ה' בתשרי תש"י – 28.10.1949

בכינוס ארצי של ועדי־הפועלים

חברים, תרשו לי לפתוח הערב את דברי בקריאת מכתב קצר, ששלחתי לחברי ההסתרות בשעת הבחירות לכּנסת (אז קראו לה: האסיפה המכוֹננת) ולוועידת ההסתדרות לפני שמונה חדשים. אמרתי אז לחברי ההסתדרות:

“על שני דברים עומדת תנועתנו מאז היוֹתה, עליהם עומד גם קיומנו ועתידנו: על ה”קטנות" וה“גדולות”. ה“גדולות” – זוהי החתירה הנוֹעזת לקראת ביצוּע חזוֹננו הציוני־הסוציאליסטי: מדינה יהודית, קיבוץ־גלויות, חברת עובדים. ה“קטנות” – זוהי הדאגה היומיומית לצרכי־החיים של האדם העובד ושל העם: בנין בית, נטיעת עץ, עבודה לעולה, תנאי־עבודה הוגנים לפועל ולפועלת, חינוך לילד, ביטוח לזקנה – ועוד אלפי דברים “קטנים” שהם חיי יום־יום ושעה־שעה.

“עשרות שנים טיפלנו ב”קטנות" אלה. בנינו מתוך מאמץ מתמיד ונאמן בית העבודה העברית בארץ: גאלנו אדמה; בנינו ישובים – קבוצות, מושבים, קיבוצים; אירגַנוּ אגודות מקצועיות; נלחמנו על תנאי־עבודה הוגנים, על ביטוח סוציאלי; נאבקנו על עליה, על זכויות פוליטיות, על שוויון האשה; הקימוֹנוּ הסתדרות העובדים על מוסדותיה המסוֹעפים והמבורכים והגענו ל“גדולות” – להקמת מדינת־ישראל, לנצחונותיה הצבאיים וכיבושיה המדיניים.

“גורל המדינה וגורל ההסתדרות כרוּכים זה בזה. יתר על כך: גורלו של הפועל תלוי בגורל המדינה וגורל המדינה תלוי במעמד העובד. עתידנו הקרוב תלוי בכך, באיזו מידה יבין הפועל את צרכי המדינה ותפקידיה ויָטה שכם למילוּי שליחוּתה מתוך ראיית צרכי־השעה וצרכי־הדור, ובאיזו מידה תאזין המדינה לצרכי הפועל ותדע לסַפק אותם באהבה ובאמונה. רק אם נדע גם להבא לשלב ולכרוֹך “הקטנות” ו”הגדולות" – נצליח גם במדינה וגם בהסתדרות. רק פעולה מתוֹאֶמת והרמוֹנית בין המדינה ובין ההסתדרות תבטיח כושר הפעולה וההצלחה של ההסתדרות והמדינה, גם בעניני יום־יום וגם בתפקידי הדור.

“נאמנות ל”קטנות" ואמונה ב“גדולות” – זו היתה ותהיה דרכה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל."

עכשיו, חברים, אתן לכם סקירה קצרה על מה שנתהווה במשך 8 החדשים האלה, או יותר נכון – על הבעיות אשר התעוררו בתקופה זו, ותראו בעצמכם עד כמה גורל המדינה תלוי בפועל וגורל הפועל במדינה, ותבינו שכל המנסה לחַבּל במדינה – מחבּל למעשה בקיומו של הפועל העברי.

באמצע מארס שנה זו, לפני כשמונה חדשים, הצגתי לפני הכּנסת את הממשלה הקבועה הראשונה ותכנית פעולתה. תכנית זו היתה בנוּיה על מַסד אחד: הכפלת הישוב במשך 4 שנים, ועל שלושה עמוּדים: בטחון, קליטת עליה, רמת־חיים הוגנת לפּוֹעלים ולהמוני העם. הדגשתי בכּנסת, שמַעמסה משוּלשת זו היא כמעט למעלה מיכולת אנוש, ולא עוד אלא שכל אחד משלושת התפקידים האלה סותר במידה רבה את היתר: עול כבד של בטחון – מחַבּל בעליה; עליה רבתי – מסַכּנת רמת־חיים. ושלשתם יחד כמעט לא יתכנו. ואף על פי כך, אנחנו חייבים להעמיס על עצמנו שלשתם בבת־אחת ולבצע אותם. כי שלשתם הכרחיים לנו וגם זקוקים זה לזה.

שאפנו למדינה והקמנוּה. אבל לא משיגים מדינה חינם ולא בונים ומקיימים אותה בלי קרבנות. שילמנו כבר מחיר יקר בעד עצמאותנו ועוד נשלם. שילמנו בחיי אלפי בנינוּ ובעשרות מיליונים, הרבה עשרות מיליונים לירות. ועוד נשלם. אויבינו זוֹממים סיבּוב שני, ועלינו להיות תמיד מוכנים ומוכשרים לנצח גם בפעם השניה. בלי הנצחון בעתיד – לא יהיה שום ערך לנצחונות שלנו בעבר. ולכן, שום עוֹל לא יכבּד עלינו למען קיים בטחוננו. אבל בטחוננו לא יוּשג בנשק ובצבא בלבד.

עליה, עליה רבּתי, וּגדלה בקצב מהיר – זהו תנאי הכרחי לבטחון. הסיבּוּב השני, אם יבוֹא, לא יהיה כראשון. גם האויב למד משהו ממַפּלתוֹ. עלינו לדאוג שנהיה חזקים יותר גם בציוּד, באימוּן ובמשמעת, וגם בכמוּת. הכמוּת היא גורם עצום במלחמה. לכן – הכפלת מספרנו בזמן הקצר ביותר! אבל אין זה מספיק.

אין עצמאות פוליטית ואין בטחון בלי עצמאות כלכלית. אם לא נוכל לקיים את משקנו, אם לא נצליח להגדיל התעשיה, להרחיב החקלאות, להקים תחבּוּרה ימית ואווירית מסוֹעפת וּמהירה, אם לא נבטיח מזון, חומר גלמי ואמצעים כספיים מספיקים – לא תעמוד העצמאות הפוליטית ולא יקוּים הבטחון.

ומהו המקוֹר והמַעין של עצמאות פוליטית וכלכלית? עצמאות־החזון, עצמאות מוסרית ורעיונות. עצמאותו של אדם ועצמאותו של עם מַתחילה בלבו ובמוחו, ומהם היא יונקת. רק אוּמה שיש לה חזוֹן עצמאי (ולא רק חזון־עצמאות), רק אוּמה שהיא בת־חוֹרין ברוּחה ובת־חוֹרין בקביעת דרכה ומחוז־חפצה ההיסטורי, רק אוּמה כזו תבצע ותקיים עצמאותה הפוליטית והכלכלית, תילחם עליה ותנחיל לעצמה נצחון.

כל אלה – בטחון, עליה, רמת־חיים הוגנת, ועל הכל עצמאות פוליטית, כלכלית, מוסרית – אינם תלויים אך ורק בפועל. דווקא פה, בכינוס ועדי־פועלים מכל הארץ, עלי להדגיש שהמשׂימות המוּטלות על המדינה בימינו תלויות במאמציהם של כל חוגי הישוב, ללא הבדל. יתר על כן: מאמצי הישוב לבדו לא יספיקו. נדרש מאמץ גדול וממוּשך מכל העם היהודי בתפוצות; לבדנו לא נוּכל לשאת במעמסה הכּבדה – לא של בטחון ולא של קליטת־עליה.

אולם חוט־השדרה, הלוּז של העצמאוּת ושל המאמץ, המשען הנאמן של העצמאות המדינית, הכלכלית והמוסרית והמנוֹף למאמץ ולכוֹננוּת ולדריכות – זהו המעמד העובד. אם הוא יאמַץ ויגבּר – תאַמץ ותגבּר עצמאותנו, אם הוא יכּשל – ניכּשל וניפּוֹל בנוֹפלים.

והקשיים רבּים וגדולים

אציין עוּבדות מרכזיות אחדות שיתנו לכם מושג על הקשיים העצומים הכרוכים בעצמאותנו הכלכלית, כי איני יכול לדבר באסיפה פוּמבּית על בעיות הבטחון והשאלות הפוליטיות הכרוכות בו.

