לוגו
חיל – הים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

י“ח בשבט תש”י – 5 בפברואר 1950

בסיום קורס חובלים, חיפה, 5.2.50


צה"ל הוא מצעירי הצבאות בימינו, אולם ההיסטוריה הצבאית היהודית היא מהעתיקות בעולם. הלוחם העברי הראשון היה אברהם אבינו אשר יצא נגד כדרלעומר והמלכים אשר אתו להציל את לוט ואנשיו. מלחמתו הראשונה של עם ישראל היתה כמה מאות שנים לאחר־כך, זמן קצר לאחר יציאת מצרים, המלחמה בעמלק ברפידים, והמצביא הראשון בישראל היה יהושע בן־נון, ומשה, בעזרת אהרון וחור, היה משגיח על מהלך המלחמה מעל ראש הגבעה.

במשך אלפים וחמש מאוד שנה בערך נלחמו צבאות ישראל בארצם נגד עמי קדם ועמי מערב, נגד עמי עמלק ועמי כנען, פלשת ומצרים, ארם ואדום, אשור ובבל, היוונים והרומאים, הביצנטים ונוסעי־הצלב. הקרב האחרון של היהודים בארצם התלקח בסוף המאה האחת־עשרה, – זו היתה מלחמת חיפה היהודית בנוסעי־הצלב. הכליף הבגדדי מסר במאה האחת־עשרה את העיר חיפה ליהודים תמורת מס שנתי. העיר היתה מרכז לבניית אניות, וקהילת היהודים בה מילאה תפקיד חשוב בחיי היהדות הארצישראלית. בשנת 1084 בא לחיפה הגאון רבי אליהו בן שלמה הכהן, שמושבו היה צור, לחדש הגאונות והסמיכה בבית־הוועד בחיפה. אולם כיבושי נוסעי־הצלב העמידו בסכנה שארית היהודים במולדת. בשנת 1099 נפלה ירושלים בידי הנוצרים. טאַנקרד נתמנה מושל הגליל, ובשנת 1100 תקף בחיל כבד את העיר חיפה. היהודים התגוננו בגבורה – אולם הכוחות לא היו שווים. לעזרת טאַנקרד בא הצי הוונציאני, שצר על חיפה מהים, ואחרי מצור של 15 יום נפלה חיפה היהודית, ונוסעי־הצלב השמידו את הישוב היהודי.

לצבא־הגנה לישראל שקם בימינו אלה, לפני פחות משנתיים, יש, איפוא, מסורת צבאית עתיקה בת־אלפים, והוא נלחם באותם האויבים שעמדו נגדנו בתקופת יהושע בן־נון ומלכי יהודה וישראל: מצרים, בבל, ארם, עמון. אולם בצבאות ישראל הקדמונים לא היה חיל־ים; כוח ימי בישראל קם רק בימינו. חיל־הים שלנו הוא הצעיר בכל חילות־הים בעולם.

גם חיל־האוויר שלנו הוקם רק בימינו אלה. אף כל חילות האוויר בעולם הם צעירים בערך, כי כיבוש האוויר נתכן רק בשני הדורות האחרונים. לעומתו כיבוש הים הוא עתיק־יומין, והשלטון בים מילא תפקיד מרכזי לא רק בהיסטוריה הצבאית והמדינית, אלא גם בהתפתחות הכלכלית של העמים הגדולים, ובכל הדורות שימש אחד הצירים המרכזיים של ההיסטוריה העולמית.

אתונה במאה החמישית שלפני הספירה האירופית, היתה עיירה לא־גדולה, כמחציתה של תל־אביב בימים אלה, אולם הודות לכוחה הימי הצליחה להקים אימפריה גדולה בים התיכון, היתה לכוח המרכזי והמדריך בעולם היווני והגיעה לשיא התרבות האנושית – בשירה, בפילוסופיה ובאמנות, ורק לאחר שנהרס ציה וכוחה הימי, עם כשלונה במלחמת סיציליה – נשבר גאונה ושקע כוחה המדיני והתרבותי.

כל גדולתה של אנגליה בשלוש מאות השנים האחרונות ומעמדה הראשי בעולם עד מלחמת העולם הראשונה ­ מקורם היה בכיבוש ובשלטון הצי הבריטי. גם גדולתן של ונציה, ספרד, פורטוגל והולנד בשעתן היתה פרי עצמתן הימית בתקופות שונות בתולדותיהן, ועם כלשונן בים ירדו מגדולתן כמעצמות אדירות.

