לוגו
התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כ' בניסן תש"י – 7 באפריל 1950

בכינוס, עין חרוד – תל־יוסף


אנו עומדים במהפכה בגדולה ביותר שנתחוללה בעם היהודי מאז הוא קיים. אמנם קשה לראות הדברים מקרוב, תוך כדי היעשותם והתהוותם, ומשום כך מתבלטים לעינינו גילויי המהפכה כשהם כבר נחלת העבר, אכן – עבר לא כל כך רחוק; ־ רק מלפני שנתיים ומלפני שנה. ובולטים לעין־כל שני הגילויים הראשונים: א) הקמת המדינה; ב) נצחון ישראל על צבאות ערב. אין בדעתי למעט דמותם של שני המאורעות האלה. לשם מה אעשה זאת? סוף סוף, לא בכל שנה מקים עם ישראל מדינה, והנוסחה השגורה על אלפיים שנה של חוסר עצמאות אינה מדויקת. מאז הפסדנו עצמאותנו הממשית עברו יותר מאלפיים שנה. בדורות האחרונים של החשמונאים כבר לא היינו למעשה עצמאים, והרומאים היו שליטיה העליונים של הארץ.

גם נצחונו של צבא־הגנה לישראל הצעיר על צבאות ערב אינו מאורע המתרחש לעיתים תכופות, לא רק בהיסטוריה היהודית, אלא גם בהיסטוריה העולמית. לא היו אלה אלא התנאים המכשירים את המהפכה; – המהפכה האמיתית באה אך בעקבותיהם, ואנו עומדים עדיין בראשיתה. תכנה ויעודה ההיסטורי של המהפכה הוא קיבוץ גלויות. מהפכה זו ראשונה היא בתולדות עמנו.

כבר פעמיים בדברי־ימיינו הקימונו מדינה יהודית: אחרי יציאת מצרים ואחרי שיבת בבל. אין זה מפחית את הפלא והשגב של הקמת המדינה בשלישית.

ולא אחת עמדנו בשער בפני צבאות אויבים ויכולנו להם. ההיסטוריה הצבאית שלנו היא עתיקת יומין. היא התחילה שלושה חדשים לאחר יציאת מצרים, במלחמה עם עמלק, והיא נמשכה עד סוף המאה האחת־עשרה במלחמה עם נוסעי הצלב. זוהי פרשה ארוכה של אלפים וחמש מאות שנים. ושוב אין זה מפחית את הפלא והשגב של התנערות הגבורה היהודית בימינו ושל נצחון הצבא העברי המחודש על שבע מדינות ערב.

אבל לא באלה החידוש המהפכני של ימינו. העלילה הגדולה והחדשה, שלא היתה עוד דוגמתה בתולדות ישראל, ואשר רק היא נושאת בכנפיה מהפכת־גורלנו, ־ היא עלילת קיבוץ־גלויות.

היתה פעם יציאת מצרים, ושבטים יהודים יצאו מבית־עבדים ושבו לארץ היעודה, הקרובה. המסורת אומרת: ששים רבוא יצאו ממצרים. היתה שיבת בבל. וקצת יותר מארבעים אלף יהודים חזרו מבבל למולדתם שהוגלו ממנה לפני 50־70 שנה. לקיבוץ־הגלויות המתרחש בימינו אין דוגמה בכל ההיסטוריה הארוכה שלנו, ולא בהיסטוריה של שום אומה ולשון אחרת. לא היתה לשום עם תפוצה כתפוצתנו, שנמשכה אלפי שנים ונתפשטה בכל הארצות בחמשת חלקי תבל; לא היתה כמוה בתקופת יציאת מצרים או שיבת בבל.

אמנם התפוצה היהודית לא החלה אחרי חורבן בית שני. עוד לפני החורבן היו היהודים נפוצים בבבל ובכל ארצות האימפריה הרומאית – בסוריה, ביון, באסיה הקטנה, ברומא, באפריקה. למעשה החלה התפוצה עוד לפני חורבן הבית הראשון, ובמצרים היתה מושבה צבאית יהודית עוד במאה השישית לפס"ה, אבל רק בתקופה מאוחרת הגיעה התפוצה היהודית לשיא התפשטותה, ובימינו כמעט אין ארץ בעולם שלא ימצאו בה פזורי עמנו.

עם הקמת המדינה נהפך הגלגל והתפוצה התחילה להתכנס. צבא־הגנה לישראל גופו היה קיבוץ־גלויות ראשון. לוחמים יהודים מחמישים ושתים ארצות – באירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה ואבסטרליה, נתכנסו תחת דגלו של הצעיר בצבאות ימינו. ולא עברו שנתיים מיום הקמת המדינה – ולארץ חזרו כבר ארבע מאות אלף יהודים, כמעט פי עשרה מעולי בבל. גלויות שלמות הולכות ומתחסלות – ויוצאיהן מתכנסים במולדת המשוחררת. לעינינו חוסלו גלות בולגריה, צ’כסלובקיה, יוגוסלביה, פולין – ובימים אלו הולכת ומתחסלת גלות תימן – אולי הגלות המופלאה ביותר בתולדות עם ישראל. לפי דברי התימנים עצמם הם יושבים בגלות תימן זה כשלושת אלפים שנה, מימי שלמה המלך. אין כל ספק שהם יושבים בתימן למעלה מאלפים שנה. השתמרותם בגלות נידחה ומרודה זו במשך זמן ארוך כזה – הוא אחד הנסים הגדולים בהיסטוריה היהודית. מרוחק ממרכזי היהדות, בתוך אומה ערבית ירודה, נתונה לקנאות ועריצות של ימי הבינים – שמר שבט יהודי יקר זה על דבקותו ונאמנותו היהודית ועל חזון גאולתו המשיחית – וחזונו קם ויהי. שבט זה כולו הועלה ארצה על כנפי נשרים. ואנחנו עומדים ערב חיסול גלות עתיקה שניה, גלות בבל שסירבה לשוב ארצה בימי עזרא ונחמיה. ובעליית תימן ובבל לא יסתיים התהליך המופלא של קיבוץ הגלויות.

לא היתה כתופעה הזאת בהיסטוריה האנושית. אחד מחכמינו הקדמונים אמר: גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ. קיבוץ גלויות אז לא היה אלא חזון, חזון עתיד רחוק, הילכתא למשיחא. וחזון זה נעשה בימינו מציאות חיה, דינמית, מהפכנית, המשנה גורלנו בעולם ומַתנה קיומה, בטחונה ועתידה של מדינתנו המחודשת.

מדינה קטנה ורכה זו הוקמה בניגוד לרצונה של אימפריה גדולה שחלשה על המזרח התיכון, וכל עמי ערב הכריזו עליה מלחמת השמד. עמדה לנו גבורת צבאנו הצעיר שהתארגן והתאמן והצטייד בסערת המלחמה. אבל אל תזוח דעתנו! בלי קיבוץ גלויות מדינה זו לא תעמוד, ולא תיכון, לא תיבנה, לא תתגונן.

הפעם עמדנו מעטים מול מרובים. היינו אחד נגד ארבעים. ניצחנו. ולא אעשה הערב בירור ממצה כיצד עמדנו ומדוע ניצחנו. יודע אני, כי אם תקרה מלחמה שניה, מחר או מחרתיים או כעבור חמש או שש שנים – ננצח שוב. אבל הניצחון אשר ניצחנו והניצחון אשר ננצח – ואני בטוח בניצחון אם נוכרח להילחם שוב – לא יעמדו לנו בלי קיבוץ גלויות!

ואין זו רק בעיית בטחון – אם כי בבטחון תלוי הכל. גם אילו נפתרה לנצח בעיית בטחוננו ולא היה חשש שמישהו יתקוף אותנו ביום מן הימים, בדורנו אנו או באחד הדורות הבאים, אין קיום למדינה זו בלי קיבוץ גלויות.