בימי המנדט, כאשר שלטו פה האנגלים, וביחוד בעשר השנים האחרונות דווקא, עד כמה שזה מוּזר, היה לנו יתרוֹן כלכלי. הימצאוֹ של צבא זר גדול, קרוב למאה אלף איש, בארץ, היה גורם כלכלי חשוב לקיום משקנו ולהרחבתו. חיילים אלה, שכּל הוצאותיהם כוּסוּ מן החוץ, – וחלק גדול מכספם הוצא בארץ, – פירנסו במידה רבּה גם התעשיה, גם החקלאות, גם הבנין, גם העבודות הציבוריות שלנו. הצבא הבריטי היה נותן־העבודה הגדול ביותר בארץ, והזרים לתוך משקנו הון רב.

עם קום המדינה נעלם הגורם הזה מן הארץ, ואין איש מתגעגע עליו. אבל גם בזאת יש לנו דוּגמה חותכת לאמת שעלינו לשנן לעצמנו: עצמאות אינה רק זכות אלא גם חוֹבה, וחובה כבדה. לאחר שנעשינו למדינה עצמאית, עלינו להיות סמוכים מבחינה משקית על שולחן עצמנו, ואין זה דבר קל. אנסה לעמוד על קשיים אחדים, ואתעלם לפי שעה מצרכי העליה, המגדילה את הקשיים פי כמה.

אנחנו חיים בארץ קטנה, דלה ובלתי־מפותחת. ארץ זו חסרה כמה דברים הנמצאים בארצות גדולות ועשירות. וגם הרבה מהיש בארץ עודנו גנוּז ובלתי־מנוּצל. רוב צרכינו עלינו לקנות ולהביא מן החוץ, ורק תוצרת מעטה משלנו אנו שולחים החוצה למכירה. בז’רגון הכלכלי קוראים לזה אימפּוֹרט ואכּספוֹרט, או יבוּא ויצוּא. והמאזן בין היבוּא ובין היצוּא הוא לרעתנו – כי היבוא גדול פי כמה מהיצוּא. בשנה הראשונה ליסוּד המדינה, מיוני 1948 עד סוף מאי 1949, הבאנו לארץ כל מיני סחורות בשוֹוי של למעלה מחמישים וארבעה מיליון לירות (54.559.579 ל"י). לעומת זה הוצאנו מן הארץ תוצרת שלנו רק בשוֹוי של משהו יותר משמונה מיליון לירות (8.220.864 ל"י). היה לנו, איפוא, גרעון של למעלה מ־46 מיליון לירות (46.338.715 ל"י). במשך שני החדשים שלאחר זה, ביוני וביולי שנה זאת, עלה האימפורט למעלה מ־15 מליון לירות (15.365.880 ל"י). ולעומת זה הגיע האכּספּוֹרט לפחות מחצי מליון לירות (484.025 ל"י), הגרעון בשני החדשים האלה בלבד הוא למעלה מ־14 מיליון ל"י (14.881.855 ל"י).

כיצד יכולנו לכסות את הגרעון? או יותר נכון – כיצד יכולנו לעשות את הגרעון? כי למען עשוֹת גרעון יש צורך שמי שהוא ילווה לנו. שום ארץ לא תתן לנו תוצרתה אם לא נשלם לה טבין ותקילין. כיצד נכסה הגרעון של ארבעה־עשר חדשים אלה שהגיע לסכום העצום של למעלה מ־61 מיליון ל“י (61.220.520 ל"י)? זה יתכן רק אם יכּנס לארץ זרם גדול של הון. ואמנם מיולי 1948 עד סוף יוני 1949 נכנסו לארץ 60 מיליון ל”י מן החוץ.

המספרים הסתמיים אשר הבאנו אינם מגוללים עדיין כל הפרשה. ויש צורך בפירוּט יתר. והפעם אעמוד רק על מחציתה הראשונה של שנת 1949, מינואר עד יוני. קנינו מן החוץ בששת החדשים האלה בסכום שלמעלה מ־37 מיליון לירות (37.309.239 ל"י), כלומר: בכל חודש למעלה מ־6 מיליון לירות. מכרנו לחו"ל בסכום שלמעלה משבעה מיליון לירות (7.369.222 ל"י), כלומר: בכל חודש במיליון אחד. זאת אומרת, בכל חודש היה לנו גרעון של חמישה מיליון לירות. ומהראוי שתדעו על מה הוצאנו הכסף ולשם מה נעשה הגרעון. במחצית השנה קנינו מזון לאדם ולבהמה בסכום שלמעלה מ־11 מיליון לירות (11.489.000 ל"י). זהו 30.8% מכל היבוא. על חמרי גלם, הדרושים לתעשיה שלנו, הוצאנו כחמישה מיליון לירות (5.066.000 ל"י), כלומר: 13.6% מכל היבוּא. סחורות מוכנות, מכונות, כלים וכל מיני דברים אחרים, אשר אין מעבּדים אותם בארץ, אלא משתמשים בהם כמו שהם, קנינו בסכום שלמעלה מעשרים מיליון לירות (20.393.000 ל"י), כלומר: 54.6% מכל היבוּא. מה זאת אומרת? – בלי זרם הון מהחוץ ובלי מטבע זר לא יהיה לנו מזון, ואין צורך לעמוד על חוֹמר הדבר: לא יהיה לנו חומר גלם, וכמה מבתי החרושת יסגרו; ולא יהיו לנו סחורות מוכנות. זאת אומרת: לא יהיו לנו טרקטורים, צינורות, מכונות, כלים, מכשירים, אווירונים, כלי־רכב, אניות, מכונות־כתיבה, מכונות־תפירה, חוטים, ברזל, עצים לבנין, לחרושת, לחקלאות ולשימוש יומיומי, ולא יהיו לנו עוד אלף אלפי דברים, שבלעדיהם אי־אפשר או קשה להתקיים.

מה הוצאנו לחו"ל במשך 6 החדשים האלה? מזון מתוצרת הארץ הוצאנו בששה מיליון לירות (5.991.556 ל"י), בעיקר פרי הדר ומיצים שונים, שזהו 83.8% מכל היצוּא שלנו. חומר גלם מכרנו בשוֹוי של 28 אלף לירות (28.541 ל"י), לעומת חמישה מיליון לירות שהוצאנו ליבוא. מכרנו סחורות מוכנות, מעוּבּדוֹת (בעיקר יהלוֹמים, שינים תוֹתבוֹת) בסכום העולה על מיליון אחד (1.131.774 ל"י) – 15.8% מהיצוּא, לעומת 20 מיליון לירות שאנחנו קונים בחוץ.

ונשאלת השאלה: איך נוכל להתקיים? איך נוכל להתקיים – פשוטו כמַשמעוֹ? איך נוכל לאכול ולעבוד וליצור ולבנות? כי לעת־עתה אין אנו יכולים לייצר בארץ רוב הדברים שאנו קונים בחו"ל. אפשר להוסיף לקנות בחוץ־לארץ יותר משאנו מוכרים לשם – ועוד זמן רב נהיה מוכרחים לעשות זאת, – רק בשתי דרכים: א) אם יגדל זרם ההון מן החוץ, ויהיה לנו במה לשלם בעד חומר הגלם, המזון, הכלים, המכונות, העצים והברזל ושאר הדברים שאנחנו מביאים. מן ההכרח שיהיה ברור שאם גם יוסיף ההון לזרום לארץ – זה בלבד אינו מספיק, כי אי־אפשר שתמיד יהיה זרם חד־צדדי של הון; חלק מההוֹן מוכרח לזרום חזרה. נצטרך לשלם הכספים, חלקם או מקצתם, שיוּכנסו לארץ בצורה של מילוה או השקעה, ולכן הכרחי גם להגדיל היבוא. ב) הגדלת היצוא: כשם שאנחנו מביאים מחוץ־לארץ חומר גלמי ומזון ותוצרת מעוּבּדת, כך עלינו להוציא לשם תוצרת ומזון וחומר גלמי, למען נשלם בסחורות שלנו מחיר הסחורות שאנחנו מביאים מן החוץ. בלי שני הדברים האלה – אַל תהיה לנו כל אשליה וכל אוֹנאה עצמית – נישאֵר בלי מזון, בלי חומר גלמי ובלי כלים ומכשירים; משקנו יהָרס – ואתו יהרס הכל.