השלטון הימי הבטיח לאומות החזקות יצוא ויבוא חפשי, וזרם בלתי־פוסק של סחורות, חמרי־גלם ומזון, חיזק והגביר כושר יִצורן על־ידי מסחר עם ארצות מעבר־לים, איפשר להן להעביר דרך הים צבאותיהן, זיונן לצידתן לכל מקום אשר ידרשו – ומנע כל היתרונות האלה מצד האויב. המלחמות הגדולות בהיסטוריה העולמית, בימי קדם, בימי הבינים ובימינו אנו, הוכרעו ברובן הגדול ע"י השלטון הימי, כמלחמת יוון ופרס, מלחמת רומא וקרת־חדשה, רוב המלחמות בימי הבינים, ושתי מלחמות העולם בדורנו אנו.

אפס לא עמי אירופה, לא יוון ולא רומא ויורשיהן המודרניים, פילסו ראשונים נתיבות במים עזים ופיתחו את השיט הימי. הכיבוש הגדול בים, שיותר מכל גורם היסטורי אחד סייע להתפתחות הכלכלית ולהרחבת התרבות בעולם בשלושת אלפי השנים האחרונות, היה מפעלם החלוצי של שבטים שמיים, שלשונם היתה עברית (כנענית) והתאחזו בימים קדומים בחופי ארץ־ישראל – בצוֹר ובצידון ובנותיהן (עכו, אכזיב, קנה, צרפת, גבל, ארוד ועוד). הצידונים (כפי שנקראו כל יושבי החוף הצפוני של הארץ) שלטו על רצועת אדמה צרה לאורך החוף, ולא יכלו להתפרנס מעבודת האדמה, והיו לעם מסחרי, והשם כנעני נעשה שם נרדף לסוחר, וכנעה – שם נרדף לסחורה (ירמיהו י' 17).

מסחר בינלאומי היה המשען והמעוז של צֹור וצידון, שסחרו עם שכנותיהן הקרובות והרחוקות ביבשה: יהודה וישראל, אר ומצרים, אשור ובבל. אבל הצורים והצידונים לא הסתפקו בסחר היבשה, והפכו הראשונים בתולדות העמים למעצמות ימיות גדולות, ואניותיהן הגיעו לקצווי ארץ: לכל איי הים התיכון ונמליו באסיה, אפריקה ואירופה, ובכמה מהם יסדו מושבות, ואלפים שנה לפני ווסקו די גאמא הקיפו את דרום אפריקה וירדו באניותיהם לים האטלנטי וההודי והביאו סחורותיהם עד איי בריטניה בצפון, ערב בדרום, והודו במזרח. הם באו במגע קרוב עם עמים פרימיטיביים ומפותחים ועזרו להפיץ התרבות האנושית של זמנם והנחילו לעמים אחד המכשירים העיקריים בקידום התרבות – שיטת האלפבית.

הנביא יחזקאל השאיר לנו תיאור מרהיב מעשרה וכוחה ומסחרה הימי של צור

"נוֹשֶבֶת מִיַּמִים, הָעִיר הַהֻלָּלָה אֲשֶר הָיְתָה חֲזָקָה

בַיָּם, הִיא וְישְׁבֶיהָ, אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם לְכָל יושְׁבֶיהָ"

(יחזקאל כ"ו 17).

מה שהיתה ירושלים בתולדות הדת, אתונה – בתולדות האמנות והפילוסופיה, רומא – בתולדות המשפט והנהגת המדינה, היו צור וצידון בתולדות השיט והסחר הבינלאומי.

וזהו משא יחזקאל על צוֹר

"הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם,

רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל־אִיִּים רַבִּים ­­– – – צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי

כְּלִילַת יֹפִי: בְּלֵב יַמִּים, גְּבוּלָיִךְ; בֹּנַיִךְ, כָּלְלוּ

יָפְיֵךְ: בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל־לֻחֹתָיִם, אֶרֶז

מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ:

אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ־שֵׁן

בַּת־אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּם: שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה

מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה

הָיָה מְכַסֵּךְ: יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ

חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה חֹבְלָיִךְ: זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ

כָּל־אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב

מַעֲרָבֵךְ: פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ

אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ, מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ

הֲדָרֵךְ: בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ

עַל־חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ

שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב הֵמָּה כָּלְלוּ

יָפְיֵךְ: תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב

כָּל־הוֹן בְּכֶסֶף, בַּרְזֶל, בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ

עִזְבוֹנָיִךְ: יָוָן, תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ, הֵמָּה

