו העששות התלקחו רגע כהתלקח נר בטרם יכבה.