י“ד בחשון תש”י – 6.11.1949

זכויותיה ומפעליה של קרן היסוד בשלושים השנים האחרונות חקוקים על פני אדמת המולדת וגנוזים בנפש הישוב. השבחת האדמה, ייבוש ביצות, התקנת השקאה, יסוּד כפרים פורחים בעמק, בגליל, בשומרון, ביהודה ובנגב, בנין קבוצות, קיבוצים, מושבים ומושבות; מפעלי חינוך ובריאות והגנה ובטחון, שבוצעו על־ידי קרן היסוד, שינו פני הארץ ופני העם, והניחו היסוד לעצמאותנו.

אולם זכות אבות בלבד לא מספיקה. מקומן ועתידן של קרן־היסוד וההסתדרות הציונית – לא יקָבעו על־ידי פעולותיהן וכיבושיהן בעבר בלבד.

נפל דבר בישראל: מדינת־היהודים קמה – ופני כל הדברים שונו; ואין שום מוסד, הסתדרות וקרן ומפעל, יכול להתעלם מהגורם החדש הזה ולהימנע מהסתגל אליו, – כי הוא משמש עכשיו המכשיר הראשי להגשמת הציונות, והוא קובע בריבונותו העליונה כל הנעשה ברחבי המדינה.

קשה להניח שימָצא ציוני בארץ ובעולם, אשר יצטער על התמורה הזאת, אִם כי רבים, גם בישראל וגם בתפוצות, לא הסיקו עדיין כל המסקנות, המוכרחות ממפנה היסטורי זה. ואולי מוקדם עדיין להגדיר את כל משמעותו והיקפו ותוצאותיו של המפנה; יש עוד כמה דברים סמויים מן העין לגמרי, וגם הנגלה והנראה כאילו עודנו לוּטה בערפל של אי־בטחון. אך משתי טעויות יש להזהיר כבר עכשיו:

טעות אחת: שעם קום המדינה עבר זמנה של התנועה הציונית ושל הקרנות הציוניות.

טעות שניה: שגם לאחר קום המדינה תמשיך ההסתדרות הציונית פעולותיה בארץ, כאילו המדינה לא קמה.

אנו מתקרבים למיליון יהודים בארץ – אולי כבר עברנו מספר זה במשהו. זוהי עוּבדה מהפכנית שקשה להגזים בערכּה, ואפשר להגיד בלי חשש של הפרזה, שזה אלפיים ומאתיים שנה – מאז החשמונאים – לא ידעה ההיסטוריה היהודית מאורע חיובי כזה. אבל אסור לשכוח אף רגע שאין זה אפילו עשרה אחוזים של העם היהודי, החי אתנו היום. וקיבוץ גלויות הוא התוכן הנאמן של הציונות, ואם כי מדינת־ישראל תהיה מעכשיו הגורם הראשי לקיבוץ גלויות, הרי משימה ענקית זו היא למעלה מיכולתה של המדינה לבדה, ובלי עזרת העם היהודי וחלוצו הלאומי – החלוץ הציוני – הדבר לא יעָשה.

אולם טועים גם אלה הסבורים שכלפי ההסתדרות הציונית, תפקידיה וסמכותה כאילו לא נשתנה כלום.

בימי המנַדט היה מתפקידה של ההסתדרות הציונית לעצב את מדיניות הממשלה בארץ – במידה שהממשלה המנדטורית היתה נאמנה למנדט ולהתחייבויותיה הבינלאומיות, – ולקדם העליה וההתישבות ברשות עצמה. הסוכנות היהודית נועדה להיות, וגם היתה – במידה שממשלת המנדט לא מָעלה בהתחייבויותיה הבינלאומיות, – מעין מדינה בתוך מדינה, ממשלה בתוך ממשלה. לא תיתכן שום “מדינה” בתוך מדינת־ישראל, ושום “ממשלה” בתוך ממשלת ישראל. רשאי כל ציוני בארץ ובגולה, להתנגד למעשי הממשלה ולתכניתה, והוא גם זכאי ואולי גם חייב לבקר אותה, אִם לפי הכרתו הציונית אין היא עושה המוטל עליה. אולם שום ציוני איננו יכול לכוון את ממשלת ישראל, אלא אִם יעזוב הגולה ויהיה לאזרח הארץ וישׂא בכל החובות והזכויות של אזרח המדינה. כל נסיון ללחוץ על ממשלת ישראל ברוח קרנות או אירגונים ציוניים, מתכחש לעיקר החדש, שעליו עומדת מעכשיו בשורה הראשונה התנועה הציונית: מדינת־ישראל העצמאית, הריבוֹנית והחלוצית.

גם לפני היות המדינה היה הישוב העברי בארץ, בתוקף היותו נוֹשא ההגשמה הציונית, מכוון למעשה ומדריך את התנועה הציונית. התנועה הציונות החלוצית בלי הציונות הקונגרסאית, לא היתה עושה מה שעשתה בכוחות עצמה, ־ אבל הציונות הקונגרסאית היתה נשארת מסגרת ריקה ועקרה אילו לא ידעה מהרגע הראשון להישען למעשה על מגשימי הציונות וחלוציה בארץ.

במדינת־ישראל גלוּם עכשיו הכוח הריבּוֹני של החלוציות הציונית הדינַמית, רבת היכולת והתנופה. כוח זה יעוצב רק על־ידי אלה שמצטרפים במאה אחוז, ללא כל שיור וללא כל תנאי, למעשה־חייו, כלומר שמתישבים בארץ ונעשים לאזרחי המדינה.

אולם כוחה וסמכותה של המדינה – עם היותם רבים וגדלים – מוגבלים: גם המדינה פועלת אך ורק בתוך תחומי ארצה, וסמכותה חלה רק על אזרחיה. אלה בלבד אינם מספיקים לביצוע החזון הציוני – קיבוץ גלויות. ולכן, שיתוף־פעולה אמיץ ונאמן בין אמצעי המדינה ובין הקרנות – הם הכרחיים.

הקמת המדינה הרחיבה אפקיה ואפשרויותיה של התנועה הציונית, – והגבירה צרכיהן ויכולת פעולתן של הקרנות הציוניות. לא בזכות עברה ומעשיה הקודמים, אלא בתוקף משימתה המורחבת בהוֹוה ובעתיד נתבעת קרן־היסוד לגדוֹל ולפרוֹץ ולהגביר פעולה.

וממשלת ישראל אומרת לתנועה הציונית ולקרנותיה: גבּרוּ חיילים! האדירוּ עלילה!