רֹכְלָיִךְ, בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ

מַעֲרָבֵךְ: מִבֵּית,

תּוֹגַרְמָה סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ

עִזְבוֹנָיִךְ: בְּנֵי

דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ, קַרְנוֹת שֵׁן

וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ: אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן

וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ,

בְּעִזְבוֹנָיִךְ: יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ, בְּחִטֵּי

מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ:

דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל־הוֹן, בְּיֵין

חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר: וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ, בַּרְזֶל

עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה: דְּדָן, רֹכַלְתֵּךְ, בְּבִגְדֵי־חֹפֶשׁ,

לְרִכְבָּה: עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה

סֹחֲרֵי יָדֵךְ בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים בָּם

סֹחֲרָיִךְ: רֹכְלֵי

שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ, בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל־אֶבֶן

יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ: חָרָן

וְכַנֵּה וָעֶדֶן רֹכְלֵי שְׁבָא, אַשּׁוּר כִּלְמַד

רֹכַלְתֵּךְ: הֵמָּה

רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי

בְּרֹמִים, בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים בְּמַרְכֻלְתֵּךְ: אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ

שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ, וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב יַמִּים–

–" (יחזקאל, כ"ז 2־25)

שבטי ישראל, זבולון ואָשר, היו קרובים לחוֹף הים ונמצאו ביחסים טובים עם אנשי צור.

“זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל־צִידֹן”

(בראשית מ"ט 13).

“אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן”

(שופטים ה' 17), וחירם מלך צור היה ידידו של דוד המלך ושלח לו

“עֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר” ל

בנוֹת בית לדוד (שמואל ב‘, ה’, 11)

“כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיְמִים”

(מלכים א‘, ה’, 15).

יחסי ידידות אלה נמשכו גם בימי שלמה. וַיְהִי שָלוֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" (מלכים א‘, ה’ 26). "וַיְהִי

חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים… וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּשְׁלֹמֹה

נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ

וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית" (שם, 24־25), אולם בני ישראל ויהודה לא למדו מהצורים מלאכת הים, כי תוֹשבי החוף, הכנענים מצפון והפלשתים מדרום, חסמו בפניהם הדרך. שבט אָשר שישב לחוֹף ימים –

" לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ, וְאֶת יוֹשְׁבֵי, צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב"

(שופטים א' 31)

– ובכל תקופת הבית הראשון אין אנו מוצאים אף נמל יהודי אחד על חוף ים התיכון.

חשיבות הים לא נעלמה, גם אז ממנהיגי העם היהודי ומוריו.

“וְשַׁתִּי, אֶת־גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים”

נאמר בתורת משה (שמות כ"ג 31). והמשורר בתהלים מתנבא “וְיֵרְדְְּ מִיְם עַד יָם”. (תהלים ע"ב, 8), – כלומר מים־סוף ועם הים התיכון אולם נבואה זו נתקיימה רק בימינו אנו לאחר הקמת מדינת ישראל ונצחונות צה"ל.

אבותנו הקדמונים באו לארץ מהמזרח, מארם־נהרים ומעבר־הירדן ולא יכלו ליושבי העמק “כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם”,אמנם יפו היתה נמלה של ירושלים ועוד בימי שלמה וחירם מלך צוֹר כרתו עצים מן הלבנון והובאו לשלמה “רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ”, ושלמה העלה אותם ירושלים (דברי הימים ב', ב, 15), אלא אין כל סימן לכך שהיו יהודים ביפו בימים ההם. מלכי יהודה ניסו מפני כך להגיע לים הדרוֹמי של הארץ – לים סוף, ולבנות בחופו נמל יהודי למסחר עם ארצות הקדם, והראשון שהחל במלאכה זו היה שלמה המלך.

מפרץ אילת בדרום היה בתחום ארצו של אדום, ורק בהיכשל האדומים יכלו היהודים להיאחז באילת. אחיזתם נתערערה כשגברה שוב יד אדום.

דוד הרחיב גבולי ממלכתו וכבש גם את ארץ אדום

“וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים… וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד”

(שמואל ב' ח'

14). בימי שלמה הונח לישראל

"וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל־עֲבָרָיו

מִסָּבִיב, וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח – כֹּל, יְמֵי שְׁלֹמֹה"

(מלכים א' ה' 5).

ובנו של דוד יכול היה לעסוק בבנין, בפיתוח ובכיבוש הים. “וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם־סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם” (מלכים א' ט' 26), אולם לא היוּ אז ביהודה ובישראל יורדי־ים, ושלמה היה זקוק שוב לעזרת ידידוֹ חירם מלך צוֹר, אשר שלח לו "בָּאֳנִי אֶת־עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם, עַבְדֵי שְׁלֹמֹה (שם 27).