הציבור החי בתל־אביב או בעין־חרוד נתון באשליה. הוא רואה סביבו חיים יהודיים מפכים בלי הרף, ורואה סביבו פעולה ויצירה מבורכת במשק ובתרבות, והוא שוכח שהוא נמצא באי קטן פורח בתוך מדבר־שממה גדול. כל הישובים בארץ אינם אלא איים מעטים בתוך ים השממה הגדול התופס רוב רובה של מדינתנו. הערבים התקיימו מאות בשנים במדבר, ־ הם גם הפכו הארץ לשממה, ־ וזהו פשר תבוסתם וסוד נצחוננו. אנו לא נוכל להתקיים לאורך־ימים בשממה – ובלי קיבוץ גלויות לא נפריח השממה, והמולדת לא תיבנה. הבור לא יתמלא מחוליתו.

אבל לא ביטחון ולא פיתוח הארץ הם עיקרה של המדינה, הם אינם אלא תנאים חיוניים, מוכרחים לעיקר. כי לא ככל המדינות מדינת ישראל. היא לא קמה כאשר קמו מדינות אחרות – אין דוגמה בהיסטוריה לתקומת מדינת ישראל. יחוד תקומתה הוא פרי יחוד יעודה. לא תושבי הארץ הקימו המדינה, ולא למענם הוקמה. אלה שישבו בארץ מאות בשנים – לא רצו במדינת ישראל ונלחמו בה. מדינה זו היתה קימת אלפים בשנה ברוחו, בלבו ובחזונו של העם היהודי; לא בדורנו הודלק החזון – מדורה זו דולקת בנשמת העם היהודי לדורותיו, והיא מאירה בנדודיו זה אלפיים שנה. בנתיבת הסבל והיסורים הנקראת היסטוריה יהודית, ומתוך חזון־עולמים זה, חזון גאולתו, שאב העם היהודי כוחו המופלא לעמוד בפני מנדיו ומרדפיו. לא יחידים ובודדים – העם כולו נשא תוחלת הגאולה בלבו, והמדינה אינה אלא ראשית בוא התוחלת, וקיבוץ גלויות היא משאתה ויעודה ושליחותה של מדינת ישראל. בלי יעוד זה היא מתרוקנת מתכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי במינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו.

קיבוץ גלויות – זהו טעם קיומה של מדינת ישראל, טעם צמיחת הישוב, ההגנה; זהו מקור הגבורה שלנו במלחמה; זהו המניע ורוח החיה במפעל היצירה ובפיתוח הארץ; זהו פשר הזיקה העמוקה של המדינה לעם ישראל כולו. כל המעשה שעשינו בשלושת הדורות ובשתי שנות־הפלאים האחרונות אינו אלא הכשרה והכנה לעיקר העיקרים – לקיבוץ גלויות.

ואני חייב למנוע אי־הבנה, אנחנו יצרנו ויוצרים וניצור בארץ דברים שהם מטרה לעצמם. יצרנו נכסים וערכים שזכות קיומם בתוכנו והם מטרה לעצמם. יותר מזה: כל אחד מאתנו, כל בן־אדם הוא מטרה לעצמו. אין בן־אדם אמצעי בלבד לאומה, המעמד, לאנושות, להיסטוריה, אלא ערך מוחלט, מטרה לעצמו. רוח אדם, חירות אדם, יצירת אדם – היא מטרה לעצמה, ואינה זקוקה לשום הצדקה נוספת. עצם קיומה הוא זכות קיומה. ויצרנו בארץ הרבה ערכים שהם מטרה לעצמם. ערכי העבודה, שוויון האדם והאשה, עזרה הדדית, חירות היצירה, הלשון והתרבות, גבורת ההגנה, השיבה לאדמה ולמקורות הטבע, ביטול המחיצה והקרע שבין האדם והיהודי שבתוכו וכדומה – ערכי יסוד אלה אינם אמצעי בלבד, אלא מטרת החיים עצמם. ראויים הם לגופם וכדאי לחיות ולמות עליהם – גם כשאינם צמודים למטרה עליונה.

אפס האדם, שהוא מטרה לעצמו אינו אלא חוליה בשרשרת, ואין טעם לקיומו אם אינו משתלב בשרשרת. נאמנות האדם לערכי המוסר והחברה והתרבות שהוא יוצר נבדקת לאור נאמנותו להשתלבות ההיסטורית, עד כמה הוא מתעלה בלי־הרף בשלבי הסולם העומד ארצה וראשו מגיע השמימה. הערך המוחלט והמטרה לעצמה אינם קפואים וסטטיים, אלא זורמים ומתנועעים, ולא כמים – מלמעלה למטה, אלא כרוח – מלמטה למעלה. ומבחנה של מדינת ישראל, ושל איש ישראל ושל דורנו אנו, הוא קודם כל מבחן הנאמנות לקיבוץ גלויות, זו החוליה הקרובה של גאולתנו. אין זה המבחן האחרון והעליון. אין מבחן אחרון ועליון בהיסטוריה. היו אנשים בתוכנו שהיו אומרים שהמדינה היא המטרה הסופית של הציונות. אנחנו דחינו הנחה כוזבת זו, ואמרנו: המדינה היא אמצעי לציונות ולא מטרתה, וודאי לא מטרתה הסופית, אין מטרה סופית. אין סוף לעליה המתמדת של אדם ואין סוף לעליה האפשרית של עם; גם לאחר שנבצע גאולתנו הלאומית בשלמותה לא נגיע לקץ הדרך, כי אין קץ לדרך. ההיסטוריה תעמיד לפנינו משימות חדשות. אנו חותרים לקראת השיא, אבל ברגע שנתקרב אל השיא הנראה לנו בשעה זו – יתרומם מעליו שיא חדש. זוהי תפארתו של אדם, זהו חביונה של ההיסטוריה, זוהי גדולתה של אומה – הסתערות מתמדת אל על, אמונה בחזון אחרית הימים, שאין לה אחרית.

אבל יש מוקדם ומאוחר. כשאדם עולה במעלה ההר לא די שיראה מרחוק הפיסגה, הגבוהה וישא תמיד עיניו לקראתה. עליו לראות השבילים המוליכים לפיסגה, ועליו לבדוק אם אין בדרכו פחתים ובורות או חיות טורפות. ואם ישנם – עליו להתגבר עליהם או לעקוף אותם, אחרת לא יגיע לפיסגה. והשלב הקרוב בהיסטוריה שלנו, שעלייתו תובעת מאמצי דור, אם לא דורות, ואשר השגתה היא המשימה המרכזית גם של המדינה וגם של העם בימינו – זה שלב קיבוץ גלויות. זוהי החוליה שבו תלויה כל השרשרת ההיסטורית שלנו, ורק אם נצליח להשתלב בה נוכל ללכת הלאה ולקיים הנכסים והערכים אשר כבשנו ויצרנו. אחרת – תעלה עבודתנו עד כה בתוהו.

אנחנו תנועה מהפכנית. עשינו מהפכות עמוקות, שרשיות, בחיינו כאשר אולי לא נעשו בזמן אחר ובמקום אחר. עקרנו מנהגים והרגלים ודרכי־חיים שהסכנו להם מאות בשנים והשתתנו חיינו על יסודות חדשים, בניגוד למקובל ולמקודש אפילו במחשבה הציונית ובמחשבה הסוציאליסטית שקדמה לנו. אבל גם אנשי מהפכה שמרנים הם, והמתח המהפכני אינו מתמיד ואינו מלווה את אישי המהפכה בכל צעדיהם, ולאט לאט הם משתעבדים לשיגרה החדשה, שבשעתה היה לה ערך ותוקף מחדש, אבל בינתיים, עם השינויים והתמורות שאינם פוסקים בחיים, נהפכה היא עצמה לכוח מעכב, עוצר ומחשיל.

