ל' בשבט תשי"א – 6 בפברואר 1951
בישיבת מפלגות הקואליציה
קיום קואליציה אינו מהדברים הקלים. כל קואליציה מחייבת פשרה והבלגה – אפילו הקואליציה הטבעית והמצויה ביותר: איש ואשתו. אבל קואליציה פוליטית אינה מטרה לעצמה, והפשרה וההבלגה מוצדקת אם היא משרתת את העיקר, והעיקר אינו הצורך המפלגתי של זיעה זו או אחרת בקואליציה, אלא צרכי המדינה. ומותר להתפשר למען קיום הקואליציה בתנאי אחד בלבד – שהפשרה לא תפגע בטובת הכלל, באינטרס העליון של המדינה.
הקואליציה המתכנסת הפעם קיימת כבר שש־עשרה שנה, – 13 שנה בסוכנות היהודית, ושלוש שנים במדינה. ואני עבדכם, שהוטל עלי לעמוד בראש הקואליציה כל השנים האלה, לא ברצון אתן יד לפירוקה. אבל ראיתי עצמי מחויב להטריחכם לבוא הנה, – כי חושש אני שהגענו לידי משבר. ואם חברי הקואליציה אין לבם שלם עם החלטות הממשלה בעניני החינוך הדתי – מוטב שניפרד בכבוד, מאשר לגרום בזיון למדינה ולממשלה.
הממשלה החליטה להבטיח חינוך דתי לכל ילדי העולים הרוצים בכך, אבל הממשלה דחתה הצעת חברנו שר הפנים שהחינוך הדתי במעברות ובישובי העולים יהיו עליו ארבעה משגיחים: אחד מהמזרחי, אחד מהאגודה, אחד מהציונים הכלליים ואחד מהסתדרות העובדים. החלטנו שהדין החל על כל בתי־ספר דתיים באשר הם – יחול גם על בתי־ספר דתיים בישובי עולים ובמעברות. והחלטות הממשלה בענין זה הן סופיות. אפשר לקבל אותן ואפשר לדחות אותן, אבל דחייתן פירושה – פירוק הקואליציה. ואי־אפשר גם להיות בממשלה וגם לחלוק עליה בפומבי. ממשלתנו קמה על בסיס אחריות קולקטיבית – ולא תיתכן ממשלה בלי אחריות כזו. חילוקי־דעות בין חברי הממשלה הם טבעיים ומחויבי המציאות. עיקרי הדברים הוסכמו בינינו לפני יִסוּד הממשלה – בקווי היסוד של הממשלה. ואם מתעוררת בעיה חדשה – או שמוצאים דרך של הסכמה או שמכריעים ברוב. אם אין מקבלים ההכרעה – אין דרך אחרת אלא לפרק הקואליציה, והכנסת תחליט על בחירות חדשות, כי לפי מצב הסיעות בכנסת אין אפשרות להרכיב ממשלה אחרת בעלת רוב יציב. לא נסכים עוד לזעזועים בלתי־פוסקים בתוך הממשלה שאינם מוסיפים כבוד לא לממשלה ולא למדינה.
לא אני ולא חברי לא נשתתף עוד בשום מו"מ ובשום נסיון של סידור חדש כאשר עשינו במשבר הקודם. ואומר לכם מדוע.
מדינת ישראל עומדת בפני קשיים עצומים, גם בתוקף המשׂימות המוטלות עליה, וגם בעקב התקופה שבה הוקמה. על ממשלת ישראל רובצת מעמסה איומה. על הממשלה לדאוג לכלכלת הישוב. ואין הדבר כל כך פשוט – כי אנחנו נתונים במצור. כל הארצות סביבנו סגורות בפנינו. אין המדינה הזאת מוציאה עדיין לחמה מאדמתה היא, ורוב מזוננו עלינו להביא מן החוץ, ולא ביום או ביומים ישתנה המצב. גם חמרי הגלם לתעשיה אנו מביאים רובם מהחוץ. ואין אנו מייצרים מכונות, כלי־רכב, ספינות ואווירונים הדרושים לנו. מנהיגי האופוזיציה יכולים להבטיח לשומעיהם שאם השלטון ימסר לידם תצמיח הארץ בן־לילה די לחם, מכונות וחמרי גלם. הממשלה הזאת לא הבטיחה דבר כזה והממשלה חייבת לדאוג לא רק לישוב הקיים – אלא לקיבוץ גלויות, ורק לפני ימים אחדים החלטנו על הגדלה ניכרת של עליה – תוספת של שבעה־שמונה אלפים עולים לחודש מיהודי בבל. והחלטנו זאת בידענו שאין ברשותנו האמצעים