יורשו של שלמה המלך היה איש רפה־יד ובימיו נתפלגה המלוכה, והיתד שנתקעה בים־סוף בדרום לא נשאר ממנה זכר, ורק בימי המלך יהושפט, החמישי לשלמה, כשלא היה מלך באדום, עשה יהושפט אניות בעציון־גבר, ללכת אופירה, אך היהודים לא היו מנוסים עדיין במלאכת הים ואניותיהם נשברו בעציון־גבר.

בימי יהורם בין יהושפט “פָּשַע אְֻדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלָךְ” – ואילוֹת שוב אבדה לישראל, ושוב עברו חמישה דורות עד שהיהודים חזרו לאילת – בימי עוזיה (עזריה) בן אמציה, בן בנו של יהורם.

דברי־הימים מספרים עליו:

"וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים, וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים

הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר־בָּעַל וְהַמְּעוּנִים.

וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד

לְבוֹא מִצְרַיִם כִּי הֶחֱזִיק עַד לְמָעְלָה. וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר

הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ

וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן

מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה רַּב

הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים

וּבַכַּרְמֶל כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה… וַיָּכֶן

לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים

וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב

לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּחִצִּים,

וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא

לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק". (

דברי הימים ב' כ"ו 6־15).

מלך גדול זה שם לבו גם לים, ו“הוּא בָּנָה אֶת אֵילוֹת וַיְשִיבֶהָ לִיהוּדָה”. ונמל זה נשאר בידי יהודה שלושה דורות, עד מלוך אחז, נכדו של עוזיהו. בימי מלך זה

"הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת

לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת, וַאֲרוֹמִים בָּאוּ

אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה."

(מלכים ב', ט"ז 6).

רק בימי החשמונאים הצליחו היהודים להגיע לחוף ים התיכון ולכבוש את יפו. זה היה הנמל היהודי הראשון והיחיד על חוף הים התיכון בתקופה המאוחדת של הבית השני.

בחלוקת הארץ בימי יהושע בן־נון נפלה יפו בחלקו של דן (יהושע י״ט 45), אך היהודים לא הצליחו לכבוש אותה.

בימי ירבעם השני נפלה יפו תחת שלטון אשור, בעקב כיבושיו של המלך רימון־ניררי. באותו זמן ברח יונה תרשישה דרך יפו. הסערה הגדולה שהוטלה בים, עד שהאניה חישבה להשבר, היא מן החזיונות הרגילים בימה של יפו, ואפילו אניות־הקיטור של זמננו יש שיחתרו כמה ימים להשליך עוגן בים הזועף — ולא יוכלו, ביחוד בימות־הגשמים, כשרוחות חזקות מצליפות את גלי־הים הסוער אל סלעי־המגור, הסוגרים זה אלפי שנה את מבוא החוף.

בימי חזקיה מלך יהודה, שפרק מעליו עול סנחריב, מרדה גם יפו בשלטון אשור, ובכתובת־נצחון מספר סנחריב, איך העניש ושיעבד את חזקיה מלך יהודה והכניע את יפו, בני־ברק, חצור ובית־דגון — ערי צדק מלך אשקלון.

בזמן הבית השני היתה יפו זמן רב לסלע־מחלוקת בין יורשי אלכסנדר מוקדון, הסורים והמצרים, שמשלו חליפות בעיר־חוף זו, שכבש אלכסנדר בשנת 333 לפני הספירה. כמאתים שנה נמשך הריב בין התלמיים והסילבקיים בגלל ערי־החוף של ארץ ישראל, ויפו בתוכן, — עד שקמו החשמונאים. ישובה של יפו היה אז מעורב מנכרים (יוונים וסורים מתיוונים) ויהודים. התועבה שעשו תושבי יפו היוונים, בפתותם את היהודים, הדרים בתוכם, לרדת עם נשיהם וטפם אל האניות לשם טיול והטביעו אותם במצולת־ים, עוררה את יהודה המכבי להינקם במרצחי אחיו, ויבוא עם אנשיו באישון־לילה ויצת את החוף וישרוף כל האניות, וכל הנמלטים שמה הוכו לפי־חרב. אולם העיר היתה מסוגרת, ולא יכול לכבשה ויעל מעליה (חשמונאים בי, י״ב, 3־8).