ומהו סימנו המובהק של מתח המהפכה?

סימניו שנים: א) מבחן הביצוע. לא האמירה עיקר אלא העשיה. לא הדיבור אלא הדבר. התכונה החשובה ביותר של תנועתנו שאינה שועה לשמות הדברים – אלא למעשי נושאיהם. לא די שמשטר קורא לעצמו בשם סוציאליסטי, וממשלה – בשם ממשלת פועלים; וגוף – בשם גוף חלוצי, אלא בוחנים את רצון ההגשמה ותכנית הפעולה, אם הם הולמים את שמם.

ב) מבחן הכיוון. האם כיוון הפעולה כפות להרגלי העבר והמעשים נעשים בכוח האינרציה השיגרתית, או הם מיועדים לצרכי העתיד. יש דברים שהיו בשעתם מעשים מהפכניים, ובמשך הזמן, עם השתנות התנאים והנסיבות, הם נהפכים למעשים מעכבים, עוצרים ושמרניים.

במשך שבעים שנה עשינו פעולה שהיתה לה מגמה ברורה – בנין מדינה. וכשם שצבת בצבת עשויה, כך על פי רוב נבנית מדינה על ידי מדינה. בידינו לא היו כלים ממלכתיים, והיינו נאלצים להשתמש בתחליפים, והקימונו מסגרות מעין־ממלכתיות לעשות המלאכה. בינתיים נתחבבו ונתקדשו בתוכנו המסגרות האלה, כאילו היו מטרה לעצמה. ואם כי המדינה קמה וביכלתה לעשות המלאכה ביתר שאת ויעילות, אנו ממשיכים לטפח המסגרות הישנות – על חשבון המדינה.

ושוב עלי למנוע אי־הבנה. איני סבור שהמדינה כשהיא לבדה מסוגלת להרים המשא שההיסטוריה הטילה על דורנו. בלי מאמץ עליון של האומה כולה, אשר בראשה תעמוד מדינת ישראל, לא נוכל למשימת דורנו. אפילו עול הבטחון הוא כבד מנשוא, וודאי אין המדינה יכולה להעמיס על עצמה כל המעמסה של בנין הארץ וקיבוץ גלויות. והפעלת העם וטיפוח הכוחות החלוציים מתנים את מילוי יעודה של המדינה, אבל כל אותם הכלים והמסגרות והאירגונים שפעלו לתקומתנו שומה עליהם להוסיף על יכולת המדינה, ולא לגרוע ממנה או לבוא במקומה.

איני בא ברגע זה לבחון כל הכלים שלנו במבחן הכפול אשר ציינתי. אני עומד בפרשת קיבוץ־גלויות, והבעיה המרכזית המעסיקה אותי בשעה זו היא הגברת יכולת הקליטה ומיזוג העליה.

לא די להסיע יהודים לישראל – בספינות ובמטוסים. קיבוץ־הגלויות מציג לפנינו בעיות חמורות, אם לא מסוכנות ומאיימות, בשטח הכלכלי, הכספי, התרבותי והחינוכי. ואני שואל אם תנועתנו החלוצית, המרוכזת בהתישבות העובדת, וקודם כל בקיבוצים ובקבוצות – הדרוכה היא לקראת המשימה המרכזית של דורנו? אני יודע שלהט קיבוץ־הגלויות גדול בכל קיבוץ ובקבוצה, וכל אחד רואה בו להלכה חזות הכל. אבל אני שואל לא להשקפה ולאמונה. ידעתי התשובה העקרונית והעיונית, ואיני מפקפק בכנותה. אבל מהי המציאות מהו הביצוע, ומהו כיוון הפעולה?

במחנות העולים יושבים עכשיו כמאה אלף איש – אוכלים ואינם עושים. הם מתפרנסים על חשבון העם. ואני שואל: מדוע לא נפתחו המשקים לפניהם?

בכל משק שאני מבקר בו הנני שומע שחוזרים על קובלנה אחת: מחסור בידים עובדות. יש שמקצצים בענפים, יש שמצמצמים בייצור; אין כל השטחים נחרשים; חסרים עובדים ללול ולרפת ולגינת־הירק; כל משק זועק לידים עובדות. ־ ובמחנות יושבים 100.000 עולים ואוכלים לחם־חסד. ידעתי שרוב העולים האלה, אולי כולם, לא ירצו להיות חברי קיבוצים וקבוצות. הם לא מסוגלים ואין הם נוטים לכך. האם משום כך תיסגר בפניהם דלת העבודה־ בקיבוצים?

לפני שבועות אחדים ביקרתי במשקי עמק־הירדן, ואני מתוודה: בכל פעם שאני בא לאחד המשקים האלה, אני כאילו נעשה ציוני מחדש. אני עומד ומשתאה ליכולת הטמירה הצפונה בארץ צחיחה ודלה זו, ועוד יותר – ליכולת המופלאה הגנוזה באדם העובד שלנו. ראיתי דגניה ב‘. ידעתי מה סבל המשק הזה במלחמת השחרור. המשק כמעט נהרס – וכשנה אחרי המלחמה אני מוצאו לתמהוני פורח ורב־אוכלוסין ובתוכו שפע של נוער, מבני המקום ומילדי העליה. ובקבוצה זו אשר בראשיתה התווכחו בה מהו הגבול למספר חברי קבוצה ־ 17 איש או 23, איזה משני המספרים הוא המכסימום לקבוצה אינטימית (וזוהי היתה אכסיומה שכל קבוצה צריכה להיות אינטימית), מצאתי בה עכשיו 550 נפש. והרי ישוב זה מאז יסודו, הפריש מאדמתו לייסוד ישובים אחרים. ולמחרת ביקרתי בדגניה א’ וגם בה מצאתי 450 נפש.

ועם כל הגידול הרב והמהיר הזה, התאוננו על מחנק בידים עובדות. וגם החברים באפיקים, המונים למעלה מאלף איש, גם הם סובלים מחוסר עובדים. ופה, בעין חרוד, שמעתי שהמומחה המשקי של הקיבוץ המאוחד פסק פסוקו שמן ההכרח לצמצם ענפי המשק, פן יחטאו חלילה בעבודה שכירה. ואני שואל: האם חוטאים חברי אפיקים שנתנו עבודה לחמשים עולים בבית־החרושת שלהם – מבלי שהעולים האלה נצטרפו לקיבוץ? היש לסגור בפני עולים אלה את משק אפיקים – ומשק עין־חרוד? הנישא שם העליה לשוא?

לא זכיתי להיות חבר הקיבוץ. אבל אני מוקיר אולי לא פחות מחברי קיבוץ את הערכים החברתיים והמוסריים אשר נתגלמו בקיבוץ: ערכי העבודה העצמית, השוויון החברתי, העזרה ההדדית והשותפות הכוללת. ואוי ואבוי יהיה לנו, לא רק לתנועתנו אלא למדינה כולה, אם ערכים אלה יפגעו ויהרסו. אם לא נוכל לקיים בתוכנו ערכים אלה, איני יודע אם נוכל לקיים המדינה, לאמץ קיבוץ־הגלויות.

דבר מדינת ישראל, דבר גאולת העם, דבר תנועת פועלי ארץ־ישראל – אינו חשבון משקי, דאגה ללחם, אף לא ענין של הצלת המונים. לא היינו עושים שליחותנו עד היום בלי תכניה האנושיים העמוקים, בלי חזונה הגדול, שכל ההגדרות המקובלות בתוכנו אינן ממצות מהותו העמוקה והפנימית – לא הגדרה “ציונית” ולא הגדרה “סוציאליסטית”. בלשון העברית יש תואר אחד, לגמרי לא “מדעי” ולא “מודרני” שאולי הוא בלבד הולם תכנו של החזון, והוא התואר “משיחי”. אלמלא הכיסופים המשיחיים לא היתה אומתנו מתקיימת, לא היינו באים הנה ולא היינו עושים מה שעשינו.