איך נַזרים לארץ הון ואיך יגדל היצוּא? – שאלה זו נוגעת לא רק למדינה ולממשלה, אלא לכל תושב הארץ, וקודם כל לכל פועל, באשר בתשובה הנכונה לשאלה זו תלויה אפשרות עבודתו ושכרו ורמת־חייו של הפועל, והתשובה תלויה במידה רבה בעמדת הפועל, יחסוֹ, תבונתו וכושר עבודתו.

השתחררותנו מתלוּת כלכלית בהוֹן זר, אפשרית רק בהגדלת היצוּא. עלינו למכור לא פחות, ואם אפשר – יותר, מאשר אנו קונים. דבר זה יתכן אם נרחיב ונאדיר הייצור שלנו בחרושת ובחקלאות ובתחבורה ימית ואווירית (כי ייצור כולל גם שירותים של תעבוּרה ותחבורה). בשני דרכים ניצור יותר: אם תגדל התפוקה שלנו, כלומר: יגדל פריון העבודה, ואם יגדל שטח העיבוד החקלאי ונקים מפעלי־תעשיה חדשים ונרחיב שירותי הים והאוויר.

פריון העבודה של הפועל האמריקני גדול פי ארבעה ויותר מפריון העבודה של הפועל שלנו – ומשום כך רמת־חייו גבוהה יותר מרמת־חייו של הפועל הישראלי. ופריון העבודה של הפועל האמריקני גבוה מפריונו של הפועל הישראלי, והסובייטי והאנגלי – לא מפני שבאמריקה מזיע הפועל יותר או עובד יותר שעות, אלא משום ששם משתמשים בציוּד הטכני המשוכלל ביותר; הנהלת העבודה היא יעילה וחסכונית, וחינוכו המקצועי וכושר פעולתו של הפועל הגיעו לדרגה גבוהה.

אם אנו רוצים להעלות פריון העבודה בארץ – ועלינו לעשות זאת באשר זוהי שאלת קיומנו, – עלינו קודם־כל להצטייד במכונות ומכשירי־עבודה יותר משוכללים. בימי העליה השניה היינו חופרים תעלות במעדרים; אבל מכונת־חפירה אחת מפיקה עכשיו תוצרת פי עשרים או גם חמישים מכפי שעשינו אנחנו בכלי־עבודה פרימיטיבי. רוב בתי־החרושת שלנו משתמשים במכונות מיושנות ובשיטות לא־יעילות. גם הנהלת העבודה בהרבה מקומות היא ירוּדה ומרוּשלת וגורמת לבזבוז זמן, כוח וחמרים. גם חינוכו המקצועי של הפועל טעון בהרבה ענפים תיקון ושיכלול, וגם התנאים ההיגייניים שבהם נעשית העבודה, טעונים שיפוּר. הגדלת התפוּקה תלויה בכל הגורמים: בבעלי בתי־החרושת, במנהלי העבודה, בפועלים – ובממשלה, כי בלי התערבות הממשלה, בלי תיכנוּנה, פיקוחה ועזרתה בחידוש ובשיפּוּר תנאי העבודה – לא יוכנסו כל התיקונים הדרושים להגדלת התפוקה. ויש כאן שלושה נתבעים: המעבידים, העובדים, הממשלה. ואם יש שטחים שבהם האינטרס של המעבידים והעובדים מנוגד, – וזהו בשטח חלוקת ההכנסה של הייצור, – הרי בהגדלת התפוּקה מעונינים שני הצדדים, ויותר משניהם מעונינת בכך המדינה, כלומר הכלל הישראלי, כי רק בהגדלת התפוקה נוכל לעמוד בהתחרות העולמית ולהגדיל היצוּא ולשמור על עצמאותנו הכלכלית ואי־תלותנו הפיננסית.

אולם כאן אנו עומדים כאילו בפני מעגל־קסמים. תנאי ראשי להגדלת התפוּקה ולהרחבת הייצור הוא ציוד נוסף – גם לחידושים ולשיכלולים בתעשיה הקיימת וגם להקמת תעשיה חדשה. אבל המכונות הדרושות לכך אינן מיוּצרות בארץ, ויש להביאן מן החוץ, ונחוץ הון זר, מטבע זר – ושוב אנו חוזרים לצורך של הוֹזלת המחירים והעלָאַת כוח הקניה של המטבע שלנו, באשר זהו תנאי חשוב לזרימת הון מהחוץ.

אמרתי שאחד העמודים בתכנית הפעולה של הממשלה הוא טיפוּח רמת־חיים הוגנת לפועלים ולהמוני העם. דבר זה לא יעָשה על־ידי הכרזות או הפגנות – גם אם עתונים מסוּימים ינַפּחוּ מספר המפגינים פי ששה או שבעה. רמת־החיים קשורה קשר אמיץ וישיר עם רמת־התפוּקה.

ההכנסה הלאומית שלנו, של כל תושבי ארץ־ישראל, היא בערך מאתיים מיליון לירות, כלומר: קצת יותר משש־עשרה לירות לנפש לחודש בממוצע. אין זה מתחלק כמובן שווה בשווה; לא כל פועל בעל משפחה גדולה משתכּר סכום כזה לכל נפש, ויש גם פועלים המשתכּרים יותר מזה. יש הבדלים ניכרים בהכנסה בין פועל ופועל, וכמובן שההבדלים הם יותר גדולים בין פועל ובין מעביד; אך מאתיים מיליון אלה, כל כמה שלא יחולקו, וכל כמה שלא יוצאו מכיס אחד ויוכנסו לכיס אחר, צירופם הכללי יהיה לא יותר ממאתיים מיליון לירות. ואם אנו רוצים להעלות רמת־החיים הכּללית, אם אנו רוצים בחינוך־חינם לכל ילד, בביטוח סוציאלי, בשירוּתי־בריאות יותר משוּכללים, בשיפּוּר השיכּוּן וכיוצא באלה; כלָלוֹ של דברֹ: אם אנו רוצים להעלות את רמת־החיים לא של יחידים, אלא של הכלל, של כל העובדים והמוני העם – עלינו להגדיל את ההכנסה הלאומית בכלָלָה, למען נוכל להוציא על צרכינו למעלה ממאתיים מיליון אלה.

לשם כך יש לייצר יותר ולמכור יותר לחו"ל, ולהוֹזיל המחירים בארץ.

גם אלמלא עמדנו לפני בעיית העליה, היינו נאלצים להעלות ערך־הקניה של הכסף, להוֹזיל המחירים, להגביר התפוּקה, להרחיב הייצור, להגדיל היצוּא ולהקטין היבוּא. אבל יש לנו, לאָשרנוּ, עליה והיא היא הבעיה המרכזית של מדינת־ישראל, של עם ישראל ושל פועלי ישראל.

קליטת העליה דורשת ותדרוש מאתנו מאמצים לא יותר קטנים מהמלחמה, – וכל חַבּלָה במאמץ העליה אינה פחות מתוֹעבת ובוֹגדנית מאשר חַבּלה במאמץ המלחמה!

מאז הוקמה המדינה עלו ארצה כשלוש מאות אלף יהודים, כמעט החצי ממספר היהודים שהיו בארץ בזמן הכרזת המדינה. זרם אדיר זה היה עלול בכל ארץ אחרת להביא לחוסר־עבודה המוני, לירידת שכר העבודה ולהבטלת המוני פועלים מהתושבים הוותיקים.

על מדינת־ישראל הצעירה הוּטל למנוע כל התוצאות השליליות האלה, שהיו פוגעות לא רק בישוב הקיים ובעולים, אלא בעצם העליה. והוטל עליה תפקיד חיוּבי: לשכן העולים, להעסיקם בעבודה ולשבּצם בחיים הכלכליים של המדינה, תוך שמירה על מקומות עבודתם של הפועלים הוותיקים ועל רמת חייהם.