מה שלא הספיק לעשות גיבור החשמונאים עשה אחרי מותו אחיו הצעיר. בשנת 148 לפני הספירה הנוצרית הרעיש יונתן, בעזרת אחיו שמעון, בראש מחנה עברי של עשרת אלפים איש, את חומות יפו, והעיר נפלה בידו (חשמונאים אי, 84). כשנודעה לשמעון מזימת תושבי העיר היוונים להסגיר את העיר בידי פקידי דמיטריוס, עלה שנית על העיר והשכין בתוכה חיל־מצב יהודי לשמור עליה. תושביה הנכרים עוד ניסו להתקומם על השלטון היהודי, עד ששלח שמעון חיל כבד לצבוא על יפו, ויגרש את יושביה הנכרים ויאחז בה, ״ותהי לחוף אניות לעבור ממנה אל איי הים״ (שם, י״ד, 5). זה היה זר־הנצחון של גדול־משחררי הארץ שמעון הכהן הגדול, שהעם אסיר־התודה החליט לחרות את מפעליו ״על לוחות נחושת ולחברם אל עמודים בהר־ציון״. לכבוד שכזה לא זכה שום מושל וגואל עברי מיום היות היהודים לעם.

ואמנם הגדיל שמעון לעשות, הוא גמר את המפעל שהתחיל בו אביו ואחיו הגדול ­­­­– שחרור ארץ יהודה מעול זרים תרבות זרה. המחבר של הספר חשמונאים א' מתאר בלשון נלהבת את אושר היהודים בזמנו של שמעון: “כל איש חרש חרישו בבטחה ושלום, והארץ נתנה יבולה, וכל עץ פרי עשה פריו. הזקנים ישבו בחוצות וישיחו בטוב הארץ, והבחורים לבשו הדר ויחגרו כלי־מלחמה. שמעון נתן אוכל בערים וכלי קרב למלחמה. שקט ובטחה נתן בארץ, ובבית־ישראל צהלה ושמחה”…

עושר היהודים עורר את קנאת אנטיוכוס הרביעי, שכרת מקודם ברית את שמעון, ויתאנה לו בדבר הערים יפו וגזר אשר לכד – “והם ערי מלכותי”. וישלח אנטיוכוס את אחד ממקורביו לדרוש מאת שמעון להשיב לו את הערים. התשובה, שנתן שמעון, ראויה היתה לשם אומרה, והולמת גם היום לכל שונאי ציון ושוטניה: “הארץ אשר שבנו לרשתה – אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבנו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באוון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו, לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה”…

פעמיים תפסו הסורים את יפו, ופעמיים שב יוחנן הורקנוס בנו של שמעון החשמונאי והוציאה מידי אויביו. הסינט הרומי, שיוחנן חידש אתו את ברית־אביו, אישר וקיים, כי יפו, העיר והחוף, יהיו ליהודים.

בשנת 63 בא העריץ הרומי פומפיוס ויקרע את יפו ושאר ערי־החוף מאת היהודים ויחברן אל מדינת סוריה, אולם כעבור שש־עשרה שנה פקד יוליוס קיסר להחזיר ליהודים כל מה שהיה שלהם, “והעיר יפו, שהיתה ליהודים מעיקרה, בשעה שכרתו ברית־ידידות את הרומאים, תהיה להם כשהיתה, והורקנוס בנו של אלכסנדר ובניו יגבו מס העיר מן היושבים על הקרקע ומס האכספורט, שהם מוציאים מדי שנה בשנה לצידון” (קדמוניות היהודים 14, 10, 6). מכאן אנו רואים שכבר אז היו היהודים מוציאים את פרי ארצם דרך חופי יפו.

יפו היתה אז עיר החוף הראשית של ארץ יהודה ועיר־החוף היחידה בארץ־ישראל שהתרבות העברית והרוח העברי היו שולטים בה שלטון גמור. שאר ערי־החוף של הארץ – עזה, אשקלון, מגדל שרשינה (שנקרא אחר־כך קיסריה), דור ועכו, היו מיושבות ברובן נכרים – סורים, יוונים ורומאים, האויבים ליהודים, ורוח זרה, רוח התרבות היוונית, היתה שפוכה עליהן. כל הערים הללו, וכן ערים אחדות בפנים הארץ, שישובן היה מעורב, נקראו גם בשם נכרי, ורק יפו לא שינתה את שמה ולא חיללה את צורתה הלאומית. אפילו הורדוס האדומי, חובב התרבות היוונית, שבנה בכל ערי החוף היכלים וקרקסאות ומרחצאות ובתי־משחק ותיאטראות בסגנון יוון ורומא, לא העיז להקים ביפו בנינים אלה, שהיו למורת־רוח ליהדות האדוקה והלאומית, ואפשר שמטעם זה העתיק המלך המתיוון את מרכז המסחר הימי מיפו לקיסריה, זו עיר־החוף הגדולה והמרווחה, שבנה הורדוס במקום מגדל־שרשינה הישן, מצפונה של יפו.