לפי החשבונות המשקיים והכלליים “המדעיים” לא היינו צריכים כלל להתקיים, ־ ולא מעטים כפרו בעצם קיומנו – ואנשי המעשה ובעלי־החשבונות הוכיחו שחור על גבי לבן שהמעשה שאנו עומדים לעשות לא יתכן רק מניעים וכוחות מוסריים עמוקים, שלא בזו אמנם גם לקטנות ולחשבונות, חוללה המהפכה העמוקה באנשים המקובצים במקום הזה.

עומד על ידי שלמה לביא. לא רבים בארץ ישוו ליכלתו החקלאית. אבל אני מכיר אותו עוד טרם שידע מה זאת חקלאות, ואני הכרתי את אביו שלא טעם מעודו טעם חקלאות, אלא היה סוחר עירוני בן סוחר עירוני, ואני מסופק אם יש 10% או גם פחות מזה שאבותיהם היו חקלאים, או שאבותיהם נולדו בארץ זו. החזון המשיחי צרר את הלביאים בכוחו האדיר והעלה אותם ארצה והפך אותם לעובדי־אדמה ולבוני קיבוצים.

ואם נפגע בכוח מוסרי זה ובערכים אשר יצר וגילם – נעקור השורש אשר ממנו ניזון המפעל שלנו. וערכים אלה שטופחו בהתישבות העובדת, בקיבוץ ובמושב, הם רק אפס קצהו של החזון אשר אנחנו נושאים בלבנו. בערעור הערכים נסתום המעיין שממנו אנו יונקים. ולאחר קום המדינה אנו זקוקים למעיינות אלה לא פחות מאשר לפני קום המדינה. המדינה לא באה להקל העול ששמנו על עצמנו, אלא להאדירו ולהגדילו. עם קום המדינה הורחב לאין־ערוך הסדן של פעולתנו, ואנו זקוקים עכשיו לפטיש יותר חזק, ועלינו להגביר התנופה והערכים אשר טיפחנו עד כה. לא די שנקיים אותם. עלינו לעשותם לנחלת העם. ועל המדינה, עם כוחה המחייב, לבוא לעזרתנו בדבר זה. ושהמדינה מסוגלת ורוצה להנחיל ערכים חלוציים לכלל כולו, הוכיחה בהקמת נח“ל בתוך צה”ל.

אבל השאלה היא – ואין זאת שאלה חדשה בתולדותינו: הערכים מסורים לנו או אנו מסורים לערכים?

לפני כאלפיים ומאתים שנה תקפו אויבינו את אבותינו הקדמונים בארצם. האויב ידע שליהודים יש ערכים שעליהם ימסרו נפשם, ואחד מהם הוא שבת. והאויב התחכם להתקיף את היהודים בשבת. והיו חסידים אשר סרבו לחלל השבת ולעמוד בפני אויביהם – והם נשמדו. אבל היו יהודים אחרים, החשמונאים, שהיו מסורים ליהדות וערכיה לא פחות מהחסידים, והם אמרו: למען הצלת האומה – נעשה מלחמה גם בשבת. כי השבת נמסרה לאומה, ולא האומה לשבת. והצלת האומה וקיומה קודמים לשבת. והם נלחמו בשבת – לא מפני שערך השבת נתערער, אלא מפני שידעו “עת לעשות לה' – הפרו תורתך”. הם ידעו שרק אם יצילו את העם היהודי – יצילו את השבת.

גם ההתישבות החלוצית לא יעמדו לה כל ערכיה היקרים – אם לא תדע לעמוד במבחן קיבוץ־גלויות.

ידעתי מקומה של התישבות זו בתולדות הישוב, בתולדות התנועה הציונית ובתולדות תנועת־הפועלים. ידעתי מעמדה במלחמת הקוממיות ובהקמת המדינה. אבל עם קום המדינה, מלאכתנו לא נסתיימה אלא מתחילה כאילו מחדש. כל אשר עשינו עד כה אינו אלא הקדמה ומבוא לקיבוץ־גלויות, ולא יתכן שום מפעל וערך שיעמוד בסתירה לקיבוץ־גלויות. דבר זה הוא בבחינת עליון על גבי עליון. הקיבוץ, שנוצר בדרך השליחות ההיסטורית, יבחן (והוא הדין המושב) באיזו מידה הוא משרת בתקופה זו הצרכים החדשים שנתגלו בשלב זה של מילוי שליחותנו.

לפני המערכה האחרונה בנגב, שחלה מיד אחרי יום הכיפורים, סיפרנו לרבנות הראשית בסוד על פתיחת המערכה, והיא נתנה הוראה לכל החיילים הדתיים שביום־כיפורים זה מותר יהיה לאכול ולנסוע ולעשות כל עבודה – לפי פקודת הצבא.

ואני שואל את אנשי הקיבוץ: האם אתם חנוטים יותר מהרבנים שלנו?

עלינו להפנות את העולים במידה האפשרית והמכסימלית לעבודת האדמה, למושב ולקיבוץ. אם העולים ירצו להיות חברים לקיבוץ ולמושב – תבוא עליהם ברכה אבל יש ודאי עולים שמסוגלים ומוכנים ללכת לחקלאות, אבל אינם מסוגלים ומוכנים ללכת לקיבוץ. היש לאפשר ליהודי כזה לעבוד האדמה בקיבוץ ולהתכונן להתישבות – כשבמשק הקיבוץ יש כזה מחסור בידים עובדות? ויש ברכה בעולה ההולך לעבוד האדמה גם לא כחבר הקיבוץ. לא כל חברי הקיבוצים נולדו בקיבוץ. הם גם לא נולדו על ברכי החקלאות והעבודה. לביא ויערי לא התחילו עבודתם בארץ כחברי משק קיבוצי. הם החלו לעבוד כפועלים שכירים. בעצם, כל בוני הקיבוצים הראשונים היו פעם פועלים שכירים. אמנם לא כל הפועלים השכירים הפכו להיות חברי קיבוצים. אבל כלום אין חבר קיבוץ שמח לראות פועלים חיים מפרי עבודתם – אם כי אינם חברי קיבוץ? וכלום אחת היא לקיבוץ ולחבריו – אם העולים שאינם מצטרפים לקיבוץ יהיו עובדי אדמה ומתישבים חקלאים או יהיו אוכלי לחם־חסד במחנות העולים וילכו העירה?

המשקים יכולים לקלוט אלפי עולים; הם יכולים לשמש אמצעי הדרכה חקלאית לרבבות עולים, – ומה פשר הכשלון והאסון הזה שהמשקים נשארו סגורים בפניהם? ידעתי: לא מתוך חוסר ענין בעליה, לא מתוך התנכרות. האין בקיבוץ המאוחד להט לעליה? אלא מתוך שמירת “שבת” אסור לקיבוץ להעסיק עבודה שכירה.

ומהו הפגם בעבודה שכירה? הפגם אינו לא בעבודה ולא בעובד. הפועל השכיר אינו פושע, והעבודה השכירה אינה פשע. וכי מה החטא שעולה יעבוד בעין־חרוד שנה – מבלי להיות בה חבר, ויקבל שכר תמורת עבודתו, וכעבור שנה ילך ויתישב במושב עולים? נדמה לי שכולכם תודו שלא יהיה כל חטא בעולה. ואם חוששים אתם שהחטא ידבק בכם – אתם תהיו “מנצלים”, המתפרנסים מעבודת הזולת, – אדרבה, תנו לעולה ל“נצל” אתכם: ינצל ברכת האדמה והמשק הזה, יספוג לתוכו ריח האדמה ורוח השוויון האנושי של עובדים בני־חורין, ילמד לעבוד בגן או ברפת או בשדה – ותתנו לו תמורה מלאה של פרי עבודתו. הנבצר דבר זה מכם? האינכם נאמנים על עצמכם שלא תעשקו שכרו של העולה?