לא בּכּל הצלחנו עד עכשיו: לא כל העולים שוּכּנוּ – כמאה אלף עדיין יושבים במחנות. לא כולם סוּדרוּ בעבודה. מלבד תושבי המחנות יש כמה אלפים מובטלים. אולם לפי שעה הצלחנו למנוע כל פגיעה במשק הקיים וגם שוּכּנוּ כשני שלישים של העולים ושוּבּצוּ, פחות או יותר, במסכת משקנו. מסתכלים כלכליים ומדיניים בחוץ־לארץ רואים בדבר זה מעין נֵס, ביחוד לאור הקשיים האחרים שהיו למדינה הצעירה עד עכשיו: מלחמה, ואחר־כך שיחרור חלקי של הצבא, חוסר שירותים מסודרים בכל השטחים וכו'. אולם לא היה בכך משום נס, כשם שלא היה נס במאמץ המלחמתי. סוד ה“נסים” הוא הכרח ונאמנוּת. הוטל עלינו לעשות מה שעשינו, כי היתה זו שאלת חיים וּמוות, ועשינו הדבר מתוך נאמנות ומסירות, ומשום־כך הצליח הדבר פחות או יותר. אבל אַל נטעה לחשוב שמפעלנו בוּצע והוּשלם. אפילו דבר־המלחמה אין לראותו עדיין כנגמר, ואנו נתבעים לדריכוּת וכוֹננוּת מַתמדת. מפעל העליה וַדאי שלא נסתיים, רחוק מאוד מאוד מסיום. ועלינו לראות בעינים פקוחות את הקשיים, ולהכשיר עצמנו לשׂאת בנַטל הממושך.

אעמוד רק בקצרה על הקשיים והצרכים העיקריים. קודם־כל – שיכּוּן לעולים. אפילו אם יעלו מאתיים אלף לשנה – נצטרך לבנות שנה־שנה כששים אלף יחידות־שיכּוּן. במחירים שלפני שנה היה זה דורש כששים מיליון ל“י. כעת, הודות להוֹזלת המחירים ולשיכלול הציוּד, דרושים להקמת ששים אלף יחידות – כשלושים מיליון ל”י. זהו סכום השווה לכל תקציב המדינה לכל שירוּתיה (חוץ מבטחון). חלק ניכר מסכום זה מוּצא בארץ גופא לשכר־עבודה וחמרים הנמצאים בארץ, אך חלק לא־קטן יש להוציא בחו"ל במטבע זר – לקניית עצים, ברזל, זכוכית, פחים וכדומה.

אולם בשיכּוּן בלבד אין קולטים עולים. העולה זקוק לשירותי בריאוּת, חינוך, ועל הכל – לעבודה. על יסוד נסיוננו בארץ חישבו המומחים ומצאו שלקליטת כל עולה דרושים 2500 דולר או 890 לירה, בערך. לקליטת מאתיים אלף עולים נדרשים איפוא חמש מאות מיליון דולר או 178 מליון לירה. ולקליטתם של 250.000 עולים דרושים 625 מליון דולר או 255 מיליון לירה. סכומים ענקיים אלה ידָרשו שנה־שנה – אם נצליח לקיים עליה בממַדים הנוֹכחיים. כל זה – נוֹסף על התקציב הרגיל של המדינה המגיע ל־32,5 מיליון ל"י (חוץ מתקציב הבטחון)!

אין אנו צריכים להיבּהל מהסכומים העצומים הדרושים לקליטת העליה. אולם אנו חייבים לדעת עוֹצם המשׂימה המוּטלת עלינו וּלמַה היא מחייבת אותנו. בהכרזות בלבד על עליה גדולה, לא נצא ידי חובתנו. מי שתובע עליה ואינו נותן יד למאמץ הקשה לקליטת העליה אינו אלא מתעתע; וכל מי שביודעים או בלא יודעים פוגע במאמץ זה – הוא מחַבּל ביוֹדעים או בלא־יוֹדעים בקליטת העליה. כל הקורא להאטת העבודה, להורדת פריון העבודה, להפרעות בהוֹזלת המחירים, בצמצום הרווחים המוּפרזים, בסדרי הצנע, בהוֹזלת הבנין, בהעסקת עולים – אינו אלא מחַבּל בעליה. מאַין יבוא ההון הרב הדרוש לקליטת העליה בחלקוֹ – אבל רק בחלק קטן – יבוא עם העולים עצמם. העלִיה הבּאָה לארץ אחרי מלחמת־העולם השניה ואחרי השמדת יהדות אירופה – ברוּבּה הגדול היא עליה של חסרי־כל. לא כל הארצות מַרשוֹת ליהודים העולים ארצה לקחת אתם את רכושם הדל. והון זה הדרוש לקליטת העליה מן ההכרח שיבוא מן החוץ. נשארו איפוא שלושה מקורות: הון לאומי (מגבּית), מילוה ממשלתי, הון פרטי מן החוץ. יודעי דבר באמריקה מעריכים הכנסוֹת המגבית המאוחדת במאה מיליון דולר או קצת יותר. השנה השגנו מילוה ממשלתי באמריקה בסך מאה מיליון דולר; אין להניח שנשיג מילוה כזה לעתים תכוּפוֹת, אם־כי אין זה מן הנמנע שממשלת־ישראל תוכל – בשעת כּוֹשר – להשיג מילווֹת נוספים על־ידי הוצאת שטרות־חוב לזמנים ארוכים. אולם הסיכוי העיקרי למימוּן העליה הוא זרם הון פרטי, הון השקעות, שיבוא מחו“ל. ז”א שנוסף להון הדרוש לנו למזון, חומר גלמי, כלים ומכשירים ותוצרת מעוּבּדת בשביל הישוב הקיים – ידָרש לנו הון נוסף פי־כמה לקליטת העליה.

ושוב, הון זה לא יבוא במידה מספיקה אם לא נצליח להוֹזיל המחירים, ולא נעלה ערך הכסף שלנו, ולא נגדיל היצוּא שלנו, יצוּא תוצרת החקלאות והחרושת ושירותי הים והאוויר; לשם כך עלינו להכשיר עצמנו להתחרוֹת בתוצרת חו“ל ובשירות חו”ל – ולא ע“י הורדת רמת־החיים, אלא ע”י הגדלת פריון העבודה והשבּחת טיב תוצרתנו ושירוּתינו.

בשוק הפנימי שלנו אנו יכולים להכריח את הצרכנים לשלם מחירים גבוהים, ממחירי השוק העולמי, בעד תוצרת התעשיה והחקלאות שלנו, אבל לא נוכל לעשות זאת בשוק העולמי. תוצרתנו תנצח בשוק העולמי – אם נגדיל התפוּקה ונשפּר איכוּתה.

ומלים אחדות על בעיית־המריבה, שזכתה לפירסום כה רב בימים אלה, שקוראים לה בלע"ז אינדכּס, כלומר: שאלת תוספת־היוקר. מה זה “אינדכּס”? – יש תנוּדה מתמדת במחירי המצרכים, כיסוד להשוואה משמשים המחירים מאבגוסט 1939 – כלומר: התקופה של ערב מלחמת־העולם השניה, והם נקבעים כ־100. לפי זה הגיעו המחירים בזמן הווסד המדינה (מאי־יוני 1949) ל־336. כלומר: בעד המצרכים ששילמנו ערב המלחמה העולמית 100 גרוש – שילמנו ביוני 1948 336 גרוש. אחרי היווסד המדינה הוסיפו המחירים לעלות, ובאפריל 1949 הגיעו לשׂיאָם: האינדכּס עמד אז בסימן של 371, כלומר בעד המצרכים ששילמנו באבגוסט 1939 לירה אחת, שילמנו באפריל 1949 – שלוש לירות ושבעים ואחד גרוש. הממשלה שנבחרה בערך באותו זמן על־ידי הכּנסת אמרה: עד כאן! יש לעכּב עליית המחירים, ולא עוד – אלא שמוכרחים להוֹרידם, אחרת אין לנו תקוּמה, לא לישוב הקיים כבר ולא לעולים החדשים, מטעמים שכּבר הסברתי. ובמקצת הצלחנו. מאפריל עד ספטמבר הוֹרדנו המחירים מ־371 נקודות עד 329, הפחתה של 42 נקודות או 12%. בעד מצרכים ששילמנו באפריל 371 גרוש שילמנו בספטמבר רק 329 גרוש, ואם הוצאתי באפריל 37 לירות ומאה גרוש לחודש – אני מוציא עכשיו (על אותם הדברים) רק 32 לירות ותשעים גרוש, כלומר: בארבע לירות ועשרים גרוש פחות. ואם הוצאָתי הגיעה אז ל־74 לירות ועשרים גרוש – היא עולה עכשיו (בעד אותם הדברים) רק 65 לירות וארבעים גרוש, כלומר: פחות בשמונה לירות וארבעים גרוש, או קימוץ של למעלה מ־11% מכל הוצאוֹתי הקודמות. עם ירידת האינדכּס יורדת תוספת יוקר־המחיה, אולם הפחתת התשלום בעד יוקר־המחיה, היא קטנה מהוזלת המחירים, וההבדל הוא לטובת שכר־העבודה.