יפו, הקרובה לירושלים – בירת האומה – קירבת־מקום, היתה קרובה לה גם קרבת־רוח, ובשעה שפרץ המרד הגדול, בשנת 66, נגד עריצות רומא, וכל שאר ערי־החוף נחלקו לשנים, – בעד רומא ונגדה, והנכרים והיהודים היו נלחמים זה בזה בחימה שפוכה, ובקיסריה בלבד נהרגו עשרים אלף יהודים, – עמדה יפו כולה כאיש אחד לימין הקנאים הלוחמים בעד שחרור עמם וארצם. וכשעלה קיסטיוס גלוס על ירושלים, שלח תחילה מחנה־צבא להתנפל פתאום על יפו, כשתושבי העיר לא היו מוכנים למלחמה, ויהרוג 8,400 איש, ואת העיר שרף באש (מלחמת היהודים 2, 18, 10).

אולם היהודים שבו ובנו את יפו מחדש. פליטי הערים שנחרבו על־ידי הרומים התאספו מכל קצווי הארץ, וביחוד מערי־החוף, ביפו והקימו את חרבותיה ויסדו בה עדה חדשה. זו היתה עדת אנשים מרי־נפש וצמאי־נקם. כל סביבת יפו היתה שוממת וחרבה. צבאות רומא הרסו והשמידו כל אמצעי־המחיה, והאדמה לא יכלה לכלכל את אנשי העיר. בני יפו החליטו לבנות להם אניות, כדי לצאת בים ולשוד ולבוז את חופי כנען (פיניקיה) וסוריה ומצרים ולהינקם באויביהם מרצחי־אחיהם ומחריבי־ארצם.

כשנודע הדבר לאספסינוס, שלח בלילה גדודי רגלים ופרשים להתנפל על העיר פתאום. היהודים עלו על אניותיהם והפליגו בים. אבל קמה סערה גדולה, שהרתיחה את מי־הים וניפצה את הספינות אשה אל אחותה ואל כפי־הים. המשברים האדירים נשאו אחדים לעומת החוף, בשעה שהם חתרו בכל כוחם להתרחק מן היבשה, בה חיכו להם אויביהם הרומאים. הרבה טבעו במצולות־ים באניותיהם, הרבה אניות נתנפצו זו בזו ונשברו, ויש שבחרו לנפול על חרבם ולמות לפני היטבעם בים. ואלה, שגלי הים סחפו אותם אל היבשה – נפלו בידי הרומאים. מי־הים בחוף יפו אדמו מדם, והחוף נמלא גופות ההרוגים. מספר המתים, שהושלכו מתוך הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. – הרומאים כבשו את העיר והחריבו אותה עד היסוד. וכדי שלא יבואו יהודים אחרים לבנותה מחדש, הניח שם אספסינוס גדוד פרשים ובנה מצודה במקום העיר הנחרבה, ויצו לאנשי הגדוד לבוז ולשלול בסביבות העיר ולהרוס ולהחריב את הכפרים והעיירות הסמוכים. הפרשים עשו כמצוות אדונם והשמו את הארץ מסביב וערוּה עד היסוד. (מלחמת היהודים 3, 9, 4).

העם היהודי לא היה עם ימי בתקופת הבית הראשון ולא בתקופת הבית השני. אמנם אחת השירות העתיקות ביותר של עם ישראל היא שירת הים של משה, אבל המעבר בים של יוצאי מצרים היה מבצע יבשתי, ולא ימי…

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה

מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם"

(שמות י"ד 22).

בכל התנ"ך יש רק שירה אחת המעידה על המשורר שהכיר את הים ויורדי־ים באניות. יתכן ששירה זו נכתבה בימי החשמונאים לאחר שהיהודים הגיעו לים יפו וקמו בתוכם ספנים וחובלים. שירת ים עתיקה זו נשתמרה בתהלים:

"יוֹרְדֵי הַיָּם, בָּאֳנִיּוֹת, עֹשֵׂי מְלָאכָה

בְּמַיִם רַבִּים: הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה:

וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם

גַּלָּיו: יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג. יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם

תִּתְבַּלָּע. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם.

יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקו וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם".

(תהלים ק"ז 23־30).