אומרים לי: זה פוגע בעקרון של עבודה עצמית. כלום אין פה ערבוב מושגים? כלום עבודה עצמית פירושה איסור הנאה מפרי עבודת הזולת? האם הבגדים שאתם לובשים, והמכונות שבהן אתם משתמשים, והצנורות שבהם אתם משקים שדותיכם – האין כל אלה פרי עבודת הזולת שאתם משלמים תמורתה"? זוהי עבודה שכירה, ואפילו לא יהודית ולא ישראלית. כלום עבודה עצמית פירושה אבטרקיה מלאה – שהקיבוץ יחיה וישתמש אך ורק מפרי עבודתו הוא, – ולא יהיה לו כל מגע כלכלי עם העולם שמחוצה לו? מדוע מותר לכם לשלם לקואופרטיב “הארגז” או לבית חרושת פרטי – שעושה עבודה בשבילכם, ומדוע לא יתכן שעולה יעשה עבודה במשק שאין חבריו יכולים לעשות?

ארבע מאות אלף יהודים עלו ארצה מיום קום המדינה. מאה אלף
יושבים במחנות ואינם עושים כלום. במשקים יש מחסור בידים עובדות. היתכן הדבר
שלא תשאלו עצמכם: מה עושה משק זה למען קליטת העליה? ולא תעמוד לכם תשובתכם
אנו שומרים על ערכי הקיבוץ, כאשר לא עמדה לחסידים הראשונים שסרבו להילחם בשבת. גם לא תעמוד תשובתכם שאתם קולטים נוער עולה ואתם מקבלים חברים לקיבוץ. באה לארץ עליה עממית גדולה, ויש לנצל כל האפשרויות המשקיות שבידינו למען הכשירה במידה המכסימלית להתישבות חקלאית. יש לעשות מאמצים עליונים להעביר רובה לחיי עבודה, כי הגלויות האלה המתקבצות עכשיו במולדת היו מנותקות לא רק מהאדמה אלא גם מהעבודה. היש להעלות על הדעת שדווקא המשק החלוצי ביותר, יהיה סגור ומסוגר בפני המונים אלה ולא יתן חלקו בהדרכת העולים לעבודה ולחקלאות?

ההתישבות העובדת והנוער החלוצי נתנו מיטב כוחותיהם לעליה ב' – כשעדיין שערי הארץ היו סגורים בפני העם היהודי. מתנדבי ההעפלה לא דאגו לעליה שתלך לקיבוצים ולהתישבות העובדת – הם ניסו והעפילו להעלות כל יהודי הרוצה לעלות, ולא שאלו אותו התלך למשקי ולקיבוצי. קרה נס: יהודים יכולים לעלות לארצם קוממיות (מחוץ לארצות הנועלות שעריהן בפני היוצאים) – כלום נגרע חלקם של העולים באשר זכו לעלות ארצה בלי מעצר בקפריסין ובלי תעודות מזויפות, וברשותה ובכוחה של מדינת ישראל?

כלום לא ידעתם כל הימים שהעליה אינה מסתיימת בדרוך העולה על חוף הארץ, אלא העיקר הוא הקליטה בארץ – ההשתרשות בעבודה ובקרקע ובמשק ובתרבות. ואני שואל: מדוע לא ילכו אנשי הקיבוץ למחנות העולים ויביאו להם בשורת היצירה המשקית והתרבותית ונסיון חייהם העשיר – לא בדיבור בלבד, אלא בפתחם שערי המשק הקיבוצי בפני העולים?

ודאי לא הכל היו נענים לכך, כאשר לא נענו לשליחי עליה ב'. לא כל היהודים רצו אז לעלות. אבל נענו אלפים ורבבות, וגם עתה יענו לכם אלפים ורבבות מהעולים. כי הייתם באים אליהם לא בפרוגראמות ובתעמולה, אלא בנסיון־חיים ובמפעל מבורך המדבר בשפת המציאות. הייתם מזמינים אותם לעין־חרוד, לגבע, לתל־יוסף ללמוד בהם עבודה, חקלאות, תרבות עברית, עזרה הדדית, והייתם מספרים להם איך קם ונוצר ונבנה המשק הזה, ושגם הם יכולים לבנות וליצור משקים, כרצונם וברוחם.

ואל פחד מיהודים שבאים לעבוד. אל דאגה לערכים הגדולים של ההתישבות העובדת, במושב ובקיבוץ. קליטת עולים, הדרכת עולים, משיכת עולים לעבודה ולחקלאות, חינוך עולים לחיים חדשים, – לא יפגעו בערכים אלא יעלו אותם. יראו ילדי הקיבוץ את ילדי העולים כמו שהם, יראו חברי הקיבוץ את העולים כמו שהם, בזרותם לארץ, לעברית, לעבודה, לשדה, – ותספרו לבניכם: הנה הם, האודים המוצלים; הנה הם שארית ישראל, –נקרב אותם, נפגוש אותם באהבה, באחווה יהודית שאינה תלויה בדבר, בחשבון משקי או קיבוצי, נעזור להם, ילמדו אצלנו מה שילמדו, וילכו אחר־כך לעשות בארץ אשר יעשו. הבזאת תפגעו בערכי הקיבוץ? התחללו יסוד העבודה ה“עצמית” – בתתכם אפשרות לעולים לעבוד ולהיות לחקלאים ולמיישבים, ־ ולו בדרכם הם, ושלא כדרככם? אפשר ויקרה נס – ויפתחו שערי עיראק, ונוכל להעביר כל גלות בבל ארצה. האם לא נפתח להם שערי הארץ, מבלי לשאול אם יש לנו בתים בשבילם או אין, אם ילכו לקיבוץ ואם לא? והאם נביא אותם להחזיקם במחנות? האם לא נעשה מאמץ להפנותם לעבודה ולחקלאות – וכלום נעשה זאת בלי עזרת ההתישבות העובדת, בלי הקיבוצים והמושבים?

היו ימים והעליה באה טיפין טיפין, ומאין־ברירה החזקנו את הנוער, שרצה לעלות, שנים רבות בהכשרה חלוצית. איני מתגעגע ל“ימים הטובים” ההם. – אנו מעלים עכשיו רבבות ומאות אלפים בלא כל הכשרה, ועל עולים אלה שלא קיבלו כל הכשרה, שלא למדו השפה, ולא אומנו לעבודה ולחקלאות – לבנות הארץ ולהקים ישובים חדשים לעשרות ולמאות. ואלה לא יהיו דווקא ישובים בדמותה ובצלמה של דגניה ועין־חרוד. האם לא יתן הקיבוץ יד לתנופה המונית זו, ־ אם כי תנופה זו תיתכן רק בדרכים חדשים אשר לא הסכנו להם עד כה?

אנחנו חיים בזמנים חדשים, בתנאים חדשים, ומוצגות לנו תביעות גדולות בממדים אשר לא ידענו, ועלינו לסגל כל יצירתנו ומחשבתנו לצרכים החדשים, ובזאת ניבחן.

אין אנו יכולים ורשאים לחיות במסגרת פעולתנו ומחשבתנו שבעבר. זכינו – ותקופת העליה של טיפין עברה, ־ ואנו עומדים בפרק של קיבוץ־גלויות. וכל סיסמה של חלוציות, של ציונות גדולה, של סוציאליזם מהפכני ושמות יפים ומצלצלים אחרים מתרוקנת מתכנה, ־ אם אינה עומדת במבחן קיבוץ־גלויות. ומסורת העבר וזכויות העבר לא יסכנו, ־ פנינו לעתיד.