באפריל־יוני 1948 עלה שכר העבודה ל־543 נקודות לעומת 100 נקודות באבגוסט 1939 ז"א לעומת כל לירה שפועל קיבל בשכרו ערב המלחמה העולמית, הוא קיבל באפריל–יוני 1948 – 5 לירות ו־43 גרוש, אם כי האינדכּס של יוקר־המחיה היה רק 336 נקודות. באפריל־יוני 1949 הגיע שכר־העבודה ל־677 נקודות; נוספו במשך השנה 134 נקודות, או גידול ב־25 אחוז.

בעליית מחירים אין הפועל נהנה במידה מלאה מעליית שכרוֹ. תוספת ניירות שערכּם הריאלי הולך ויורד – אינה מעלה בהרבה רמת־החיים, יתר על כן – אם תהליך ההתיקרות (או האינפלציה בלע"ז) אינו פוסק, מן ההכרח שרמת־החיים תרד. הממשלה הפסיקה תהליך האינפלציה והיא מנסה להוריד המחירים, להוריד תוספת־היוקר – בלי להוריד רמת־חייו של הפועל, אלא להיפך. הפחתת תוספת־היוקר אינה מדביקה הפחתת המחירים, ולא עוד אלא שבעקב ירידת המחירים מסוגלת הממשלה להעניק לפועלים ולהמוני העם שירוּתים חדשים ומשובחים (כגון חינוך־חינם לילדים, שירות בריאות וכדומה), שלא תוכל לתיתם אם תהליך האינפלציה לא יפּסק.

בהורדת תוספת־היוקר מקבל הפועל בשכרו פחות כסף, אבל הכסף שהוא מקבל ערכו הממשי, כוח קנייתו, גדול מכל הכסף, עם התוספת, שקיבל לפני כך. ירידת המחירים מעלה השכר הממשי ומגדילה כוח הקניה של הלירה.

לצערי אין לי ברגע זה מספרים על המוּעסקים בעבודה שכירה ביוני 1948 – ובחודש זה, ואין אני יודע בדיוק כמה עולים נכנסו מאז למעגל העבודה השכירה. אולם יש בידי השוואה מאַלפת של עובדי התעשיה. במאי 1948 היו עסוקים בתעשיה 128 פועלים, וביולי 1949 – 168 פועלים, לעומת כל 100 פועלים ערב המלחמה, כלומר: תוספת של 40 נקודות או 31.5% מאז נוסדה המדינה. זה מראה שהתעשיה התרחבה במשך הזמן, והעולים לא תפסו מקום הפועלים הוותיקים, אלא נוספו עליהם.

אולם גדל גם חוסר־העבודה. בתחילת 1949 היו 6.469 מבקשי־עבודה בלשכּה, ומספר המובטלים היה 1.081. מאז עלה מספר הפונים ללשכּה עד 22.996, ומספר המובטלים עד 6.898. אולם אין מספר זה ממַצה כל האמת המרה – כי במחנות יושבים כמאה אלף איש, וחלק גדול מהם יש לצרף למספר מבקשי־העבודה. אולם יש לזכור שמראשית השנה נכנסו לארץ למעלה ממאתיים אלף עולים, ואם ננַכּה אלה שיושבים עדיין במחנות – הרי כמאה אלף נשתלבו, פחות או יותר, בחיינו הכלכליים, ומספר המובטלים עלה רק בקצת פחות משבעת אלפים.

אם לסַכּם פּרשת העליה והעבודה עד עכשיו, אפשר להגיד שהצלחנו בשני דברים:

א. בשמירת רמת־החיים של הפועל, למרות זרם העליה ולמרות הורדת יוקר־החיים והקטנת תוספת יוקר־החיים.

ב. בקליטת חלק לא־קטן של העולים, למעלה מששים אחוז. אולם אין להתעלם מהעוּבדה שהשיכּוּן לעולים אלה מקומו בערים ובכפרים נטוּשים, ומקור זה לשיכּוּן כמעט דלל.

אנו יכולים להמשיך בתהליך הוזלת יוקר־החיים – מתוך שמירה על רמת־החיים – עד נקודת־השׂוֹבע, כלומר: עד שהמחירים ידביקו את הרמה העולמית, וערך הלירה שלנו לא יפול במאומה מערך הדולר או ערך הלי"ש או כל מטבע “קשה” אחר בעולם. ורק בתנאי זה יש סיכויים מבוססים לזרם הון שיבטיח קליטה בריאה של העליה, פיתוּח הארץ, הרחבת החקלאות והחרושת ושיכלול שירותי הים והאויר.

עלינו לראות ברורות שיש לפנינו רק שתי דרכים:

א. דרך לא־קלה, דרך מאמצים כוללים, המוליכה להגדלת הייצור, הורדת המחירים, הפחתת תוספת־היוקר שאין עמה הפחתת שכר ריאלי, אלא להיפך, הגדלת התפוקה והיצוּא זרימת הון וקליטת עולים, או –

ב. דרך קלה וחלקלקה, דרך אינפלציה והאטת העבודה, האמרת המחירים, ריבוי השכר הנוֹמינלי שיש עמו הפחתת השכר הריאלי, הפחתת אפשרויות העבודה, ריבוי יבוא ומיעוט יצוא, חסימת זרם ההון, גידול האבטלה, חוסר שיכון לעולים – ועירעור סיכויי העליה וקליטתה.

ואני שואל: מי מעונין באלטרנטיבה השניה, באלטרנטיבה של אינפלציה, אבטלה ומשבר העליה?

לכאורה נראה שאין איש בארץ מעונין בכך. לצערי הרב עלי להגיד שאיני בטוח בכך. אני רואה כוחות מהרסים ומחריבים היושבים בתוכנו ורוצים, ביודעים ובמחשבה תחילה, בהרס משקנו ובהכשלת עלייתנו: וישנם לא־מעטים הנגררים אחריהם בלא־יודעים, באשר אינם מבינים הנעשה בארץ או הולכים שוֹלָל אחרי סיסמאות רמיה של “ציונוּת קלה”.

וכאן אני מגיע לשורש הפולמוס הנטוּש בתנועת הפועלים הישראלית. זהו לא ויכוח בין ימין ושמאל, אף לא בין מפלגות קואליציה ומפלגות אופוזיציה, אפילו לא בין “רפורמיזם” ו“מהפּכנוּת”.

בתנועת הפועלים הארצישראלית יש מקום לנטיות וגוונים שונים, והם גרים למעשה בכפיפה אחת ויכולים וצריכים לגוּר במחיצת מפלגת־מעמד אחת. במפלגת פועלי ארץ־ישראל לא היתה אף פעם שפה אחת ודברים אחדים, ואני מקווה שלא יהיו גם להבא. יש חילוקי־דעות בשאלות תכסיס, בקצב, באמצעים, – וכל זמן שהמטרה היא אחת ונקודת־המוצא היא משותפת, אין חילוקי דעות בגדר של ניגודים מפרידים ומפלגים. הוויכוח האמיתי אינו אפילו בין מפא“י לבין מפ”ם, כי בשתי המפלגות האלו גם יחד יש חילוקי דעות פנימיים, לפעמים בשאלות לא־חשובות ולפעמים גם בשאלות חשובות. ואין זה מפריע לחברים לפעול יחד ולקבל עליהם הכרעת הרוב.