ארצנו שוכנת על שני ימים, ים התיכון במערב וים סוף בדרום, ואף פעם לא הגיעו אבותינו הקדמונים ששני הימים יהיו בידיהם. וההבטחה בתורת משה: “וְשַתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַם־סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים” נתקיימה רק בימינו; עם ישראל הרבוני שוכן על שני ימים, זו הפעם הראשונה בתולדותיו. מדינת ישראל היא היחידה בארצות הים התיכון שיש לה מוצא לאוקינוס האטלנטי ולאוקינוס ההודי מבלי להיזקק לתעלת סואץ, כי הים התיכון במערב מחבר אותה עם כל ארצות אירופה והאוקיאנוס האטלנטי, ומפרץ אילת בדרום – מחבר אותה עם ארצות אסיה והאוקיאנוס ההודי. התישבותנו על חופי שני הימים זהו הדבר המייחד שיבת ציון השלישית.

גם אחרי יציאת מצרים וגם אחרי שיבת בבל הגיעו היהודים לארצם היעודה ממזרח ודרך היבשה. הפעם – חזרו היהודים לארצם מהמערבודרך הים. זוהי אחת העובדות המרכזיות של שיבת ציון שבימינו. לעובדה זו נודעת חשיבות כלכלית, פוליטית ואסטרטגית, והיא משווה ערכו הרב של חיל־הים הצעיר שלנו.

מדינת ישראל מוקפה ביבשה מכל עבריה עמי ערב אשר נלחמו בה ועדיין הם מסרבים להשלים אתה. אין כל הכרח היסטורי שתשרור לאורך ימים שנאה בין ישראל ובין ערב. להיפך, עובדות־יסוד היסטוריות מחייבות שיתוף פעולה בין העמים השמיים האלה. ישראל וערב זקוקים זה לזה, כי לכל אחד יש מה שחסר לצד השני, ופעולת־גומלין תהיה לברכה לשניהם. אבל אין סיכוי ממשי שהשלום בין ישראל ובין עמי ערב יקום בקרוב. לפי שעה קיימים רק חוזי שביתת־נשק בינינו ובין מצרים, עבר־הירדן, סוריה והלבנון, וכמה משכנינו מדברים על סיבוב שני; ובין שדיבור זה יש בו ממש או אין – עובדה היא שעדיין שורר מצב מלחמה, ואנו סגורים מכל העברים ביבשה, והים – מחוץ לאוויר – הוא אמצעי־התחבורה היחיד העומד לרשותנו, הנותן לנו גישה חפשית לפזורי היהדות בגולה ולאומות העולם. הפסוק הנפלא בישעיה

“הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי־יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ לצִיּוֹן בְּרִנָּה”

(ישעיה נ"א, 10־11)

– קיבל משמעותו האקטואלית רק בדורנו אנו. לא בימי הבית הראשון ולא בימי הבית השני לא שימש הים “דרך־גאולים”. רק בימינו נוהרת העליה דרך הים, מחוץ לעליה הנישאת על כנפי־נשרים של מטוסים. וגורל העליה פירושה גורל המדינה.

גם בטחון המדינה תלוי בים. ציודנו, מזוננו, מסחרנו נישא על גלי הים, ובלי שלטון וכוח ימי לא יעמוד לנו צבא־היבשה וחיל האוויר החזק ביותר. אין כמובן לזלזל בערך צבא היבשה והאוויר. אנו לא נוכל ללכת בדרך טמיסטוקלס אשר יעץ לאתונאים לעזוב את היבשה ולעלות על אניותיהם ולערוך בים מלחמתם נגד הפרסים – והצליח. בלי חיל־יבשה אשר יצליח להעביר המלחמה לארצות האויב ובלי חיל־האוויר אשר ישתלט מהרגע הראשון על שמי ארצנו וינחית מהלומותיו הראשונות על הבסיסים הצבאיים של יריבינו – לא נעמוד; אולם בלי שלטון בים תיהפך מדינת ישראל ל“עיר נצורה”. לפחות אחד משכינינו, והאדיר ביניהם – מצרים – היא מדינה ימית, ולרשותה עומד אחד הנמלים הגדולים ביותר בים התיכון, והיא שליטה על מעבר סואץ, וציה הצבאי הולך וגדול. אמנם במלחמת השחרור הנחלנו למצרים מפלה רצינית בים עזה, והטבענו שתי אניות שלה, מבלי כל הפסד לעצמנו, אבל ארץ עשירה זו יכולה בנקל להתגבר על כשלון ארעי, ואסור שמצרים תוכל לחסום בפנינו הדרך בים התיכון, כי בנפשנו הוא.