עם הקמת המדינה לא הוקלה עבודתנו. עצמאות יותר משהיא זכות היא חובה. עם עצמאי – פירושו עם הסומך על עצמו בלבד, שהוא נתבע ע"י עצמו והמטיל אחריות על עצמו. כשזרים שלטו בארץ – היינו תובעים, היינו מטילים אחריות על אחרים. עכשיו – אין ממי לתבוע. אנו האחראים לגורל הארץ. והארץ שממה. תשעים אחוזים של ארץ זו אינם מיושבים. ועל הכלל הזה שקוראים לו מדינת ישראל רובצת אחריות איומה. המדינה אינה הממשלה, אף לא הכנסת; המדינה זהו הציבור כולו, שישנו בארץ ושבא אליה. ובציבור זה יש גוש חלוצי – והוא עומד במבחן חמור. – היעמוד בו?

חושש אני שקורה לנו עכשיו מה שקרה לפני שלושים שנה, בתקופה דומה – מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה. לא הוקמה אז מדינה יהודית – אבל הוכרה זכותנו למדינה יהודית ונפתח פרק חדש: התחילה עליה עממית. התחיל בנין בממדים יותר רחבים, בזכות, לפי משפט העמים, ולא בהחבא ובניגוד לחוק, כבימי התורכים. והתקופה ההיא נפתחה בפילוג תנועתנו. בועידה הראשונה של תנועתנו שנתכנסה בוינה אחרי המלחמה העולמית – נתפלגנו. מה היה יסוד הפילוג?

אנחנו “פועלי ציון” מהארץ והמיעוט שנשאר נאמן לנו בגולה (קראו להם אז “פועלי ציון ימין”) אמרנו: המלאכה הזאת שיש לעשותה בארץ, אפשר לעשותה רק על־ידי גיוס כל העם היהודי, וקודם כל – גיוס כל התנועה הציונית והקרנות הלאומיות. הרוב בועידה, שדגל בציונות ובסוציאליזם מהפכני, אשר ראה את המהפכה הסוציאלית העולמית עומדת מאחורי הדלת והקוזקים של בודיוני קרובים לויסלה, אמר: לא עם כל העם; הקרנות הלאומיות הן קרנות בורגניות, ההסתדרות הציונית היא תערובת של בורגנות וקלריקליזם; אנחנו נפעל על טהרת הציונות הפרולטרית, לבדנו; לא נשתף פעולה עם הבורגנות ועם הקלריקליזם היהודי. אנו נשמור על הערכים הפרולטריים ובגאווה רבה קראו לעצמם “פועלי־ציון־שמאל”.

עברו שלושים שנה – וראינו את המפעל הפרולטרי העצום שהקימו “פועלי־ציון־שמאל” בארץ, את הערכים הפועליים אשר יצרו והתרבות הפרולטרית אשר טיפחו ואת הכוח המהפכני האדיר אשר אירגנו וחיזקו: מועדון דל בתל־אביב ובעוד איזה מקום, ירחון עלוב באידיש ואולי עוד משהו שאיני זוכר ברגע הזה ושאיש אינו יודע עליו. לעומתם עומדים מפעלי העבודה בארץ, הסתדרות העובדים, ההתישבות העובדת, התנועה החלוצית, ההגמוניה הפועלית בישוב, בציונות ובמדינה שהקים “הימין” אשר “הצטרף לבורגנות היהודית” בהסתדרות הציונית ובקרנות הלאומיות.

ההיסטוריה אינה חוזרת אף פעם בדיוק. הקמת המדינה אינה הצהרת־בלפור. קיבוץ־גלויות איננו עליה לפי סרטיפיקטים. ותנועתנו העולמית לא נתפלגה. אבל נתפלגה התנועה החלוצית בארץ. נשתנו השמות אבל לא נשתנה בהרבה התוכן. שוב אוריינטציה על “המהפכה” בעולם – כנגד האוריינטציה על עצמנו, שוב – חלוציות “שמאלית” צרופה – המתרוקנת מכל תוכן חלוצי, כנגד אחריות לאומית כוללת הנישאת בעיקר על כתפי הפועלים.

“פועלי־ציון־שמאל” שנתפרדו מאתנו בגלל השתתפותנו בהסתדרות הציונית, חזרו לאחר שלושים שנה – כשהם דלים וריקים – אל ההסתדרות הציונית. איני בטוח שלשמאל החלוצי עכשיו ניתנו שלושים שנה לחזור בהם. אנו עדים לראשית החיסול של כל הערכים הציוניים והחלוציים באגף חשוב ויקר של הגוף החלוצי, לא חיסול מדעת וברצון. זרובבל וניר לא היו בשעת הפילוג פחות ציונים בהכרתם הסובייקטיבית מאשר בן־צבי וקפלנסקי ולוקר מ“פועלי־ציון־ימין”. ואני לא אפסול כוונותיהם הציוניות והחלוציות של יערי וטבנקין. אני בטוח שהם מאמינים בציונות החלוצית, ונאמנים לה במחשבתם. אבל הכוונה הסובייקטיבית בלבד אינה קובעת. קובע הביצוע, המעשה. “פועלי־ציון־שמאל” נידונו במשך שלושים שנה לעקרות. ויש הבדל בין זמננו זה ובין שלושים השנים שקדמו לו. “פועלי־ציון־שמאל” עמדו מחוץ להסתדרות הציונית ומחוץ למפעל הישובי – אבל הם לא פגעו בו ולא יכלו לפגוע בו. הם עמדו בעקרותם – ובאמונתם הערטילאית. מסופקני אם בתנאים החדשים – בקיום מדינה יהודית, בתקופה של קיבוץ־גלויות, במצב הבינלאומי הנוכחי – תיתכן נאמנות לציונות מופשטת ול“חלוציות” שאינה קשורה בהגשמה. וחושש אני שאנו עדים להתחלה של מפולת שאין לה תקנה, למדרון ששום מעצור לא יעכב הדרדרות לתוך התהום.

הפילוג שנפל בכוח החלוצי לא אתמול החל, גם לא במועצה של מפ“ם בפתח־תקוה, שבה החלט על אי־השתתפות המפלגה בממשלה הנבחרת הראשונה. אין זה עניני כרגע להגיע למקורות הפילוג. אולם עובדה היא שחלק חשוב של תנועת־הפועלים החלוצית החליט להעמיד עצמו מחוץ לאחריות המדינה. אמנם מיעוט ניכר התנגד לעמדה ליקוידציונית זו, אבל גם המיעוט קיבל על עצמו דין הרוב, ומפ”ם כולה התנערה מהעול המוטל על מדינה זו, עול קיבוץ־גלויות, בטחון ופיתוח הארץ. אין הסתלקות זו כרוכה באידיאולוגיה של “פועלי־ציון־שמאל” שפרשו מההסתדרות הציונית, אבל הסרת עול המדינה חמורה במהותה ובתוצאותיה מפרישה מההסתדרות הציונית.

וכשאומרים אנשי מפ“ם שהם נאמנים לקיבוץ־גלויות ולבטחון ולפיתוח הארץ – איני מפקפק בכנותם הסובייקטיבית. ולא עוד אלא שאיני מטיל ספק ברצונם לקלוט עולים במשקיהם ולהקים משקים חדשים לקליטת עולים. בזאת הם נבדלים מ”פועלי־ציון־שמאל“. הללו לא זו בלבד שפסלו את ההסתדרות הציונית, אלא גם סרבו ליהנות מעזרתה ומאמצעיה. אנשי מפ”ם הם יותר מעשיים. אין הם מדירים עצמם מהנאה מהמדינה ומההסתדרות הציונית; והם מוכנים גם ליהנות מהעליה למען הגדיל משקיהם וקיבוציהם. אבל הם מסתלקים לשאת באחריות המדינה כולה. וחלוציות המתפרקת מעול ומחובה מתכנה, ונהפכת לסיסמת רמיה.