אולם יש בארץ ובעם היהודי ויכוח אחד יסודי, עקרוני הנוקב עד התהום, לא על דרך, אמצעי, תכסיס, קצב, קואליציה, אופוזיציה, אינדכּס וכדומה, אלא על עיקר העיקרים: על נקודת־המוצא ועל המטרה, והוויכוח הוא בין הציונות הסוציאליסטית ובין היבסקציה הקומוניסטית, ותכנו של הוויכוח הוא לא סוציאליזם או קומוניזם, אלא: האם אנו מטרה לעצמנו, ומפני זה אנו עובדים, בונים, לוחמים, פועלים לפי צרכינו ההיסטוריים, מקימים את מולדתנו ועצמאותנו ומגשימים את חזון גאולתנו אנו, חזון הציונות הסוציאליסטית, כחבר שווה־זכויות ובן־חורין במשפחת העמים והעמלים, או אין אנו אלא אמצעי וסוכנים לאחרים, המשרתים אינטרסים זרים ומולדת שניה, ופועלים לפי הוראות מהחוץ, וכל חיינו, מחשבותינו, פעולותינו משועבדים בחומר וברוח לרצון זר, שאין אנו קובעים אותו למעננו ומתוכנוּ, אלא הוא מוטל עלינו בכוח אחרים?

השאלה היא אם אנו דואגים דאגת הפועל היהודי והעם היהודי, – כמו שהרוסים דואגים דאגת הפועל הרוסי והעם הרוסי, והיוגוסלבים או הסינים – דאגת הפועל והעם היוגוסלבי והסיני, – או אין אנו אלא כלי־שרת וסוכנים למי שהוא מחוצה לנו?

וכשאני אומר סוכנים – אין הכוונה לסוכנים בכסף. אין סוכנים אלה מסוכנים ביותר. יש סוכנות אידיאית, יש השתעבדות מוסרית, יש “מה יפית” מתוך התבטלות, יש השתמדות והתבוללוּת והתכחשוּת לשמה, מתוך תלישוּת ועקרוּת ומתוך משיכה לכוח, לתקיפים, למרחב.

ניגוד זה אינו חדש – וימיו כימי ההיסטוריה העברית. תמיד היו בתוכנו נביאי־אמת ונביאי ־שקר; אלה שהאמינו ביעוּד ובחזוֹן של העם היהודי – למרות דלוּתוֹ החמרית, חולשתו הפוליטית, מיעוט מספרוֹ; ויש שנמשכו אחרי הבּרק של התוֹקף והשלטון והתרבות של מצרים או בבל, יוון או רומא, המהפכה הצרפתית וההשכלה המַטמַעת, ולא תמיד אך ורק למען בצע או תועלת־היחיד. אַל נזלזל בכוחות־ההרס שפעלו ועודם פועלים בהיסטוריה היהודית. גדול המתבוללים בהיסטוריה היהודית – שאול התרסי, תלמידו הגדול של ישו, שנהפך ל“פאולוס הקדוש”, – לא היה רודף בצע או קרייריסט. גם לא כל המתבוללים בדורות האחרונים עשו מעשיהם מתוך בקשת הנאתם הפּרטית, – אלא מתוך משיכת מרחבים מצד אחד ומתוך צרוּת מדוּמה של היהדוּת מצד שני.

ואַל יטעה מישהו לחשוב שעם קמת מדינת־ישראל נסתיים “הויכוח” הזה. יתכן שהוא רק מתחיל. ויכוח זה היה קיים בימי הבית הראשון, הוא היה קיים בימי הבית השני – והוא מחריף בימי הבית השלישי, כי הבית השלישי מוקם בתקופה מסוֹערת ומסוכסכת בעולם, כשכוחות אדירים מתאבקים על הגמוניה עולמית, ומשתמשים במלחמתם לא רק באמצעים חמריים ובפיתוּיי־כסף או נשק, אלא גם באמצעים רעיוניים ומוסריים ובפיתויי חזון ומַשׂאֵת. ואם בעולם מטורף זה קשה לקיים עצמאות מדינית וכלכלית לאומה קטנה – קשה אולי עוד יותר לקיים עצמאות מוסרית ורעיונית, עצמאות־החזון והיחוד ההיסטורי. וכאן הוא מקורה העמוק והחבוּי של המחלוֹקת הרצינית, החמוּרה, החמוּרה, המהוּתית הנטוּשה בתנועת הפועלים.

אנו מטרה או אמצעי? דרכנו ומטרתנו נקבעים על־ידינו, בהתאם לצרכינו ושאיפותינו אנו, או על־ידי אחרים רבים ותקיפים שיש להם כאילו המונופולין על “המחר” ההיסטורי?

מצד אחד עומדת הציונות הסוציאליסטית, – מצד שני היבסקציה הקומוניסטית (וגם הקפיטאליסטית, כי יש יבסקציה פלוטוקרטית, אם כי לא בתוך תנועת הפועלים היהודים, אלא בחוגים בורגניים של העם היהודי). בין שני אלה – תהוֹם שאין לגשר עליה, כשם שאין לגשר בין החיים ובין המוות. או זה או זה. בוויכוח זה לא תיתכן שום פשרה ושום השלמה.

דוגמאות אחדות מהעבר הקרוב, שנשכח כבר מלב רבים, והעולים החדשים כלל לא שמעו עליו ואף הנוער שלנו אינו מכיר אותו, ויש מי שמעונין להשכיח ולטשטש אותו – דוגמאות אלה יסבירו יותר מכל את עומק התהום שבין שתי הגישות.

לפני שלוש־עשרה שנה נערכו בארץ התקפות טירוריסטיות על הישוב היהודי, שנעזרו בכספים ובמדריכים של היטלר ומוסוליני והתנהלו ע“י המופתי הירושלמי, חג' אמין אל־חוסייני. פועלי ארץ־ישראל והישוב כולו התגייסו להגנה עצמית, וכל העם היהודי עמד מאחורינו בהתגוֹננוּת זו. אבל נמצאו בארץ בחורים יהודים – לא שכירי המופתי, אלא אנשי היבסקציה הקומוניסטית (אז לא נקראה מק"י, כי השם ישראל או ארץ־ישראל היה פסוּל, וכל הלשון העברית היתה פסוּלה) ושמם היה באידיש פּ. ק. פּ. (פאלשתינישה קומוניסטישה פּארטיי), אשר נתנו את ברכתם ותמיכתם לטירור נגד הישוב, וגם היבסקציה הקומוניסטית באמריקה נקטה עמדה כזו. כנופיות המוּפתי רצחו פועלים, ילדים, נשים, שרפו שדות של קיבוצים, מושבים ומושבות – ו”ריבולוציונרים" יהודים מהיבסקציה בארץ ובאמריקה עמדו לימין הפּוֹגרוֹמשצ’יקים. – לא משום טובת־הנאה פרטית שהיתה להם מרצח יהודים, אלא משום שהיו משועבדים ל“חזון ריבולוציוני עולמי” שראה בטירור של המופתי מרד נגד “האימפריאליזם” וה“שוד” הציוני.

השבוע זכינו להופעה “המהפכנית” של “ועדות הפעולה” שהוקמו ע“י מק”י וכמה מאנשי מפ“ם. ורוב הציבור שלנו, הנוער והעולים, אינם יודעים שגם “ועדת פעולה” זו אינה אמצאה חדשה, אלא רק גלגול חדש של “ועדת פעולה” שהוקמה לפני שבע־עשרה שנה על־ידי אותה מק”י (אז נקראה פ. ק. פּ.), בהשתתפות “השמאל” – אז לא היתה מפ"ם, אבל היתה מפלגת פועלי־ציון “שמאל”, והיה קיבוץ ארצי של השומר הצעיר, שפעל עדיין כקיבוץ־מפלגה.