הכספיים הדרושים לכך, ואין לנו מזון ושיכון ותעסוקה בשביל המוני העולים החדשים. עלינו לדאוג גם לבטחון המדינה, ואין זו דאגה קלה, כידוע לכל אחד מכם. דברים אלה מחייבים שנחשב מעשינו, ולא מיום ליום, אלא לאורך ימים. מנסיוני אני יודע שחבר הממשלה, וביחוד ראש הממשלה, חייב לטפל גם בקשיים המפלגתיים והאישיים של הקואליציה, ועליו ליישר ההדורים מזמן לזמן. לחם זה אני כבר אוכל, ברוך השם, זה שמונה־עשרה שנה, מאז נכנסתי להנהלה הציונית, ואני עושה זאת במיטב יכולתי. אם הצלחתי – איני יודע. ישפטו האחרים. ואיני מתרעם על איש שגורם לי “תענוג” זה. זהו חלק מ“השכר” שמקבל חבר הממשלה. אבל, רבותי, לחברי הממשלה וגם לראש הממשלה דרוש גם זמן לעיקרי הדברים – לעניני המדינה גופם, לדאגת הכספים וליחסים המדיניים, לשיכון עולים, לצרכי תעסוקה, לעניני התישבות ועוד ועוד. ודברים אלה מחייבים מחשבה, עיון, פעולה, תיאום, סידור, ודברים אלה אינם קלים, והם חוזרים יום יום – ואי־אפשר לשאת בעול הקשה הזה כשבכל יום שני וחמישי עלול לפרוץ משבר ממשלתי.
טיפלנו לא מעט בבעיית החינוך, ואני מבין מדוע דבר החינוך מסעיר הרוחות. יש כאן באמת דברים הנוקבים עד התהום, ויש גם אינטרסים מפלגתיים. ויש גם סיבה נוספת, לדעתי – המשטר האומלל של זרמים, שירשנו מהוועד הלאומי ומההנהלה הציונית, והפכנו אותו לחוק המדינה. אני מקווה שחוק זה יבוטל ויתוקן, אולי בעתיד לא רחוק, אבל כל עוד הוא קיים הוא מחייב, מחייב את כולנו, ומוסיף צרות וסיבוכים.
התווכחנו רבות בענינים אלה – וכל ויכוח מוכרח פעם להסתיים. והוא נסתיים. לפי החוק הקיים בחירת הזרם החינוכי היא זכות ההורים ולא זכותן של המפלגות. הבטחנו זכות ההגדרה העצמית של ההורים, ולכל יהודי דתי יובטח חינוך לילדיו; אבל לא ראינו כל הצדקה לתביעת חברנו שפירא שימונו על בתי־הספר של עולים ארבעה מפקחים דתיים מכל ארבע המפלגות. החלטתנו היא סופית. וממשלה זו לא תטפל עוד בוויכוח בלתי־פוסק בענין זה, ולא תחיה במשבר פרמננטי. היא לא תדון אפילו בתיקונים שידידי מר רוזן מתכונן להציע. הוא מילא שליחות חשובה – איני יודע אם לשבט או לחסד – בסידור המשבר הקודם, ועשה זאת מתוך רצון טוב. נכונה דעתו שהמדינה אינה זקוקה עכשיו לבחירות ולכל מה שכרוך אצלנו בבחירות לכנסת. אבל איני מוכן, חברים יקרים, להחזיק בכסא שלי בכל מחיר, כי כל עוד אני חבר בממשלה עלי להקדיש זמני ומרצי לעניני המדינה, ולא ליישוב מַשברים ממשלתיים. אם אין אנו יכולים להמשיך בשלום ובאחריות משותפת – ניפרד בכבוד. אמנם לפני שלשה חדשים הבטחתם שנמשיך יחד עד ראשית 1953, אבל אם אינכם יכולים לעשות זאת – ניפרד בשלום ובכבוד. עלי להגיד לכם שאם החלטת הממשלה לא תתקבל על־ידיכם – אודיע בכנסת שהקואליציה מתפרקת. נדמה לי שבמקרה זה יהיה מההכרח לערוך בחירות חדשות. אמנם מפלגתי מונה בכנסת 46 חברים בלבד, ועם שני חברי הכנסת הערבים 48, ויתכן רוב של 72 נגדנו, אך אינני מתאר לעצמי שרוב זה, המורכב מהחזית הדתית, חירות, מק“י, מפ”ם וציונים כלליים, יוכל להתאחד גם לחיוב ולהרכיב ממשלה. והמוצא היחיד, נדמה לי, יהיה בחירות חדשות. ומכיון שזהו דבר אחראי – ראיתי חובה לעצמי להודיע על כך לכל חברי הקואליציה.