הם פרקו מעליהם לא רק עול המדינה, אלא גם עול מעמד הפועלים. מעמד הפועלים בארץ הוא מאורגן, והסתדרות העובדים אינה כלי ארגוני בלבד, אלא מסגרת של יצירה ואחריות. ההסתדרות בנויה על חופש־דעה ומשמעת־פעולה. חילוקי־הדעות שהיו בינינו ובין חברי מפ“ם נידונו ברחבי ציבור הפועלים, ועם הבחירות לכנסת נתקיימו גם בחירות להסתדרות, ונפלה הכרעה, הכרעה ברורה: שנים כנגד אחד. אולם השליש של מפ”ם לא קיבל הדין – והוא פועל בניגוד להכרעת הרוב של מעמד הפועלים.

יש ארצות שבהן יש שלטון המיעוט. הייתי באחת הארצות האלה – בבולגריה – לפני שנים אחדות. המפלגה הקומוניסטית בה, כוחה בזמן ביקורי לא עלה על כוחה של המפלגה הקומוניסטית בארץ. הדבר היה רק לפני ארבע שנים וחצי. העם הבולגרי הוא עם של איכרים, שהיו מאורגנים היטב, ומפלגת האיכרים היתה רוב מכריע בעם הבולגרי. וידעה היטב מה היא רוצה ומה דרכה. עכשיו שלטת שם המפלגה הקומוניסטית. כי שם הכריע לא הרוב במדינה, אלא כוח צבאי זר שעמד לימין המפלגה הקומוניסטית.

בישראל מכריע הרוב. והרוב הברור של פועלי ישראל הכריע. מפ"ם דחתה הכרעה זו. ודחיה זו היא הרת תוצאות חמורות, אולי לא פחות מההסתלקות לשאת בעול המדינה.

ודאי מותר למיעוט להאמין שהוא יהפך פעם לרוב, ומותר לו
לנקוט בכל האמצעים הכשרים להפוך הרוב למיעוט. זוהי זכותו. במה דברים אמורים
אם הוא מקבל על עצמו הדין ונושא באחריות הכלל – כלל המדינה וכלל מעמד הפועלים – יחד עם הרוב. מפ"ם פרקה מעליה העול.

בימים כתיקונם ובמדינות כתיקונן יתכן אולי גם דבר זה. בימינו אלה במדינת ישראל – פריקת עול היא ראשית חיסול כל הערכים החלוציים, הפועליים, הממלכתיים, כי יש גורם הזמן. הערכת החשיבות של גורם זה היא אולי מהדברים הקשים ביותר בשביל יהודי. לנו יש היסטוריה ארוכה של ארבעת אלפים שנה, והזמן לא נחשב בעינינו. אנו זוכרים דברים שקרו לפני אלפי שנים כאילו קרו אתמול. לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנים לא יכלו היהודים להתמהמה במצרים כי גורשו ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות – ועד היום אנו אוכלים מצות באותם הימים. לפני אלפים וחמש מאות שנים נהרג גדליהו. – בינתים נהרגו מיליונים של יהודים, ועדיין קיים “צום גדליהו”; ומאות בשנים התפללנו למדינה יהודית התפללנו וחיכינו בסבלנות רבה. עם הקמת המדינה נעשה הזמן לגורם “בוער” בחיינו. ארץ־ישראל היתה שוממה, עזובה ומדולדלת מאות בשנים, מאז הורחקנו מעל אדמתנו, והארץ – תחת שלטון זר – היתה יכולה לעמוד בעזובתה עוד מאות בשנים. אבל היא אינה יכולה לעמוד זמן רב בהריסותיה במדינת ישראל – כי מדינת ישראל לא תעמוד ולא תיכון כשאדמתה תהיה שוממה.

אילו קמה מדינה זו לא בשנת 1948 אלא בשנת 1937 – לא היו נשמדים ששה מיליונים יהודים באירופה, ומעמדה של מדינת ישראל היה עכשיו לגמרי אחר. מה הן אחת־עשרה שנה בתולדות עם המונה אלפי שנה? אבל הבדל קטן זה בזמן הכריע גורלה של יהדות אירופה.

ביום שבוטל המנדט הבריטי והוקמה המדינה, הוכרז עליה מלחמה מצד כל אומות ערב, וצבאותיהן פלשו ארצה. ואילו לא היינו בעוד זמן דואגים להצטייד בנשק ולהתכונן לקראת התמודדות גורלית זו – מי יודע אם היה נמצא היום אף יהודי אחד חי בארץ.

עכשיו אנו עומדים בראשית קיבוץ הגלויות. גם לאמריקה נהרו במשך עשרות שנים המונים מכל קצווי עולם. אבל לאמריקה היה פנאי. הזמן לא דחק עליה, ואחרי מלחמת השחרור של ארצות־הברית עברו כעשרים וחמש שנים עד שהוכפל ישובה. ממשלת־ישראל הנבחרת הראשונה הודיעה שמשימתה המרכזית תהיה הכפלת הישוב במשך ארבע שנים, ולפי ממדי העליה עכשיו יתכן שהדבר יעשה בפחות מארבע שנים. כי הזמן דוחק. גם המדינה וגם העולם דוחקים. יהודי בבל לא עלו במשך אלפים וחמש מאות שנים. הם עומדים לעלות עכשיו בשנה אחת – לא באשר כולם נעשו ציונים־חלוצים, אלא מפני שחרב הונחה על צווארם. ויש להם רק ברירה אחת: לעלות מיד – או ליהרס.

על מדינתנו להתבצר ולהתבסס – אחרת תתערער ותיהרס. בימינו אלה מתחשל כוח הבטחון ומונחים היסודות לפיתוח מהיר ונמרץ של הארץ; אנו קולטים מאות אלפים עולים ועלינו למזגם ולהשרישם במדינה. ומי שפורק מעל עצמו בתקופה זו האחריות והעול – מחסל ביודעים או בלא־יודעים אחריותו ושליחותו הציונית והחלוצית, ושום שבועה ונדר שיחזור בתשובה לאחר שיהיה לו רוב בזמן מן הזמנים – לא יעמוד לו. זכויות העבר וכוונת העתיד אינן מעלות ואינן מורידות. כשהצענו לאנשי מפ"ם השתתפות בממשלה לא הצענו להם פרס וגמול בעד מעשיהם, אלא ראינו חובה לשתפם בעול הכבד המוטל עלינו. איני יודע מהי ממשלה במדינה אחרת, שהיא מגובשת ועומדת בנויה ומפותחת, מסודרת ויציבה; שם הממשלה היא אולי שררה. אבל יודע אני היטב מה זאת ממשלה במדינת ישראל, המוקפת אויבים מכל עבריה, שאדמתה עומדת בשממותה, ועמה עדיין מפוזר בכל קצות תבל, ובכל פינה עומדים לפני מעשה בראשית. כאן אין זו שררה, אלא עמידה נואשת בחפירות־קרב.