לשם מה הוקמה אז “ועדת –הפעולה”? לא נגד אינדכּס ותוספת־יוקר, אלא נגד כניסת הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה, להגברת העבודה העברית בתוכה.

רבים מהעולים החדשים העוברים מושבה זו, מתפלאים ודאי לראות דבר שאין למצוא בשום מושבה יהודית בארץ – מסגד מוסלמי. לא אספר עכשיו איך זה קרה, אבל רק אוֹמַר שבמושבה זו היה מאבק קשה על עבודה עברית. והסתדרות העובדים, המרכז החקלאי והקיבוץ המאוחד החליטו לשלוח פלוגה של הקיבוץ המאוחד לנס־ציונה; ופועלי־ציון “שמאל”, יוצאי קיבוצי השומר־הצעיר ואנשי הפרקציה¹ הקימו “ועדת פעולה” למנוע כניסת הקיבוץ למושבה. נערכו הפגנות והועמדו “משמרות” להפריע לעבודת חברי הקיבוץ המאוחד.

ההסתדרות העמידה אז למשפט את “ועדת־הפעולה”. הייתי אז שליחוֹ של הוועד־הפועל של ההסתדרות במשפט זה. אחד הנתבעים למשפט על ארגון ההפגנות והמשמרות, מונסטר, מיוצאי השומר־הצעיר בגליציה, שהפך בארץ ל“פרקציונר”, הכריז במשפט, שאין ליהודי זכות לבוא לארץ, לעבוד בה, להתישב על אדמה פנויה, וכי הפועל היהודי העולה לארץ אינו אלא משמש הבורגנות היהודית – “רק המעמד הבינוני מעונין בקיום פועלים יהודים כאן”. מונסטר זה, שהתפאר שהיה ארבע שנים בקיבוץ השוה"צ בגליציה ושנה אחת בקיבוץ בארץ, הודה שהפועל היהודי מעלה שכר־עבודה בארץ, אבל השכר הגבוה שהוא מקבל אינו אלא שוחד שמשלמת לו הבורגנות היהודית למען ישרת אותה.

בראשית ארגון הפעולה נגד הקיבוץ המאוחד העלימו שליחי הפרקציה תורתם זו, וכשהלכו יחד עם שליחי פועלי־ציון “שמאל” לאסוף חתימות אצל פועלי נס־ציונה נגד כניסת הקיבוץ המאוחד, נקטו באמתלה של חוסר־עבודה כביכול שיש במושבה, אולם במשפט גילו פרצוּפם האמיתי, ולאחר שניצלו עזרתם של פועלי־ציון “שמאל” בהפגנות ובמשמרות שנכשלו – פירסמו כרוזים בהם השמיצו את פועלי־ציון “שמאל” יחד עם כל שאר המפלגות הציוניות בהסתדרות: “כל פועל צריך לדעת ולהעריך שלכל ההכרזות של השומר־הצעיר ופועלי־ציון על ארגון בינלאומי הן דימגוגיה שפלה המכוּונת לצוּד נפשות. תפקיד מכוֹער במיוחד ממלאים פועלי־ציון שמאל. תחת לחץ ההשראה הריבולוציונית של הפועלים נאלצו להיגרר אחרי הפעולה, אבל כמובן לא על־מנת לעזור, אלא על־מנת להפריעה ולשברה… כל הכעס שלהם הוא רק על זה, שקיבוצי הכיבוש הם של מפא”י ולא של פועלי־ציון".

בכרוז חתום על־ידי “הוועד המרכזי של פרקצית הפועלים” המתריע על “מדיניות־השוד הציונית” נאמר: “בשעה זו אחזה ההסתדרות (הכוונה להסתדרות העובדים) במלחמת הסתה והשמדה מוגברת נגד הפועל הערבי מצד אחד ונגד האגף הריבולוציוני של ציבור הפועלים היהודי, שאינו רוצה להירתם בעגלת השוד והכיבוש של ההסתדרות, מצד שני. המאמרים ב”דבר“, החל מ”דבר היום" וגמור בכל הסיפורים על “קיפוח זכות הפועל היהודי” מלאים דברי הסתה והשמצה נגד הפועל הערבי… היא מגייסת את מחנותיה הפאשיסטיים מהקיבוצים והקבוצות השונים להתקיף את הפועל הערבי. חברים, אַל תפלוּ ברוחכם, אַל תיבּהלוּ מאמצעי הטירוֹר, ממאמרי־ההסתה הפרוֹבוֹקציוֹניים של “דבר” ושל פועלי־ציון “שמאל”. ביצרוּ והרחיבו את חזית־המלחמה נגד ההנהגה הפאשיסטית של ההסתדרות ונגד כנפיות הקיבוצים הפאשיסטיים עוזריה. למלחמה נגד כיבוש העבודה, נגד העליה ונגד כל מגיניה ומַטיפיה מימין ומשמאל!"

מי שקורא לפעמים את “קול העם” או שומע את נאומי אנשי מק"י באספות פומביות בארץ ובארצות “הדימוקרטיה העממית” – יראה שהסגנון לא נשתנה בהרבה…

לזכות היבסקציה הקומוניסטית עלי להוסיף שהם לא היו הממציאים של התורה “הריבולוציונית” המתקלסת בעם היהודי. קדמו להם “ריבולוציונרים” יהודים ברוסיה הצאריסטית לפני שבעים שנה, אשר שלחו ברכתם לפורעים הרוסים שפרעו ביהודי־רוסיה, – וראו בפּוֹגרוֹמים אלה מרד האיכּרים נגד הבּוּרז’וּאזיה, ובדם היהודי השפוך ראו “שמן משחה לגלגלי המהפכה הרוסית”. עד כמה שידוע לי לא הגיע אף פעם ריבולוציונר לא־יהודי לשפלות מחפּירה כזו.

מזוֹכיזם יהודי זה הוא עתיק־יומין, והרבה דם יהודי נשפך בגלל מהרסים ומחריבים שיצאו מאתנו… קסמו להם ליבסקים בכל הדורות האמונות “האוניברסליות” של הנצרוּת, ההשכּלה וההוּמניזם של עמים עשירים, המהפכה והשלטון של ארצות גדולות ותקיפות. חכמת “המסכּן” היהודי היתה בזוּיה בעיניהם, ונתמלאו שנאת־אחים, שנאת־עצמם, בגלל היהדות העקשנית שאינה רוצה לרדת מעל הבמה ההיסטורית, שמוסיפה להאמין ביחוּדה ובחזוֹנה, שאינה מתבטלת מגדלוּתם ומתקיפוּתם של שכניהם הרבים והעצומים, – ושומרים על עצמאותם הפנימית, ומוסיפים ללכת בשבילם המיוחד לקראת יעוּדם ההיסטורי…

ונגע ה“מה־יפית” וה“השתעבדות בתוך מהפּכה” דבק בנו גם בארץ – והוא קיים גם לאחר קום עצמאותנו, שכל כך נלחמו בה היבסקציה וכל גרוריה, ועכשיו נעשו הם ל“מגיניה” ואפיטרופסיה כלפי שליחיה הנבחרים של האומה היהודית…

•

ואם בארץ כך – בגולה לא כל שכן. באחת מארצות הגולה, בת־רב יהודי, שבני משפחתה נמצאים בארץ, מדכאה ומחניקה בחוזק־יד כל גילוי יהודי חפשי, כל הבעה ציונית, כל שאיפה למולדת, ואינה מבחינה בין “ימין” ו“שמאל” בציונות – כי כולם הם בלשון הפרקציה “כנופיות פאשיסטיות” והיא כולאה אותם במאסר, מפרקת משקי־הכשרה של “החלוץ” אוסרת על בנים יהודים להצטרף להוריהם בישראל ועל הורים לנסוע לילדיהם שבמולדת, אונסת רבנים יהודים שישמיצו בבתי־כנסת בימי החג את מדינת־ישראל וממשלתה, למען עקוֹר מהמוני היהודים כל זיק של רצון ושל תקוה לעלות למולדתם בישראל…

זוהי פעולה טיפוסית של “יבסקציה קומוניסטית”. – כי תעלולים אלה אינם מחוּיבי מציאות קומוניסטית גוֹיית. קומוניסטים גוֹיים בצ’כוסלובקיה, פולין ובולגריה ויוגוסלביה אינם עושים מעשים סַדיסטיים אלה והעליה מארצות אלו עד עכשיו היא מוּתרת, אבל אין זה כמובן מן הנמנע שהיבסקים היהודים ישפיעו על חבריהם הגוֹיים לעשות כמעשיהם.