אולם חשיבותו של הים היא לא רק מדינית וצבאית; בים תלוי במידה רבה עתידנו המשקי, והים צופן אפשרויות בלתי מוגבלות של התישבות,ואין זה פרדוֹכּס. הים אינו מדבר־מים כפי שנראה הדבר לרבים. הים הוא אוצר בלום שלא יחסר בו כל.

מלבד היותו אמצעי־תחבורה הנוח והזול ביותר, ודרכו אפשר להגיע לכל קצווי ארץ – אוצר הים בתוכו חמרי מזון בלי־סוף, חמרי גלם מכל המינים ואוצרות כוח ועצמה. הים מכסה חלק גדול ביותר של כדור הארץ – ולא נצבו בו כל גבולות. הים הוא חפשי. הים לא נחלק בין העמים והמדינות שביבשה; אין מחיצה בין ים לים, אין מחסום ותחומים מצרים, ועם שיש לו בסיס ארצי ונמל, יכול לשוט בכל רחבי תבל, לעבור שבעת הימים עד אפסי ארץ, ולסובב כדור הארץ לארכו ולרחבו, ולהגיע לכל אומה ולשון. בניגוד ליבשה, המפרידה בין עמים – הרי הים מאחד ומקרב, ומגלם אחדותו של המין האנושי. הוא פותח לאדם אפקים ומרחבים אשר לא יכירם מקומם ביבשה.

אבותינו קראו לים התיכון הים הגדול, כי הם מעולם לא הגיעו מעבר לים, כקרוביהם הצידונים, אולם ים התיכון בעצם אינו אלא אגם, אחד האגמים הסגורים שיש לו מוצא צר לאוקיאנוס האטלנטי שהיהודים הקדמונים מעולם לא הגיעו אליו. וגם האוקיאנוס האטלנטי הוא רק חלק מיצער של הגוש הימי הכביר המקיף את האיים הגדולים שאנו קוראים להם בשם יבשות (קונטיננטים בלעז).

במרחבי הימים האדירים רואה האדם גדלות הטבע ואיתניו, כי הספינה הגדולה והרחבה ביותר שיעשה האדם לעבור ימים אינה אלא כגרגיר חול קטן, לעומת ההשתערות האינסופית של מי הימים. אבל בימים לומד האדם לדעת גם גדולת עצמו ויכלתו העצומה לרדות באיתני הטבע ולחלוש על המרחבים העצומים. האדם החוצה ימים כבירים במכשיר זעיר, מעשה ידיו, מפגין שלטון האיכות על הכמות, יתרון הרוח האנושי על החומר הגלמי העצום של הטבע. ואין כים מרחיב אפקיו של אדם, מגביר בטחונו, מטפח כוחותיו הגנוזים, מחשל גבורתו ועוז־רוחו, מקרבו לטבע ומשליטו עליו.

כיבוש הים – זוהי מההרפתקאות העליונות ועשירות־התוצאות ביותר שנפלו בחלקו של האדם, ותולדות התרבות האנושית והתפשטות המין האנושי והתקרבותו לא יתכנו בלעדיה.

הרפתקה אדירה זו – מחכה עדיין לתיקונה בישראל, וחיל־הים הוא רק התחלתה המיצערה.

אנו מצווים גם על שלטון באוויר, ומטוסי ישראל, מטוסים צבאיים ואזרחיים, חוצים את שמי ארצנו, וכאמצעי־תחבורה נודעת גם לנתיבי־האוויר חשיבות חיונית. אבל הים אינו אמצעי תחבורה בלבד, אם כי קשה להפריז בחשיבותו מבחינה זו. הים הוא מקור מזון וחומר גלמי לא פחות מהאדמה. הדיג והשיט עשויים להיות מקור פרנסה לרבבות ולמאות אלפים מבני ישראל ­ אם נכיר ערכו של הים וימָצא בנו העוז והכושר לרדות בדגת הים ובגליו.

כשם שעלינו להפריח שממות הנגב – כך עלינו לכבוש מרחבי הים. ארצנו הקטנה תשגה ותתרחב אם נבין שחוף הים אינו מחיצה וגבול אלא גשר ופתח – לאימפריה ענקית המשתרעת כמעט לאין־סוף על גלי הימים השוקקים חיים ועושר וכוח ועוז. בכיבוש הים תתפשט מדינת ישראל בכל הארצות, והדיג והשיט אשר ישא את הדגל הישראלי לשבעת הימים, יבטיחו לרבבות עולים קיומם ופרנסתם, ויבצרו עצמאותה הכלכלית והמדינית של ישראל.