והרי אפיסודה קטנה לדוגמה: גורל ירושלים. פתאום הועמדנו המדינה הקטנה הזאת, בפני שלושה כוחות עולמיים: האיסלם, הקאטוליות והקומוניזם שעשו יד אחת בעצרת האומות המאוחדות לעקור את ירושלים מגוף המדינה היהודית. זוהי אולי אפיסודה חולפת, כי לברית הזאת אין בסיס משותף ואין לה עילה ממשית. אבל שוו לעיניכם בעיית הבטחון. מדינה ששטחה עשרים אלף קילומטר מרובע וישוב כמיליון נפש, מוקפת מכל עבריה אויבים המונים 50 מיליון, ושטחם תופס שטח של ששה וחצי מיליון קילומטר מרובע, בערך כמעט פי 350 משטחה של מדינתנו. ולכך יש להוסיף עוד ארבע ארצות ערב – לוב, טוניס, אלג’יר ומרוקו המונות כ־23 מיליון איש ותופסות שטח קרוב ל־4,5 מיליון קילומטר. השטח הזה, המיושב עמים דוברי ערבית – וזהו גוף רצוף ומשתרע מדרום הרי הטברוס עד האוקינוס האטלנטי, לאורך כל הגדה המזרחית והדרומית של הים התיכון – משתרע על אחד־עשר מיליון קילומטר – פי 575 משטחה של מדינת ישראל, ומאוכלס כשבעים מיליון נפש, פי שבעים מתושבי ישראל. וגוש ענקי זה יש לו באסיה הינטרלנד מוסלמי ענקי: תורכיה, פרס, אפגניסטן, פקיסטן ואינדונזיה, המונות 206 מיליון איש ושטחן מתפשט על פני שטח של חמשה וחצי מיליון קילומטר מרובע.

ותהליך קיבוץ־גלויות אין דומה לו בקשיים כלכליים, חברתיים ותרבותיים. עלינו לקלוט המוני עולים בזמן קצר כשאין במדינה מזון, בתים, תעסוקה, מכשירי עבודה וחמרי גלם בשביל העולים, הבאים לארץ ברובם המכריע בחוסר כל, וגם בלי צידה רוחנית. ואי־אפשר להגיד ליהודי תימן ובבל: חכו, עד שנשיג האמצעים הדרושים ונבנה לכם בתים ונכין לכם אפשרויות עבודה ותעסוקה. עלינו קודם כל להעלותם – ולדאוג אחר כך לאמצעי קליטתם הכלכלית ומיזוגם הרוחני והתרבותי.

ולא נוכל לפתח הארץ בקצב שלפני המדינה: 4 ישובים לשנה, עיבוד נוסף של 10.000 דונם לכל שנה והעלאה על הקרקע של 1400 איש לשנה, כאשר עשינו בממוצע במשך שבעים השנה שקדמו להקמת המדינה. לאחר הקמת המדינה עלה הקצב פי שלושים – ואף הוא אינו מספיק.

איני יודע שום ארץ ושום תקופה שבה הוטל על מדינה חדשה (או עתיקה) קטנה (או גדולה) נטל עצום ומאמץ עליון כזה בשטח המדיני, הבטחוני, הכלכלי והתרבותי כאשר הוטל על מדינת ישראל וממשלתה, – וכל מי שפורק מעל עצמו חלקו בעול אדיר זה, הריהו למעשה מחסל אחריותו וזיקתו לבטחונה של המדינה, לקיבוץ־גלויות, לבנין הארץ ולעתידו של עם ישראל. והסיסמאות הנמלצות והיפות, גם כשהן נאמרות בכנות סובייקטיבית, אין להן כל ערך וממש – אם אינן עומדות במבחן הביצוע.

ועלי להגיד לחברינו בהתישבות העובדת ולכל איש בישראל: הוקם כלי גדול ויקר שלא היה לעמנו מאות בשנים: מדינה יהודית. וביכלתה של המדינה לעשות מה שלא יכלה לעשות ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים, העיריות, התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים וכל שאר התאים והגופים שהיו לנו עד עכשיו. אבל גם המדינה אינה כל־יכולה. אפילו מדינה גדולה, אדירה, יציבה ועשירה אינה כל־יכולה. ומדינה קטנה, מיצערה, רכה ודלה זו לא כל שכן. ודווקא ממדינה זו תובעת ההיסטוריה תביעות שלא הציגו בימינו (או בזמן אחר) לאף מדינה אחרת. והמדינה לא תעשה שליחותה אם לרשותה לא תעמוד תנועה חלוצית – לא כזו המתפארת בעברה החלוצי ובמעשיה החלוציים בימים שלפני המדינה, אלא כזו המקבלת על עצמה בתנופה חלוצית המשימות שהצגנו לפנינו עם קום המדינה, בממדים החדשים ובקצב החדש של העליה וההתישבות, ובחריפות החדשה של בעיותינו המדיניות והצבאיות ובנסיבות החדשות שלקיום מסגרת חובה ממלכתית, התובעת ונתבעת מכל תושב.

היו לנו כוחות חלוציים – ועוד יש לנו, וזה היה הנכס החשוב והמפרה ביותר של מפעלנו, ובזכות נכס זה עשינו אשר עשינו. בו סוד הכיבושים שלנו במשך שבעים שנה, ובו סוד הקמת המדינה ונצחונות צה"ל.

אבל צפונה סכנה לכוחות החלוציים שלנו: במשך שבעים שנה פעלו במקום – מדינה, מחוץ למסגרת של מדינה, ותחת שלטון זר, לעתים עוין, לעתים אוהד, לעתים נייטרלי ואדיש. אבל תמיד היתה אחריות השלטון על שכמי זרים – ואנחנו היינו רק התובעים והמבקרים, ומשום כך ממדי פעולתה וקצב פעולתה היו מצומצמים ואטיים. והרגל נעשה טבע. ועדיין הכוחות החלוציים לא הסתגלו לממדים החדשים, לקצב החדש – והעיקר לאחריות החדשה, האחריות הכוללת, המלאה והשלמה המוטלת עלינו, ועלינו בלבד. ואין אנו עוד תובעים – אלא נתבעים. לא מבקרים ומקטרגים – אלא עושים ומעשים, ומי שמבכר המלאכה הקלה של מבקר ותובע – מוציא עצמו מן הכלל ומתנכר לערך היסודי של החלוציות, ותהיינה זכויותיו החלוציות בעבר אשר תהיינה.

ממציאי הקשת והחץ הכניסו מהפכה בדרכי המלחמה וההתגוננות של האדם הקדמוני אשר ידע רק השימוש באגרופיו ובשניו; “ללמד בני יהודה קשת” – היה יעוד־תהלה בימי שאול ודוד. אבל לא נתכונן עכשיו להגן על מדינת ישראל בקשת וחץ. והכוחות החלוציים שלנו יחטיאו מטרתם ויאבדו עולמם אם לא יראו התמורות העמוקות שחלו ויחולו בחיינו בתקופת המדינה וקיבוץ־הגלויות.

בועידת “אחדות העבודה” בעין־חרוד לפני עשרים ושש שנה החלטנו על הצורך ביצירת קיבוצים גדולים רבי יכולת בעבודה ובהתישבות ובהגנה, המיועדים לקליטת העליה, לחינוך העובד, לאיחוד החקלאות, המלאכה והחרושת, לשוויון כלכלי של חבריה, לאחריות ומשמעת מעמדית, והתנועה הקבוצתית והקיבוצית מילאה שליחות זו בשנים שקדמו להקמת המדינה.

אנו זקוקים עכשיו לתנועה חלוצית מחודשת ומרובת־תנופה אשר תעמוד לרשות יעודי המדינה בקיבוץ־גלויות, הגברת הבטחון, הפרחת השממה בנגב, צרכי יעור ההרים והחולות, יישוב מבואות ירושלים ואזורי הספר, בנין אילת והערבה, כיבוש הים והאוויר, הנחלת הלשון, ידיעת הארץ וערכי התנועה לעליה העשוקה כל חינוך ומורשה יהודית ואנושית.

החלוציות במסגרת המדינה – תסכון רק בתנופה חדשה, מותאמת לצרכים שנתחדשו וגדלו ולקצב שנוחש. רק חלוציות המוכנה לשרת באמונה את המדינה בכל משימותיה המהפכניות – במסגרתן החדשה – תהיה מעכשיו ראויה לשמה.