ושליחי היבסקציה בארץ מסייעים בידי חבריהם שבחוץ־לארץ ומביימים הפגנות של מחוסרי־עבודה ומשמיצים את ממשלת ישראל, את הסתדרות העובדים, את “הימין” שבמפ“ם (לפי שעה), מוציאים את דיבּת הארץ, מנהלים תעמולת־זוועה נגד העליה, מארגנים “חוזרים” ו”יורדים" – למען עקוֹר מהמוני היהודים בארצות הדימוקרטיה העממית הרצון והתקוה לשוב למולדתם בישראל – כי “המולדת השניה” קודמת.

ועצוב ומשונה לראות, כאשר היה עצוב ומשונה לראות לפני שבע־עשרה שנה בנס־ציונה, כיצד מפלגת־פועלים ציונית בארץ משתפת פעולה עם יבסקציה זו, – גם כשמעשי החבּלה נוגעים בצפור־נפשה של הציונות: בעליה, בזכות העליה של היהודים בארצות הגולה ובמאמצי קליטת העליה הקשים בארץ…

איני יודע אם מנהיגי מפ“ם נותנים לעצמם דין־וחשבון ברור מהמדרון המסוכן שעליו הם מתיצבים בשתפם פעולה עם היבסקציה, – באיזו צורה שהיא. איני יודע אם חברי מפ”ם בהתישבות הממלאים כמונו מצווֹת החלוציות הציונית־סוציאליסטית – מעריכים כראוי העוּבדה הפאטאלית, שחלק גדול מחבריהם בעיר קשה להבחין ביניהם ובין היבסקציה, ודווקא אלה הם המסוכנים ביותר לציבור הפועלים. היבסקים הגלויים סכנתם לא גדולה ביותר. פועלי ישראל לא הלכו שולל אחרי “הפרקציה” בימים הקשים ביותר, בימי חוסר־עבודה מבהיל, בימי כשלונות ציוניים פוליטיים, בימי חוסר מעשה והתישבות ציונית, – ולא ילכו שולל אחריהם עכשיו, כשקם החזוֹן הגדול בראשיתו, ומדינת־ישראל מודרכת על־ידי פועלים נעשתה עוּבדה היסטורית. הסכנה היא ביבסקים המוּסווים, שרוממות החלוציות בגרוֹנם וחרב החבּלה בידם.

המלך החשמונאי אלכּסנדר ינאי, שבימיו גברה המחלוקת בין הצדוקים ובין הפרושים, אמר לפני מותו לאשתו המלכה: “אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס”. פועלי ארץ־ישראל צריכים להישמר מאלה העושים מעשי־זמרי יבסקיים, ומבקשים שכר כפינחס חלוצי.

וכשם שיש יבסקים בשמאל כך יש יבסקים בימין. יש באמריקה “קונסול פוֹר ז’וֹדאיזם”, ובראשו עומד מיליונר יהודי גדול, מאילי הפלוטוקרטיה היהודית, והוא יבסק טיפוסי, יבסק ימני, שמלאכתו היא להשטין בפני ה“פריץ” הזר על נאמני־ציון, ולהוכיח את “נאמנותו” לשליט.

שרשה המוסרי של יבסקציה הוא לא שמאל ולא ימין, – אלא התבטלותו העצמית של יהודי תלוש והשתעבדותו המוסרית לזוהר ולקסם ולכוח של אדירי־עולם, המייצגים כביכול את האוניברסליות האנושית לעומת “הצרוּת” היהודית, כאילו ערכי־אמת וחזון, צדק וחירות ושוויון נמדדים במספר הדיביזיות שהשליט מוכשר לגייס בשדה־הקרב.

אין שתי מולדות לעם, כשם שאין שתי אימהות לאדם. כל המדבר על מולדת שניה – מתעתע או מרמה עצמו. בבנותנו את מולדתנו אין אנו מתבדלים מהאנושות כולה, אלא להיפך. רק דרך הקמת מדינתנו העצמאית אנו נעשים לאזרחי־העולם, ושום דבר אנושי אינו זר לנו. במולדת המשוחררת אנו חדלים להיות מה שהיינו במשך דורות: בנים חורגים לאנושות. קיומנו ועתידנו מעוּרים עכשיו במסכת כל־אנושית. חזוננו ההיסטורי – קיבוץ גלויות ואומה בת־חורין משוחררת מכל תלוּת חיצונית ומכל דיכוי פנימי. ללא מעמדות וללא ניגודים כלכליים וחברתיים – נבצע בדרך ההולמת נסיבות־קיומנו ההיסטוריות, מתוך רצוננו וצרכינו אנו. אנו מאמינים במשטר עולם חדש – משטר של שלום וצדק, שוויון ואחווה אנושית. משטר העתיד לא יקום לאחר שאוּמה תקיפה זו או אחרת תשתלט בעולם בכוח נשקה ותטיל רצונה על המין האנושי, – אלא מפני שהוא הכרח היסטורי פנימי של כל אומה ואומה, של רוב העובדים בכפר ובעיר שבכל ארץ וארץ, ועובדי כל ארץ יקימו משטר זה בצלמם כדמותם, לפי נסיבותיהם ההיסטוריות המיוחדות. חלקנו אנו בחידוש פני העתיד נתרום – כשנבנה מולדתנו אנו בצלמו כדמותו של העם העובד העברי; וזאת אשר אנו עושים. ואולי יש במפעלנו משום דרך ומופת לאחרים: מה שנעשה עד עכשיו על־ידינו בהתישבות העובדת – אין לפי שעה דוגמתו בשום ארץ בעולם. אולם אין כל הכרח שאחרים יגיעו למשטר סוציאליסטי דווקא בדרכנו אנו. כל עם בדרכו הוא. אמונתנו היא שרק עם בן־חורין, להלכה ולמעשה, שיש לו הרשות המלאה לפלס לעצמו דרך לעתיד – יגשים באמונה ובהצלחה חלקו בגאולת העולם. וכל פגיעה בחירות העם, בחירות כלכלית, או מוסרית־רעיונית, מחַבּלת חלקו של העם בגאולת עצמו ובגאולת האנושות.

והיבסקציה על פי מהוּתה וטבעה, ככוח משועבד ומשעבד, היא אויבו של העם ושל מעמד הפועלים. הגדרה שהגדירה מועצת ההסתדרות את ה“פרקציה” לפני יותר מעשרים וחמש שנה הולמת גם עכשיו את היבסקציה – את מק"י וגרוריה; ואלה דברי מועצת ההסתדרות על פרקציית הפועלים:

“חבר־האנשים המתחפּש בשם פרקציית־הפועלים בתוך ההסתדרות הוכיח בכל תכסיסיו ותעלוליו, כי אויב הנהו לעם העברי ולמעמד הפועלים בארץ. המועצה מוקיעה את השׂיטנה נגד העליה והוצאת הדיבּוֹת על תנועת הפועלים העברית, המכוּונת להונאת עולם־הפועלים הבינלאומי”.

מאז נאמרו דברים אלה עבר יותר מחצי יובל שנים. שליש העם היהודי נשמד בינתיים באירופה, נשתנו פני העולם, הוקמה מדינת ישראל, – אולם פרצוּפה של היבסקציה לא נשתנה: הכושי לא החליף עורו. כמו לפני עשרות שנים, הם מתנכּלים גם עכשיו בעליה, מַשׂטינים על מדינת־ישראל ועל תנועת הפועלים העומדת בראשה. וכל הפוסחים על שתי הסעיפים מוכרחים לבחור: עם היבסקציה – או עם נאמני הציונות־הסוציאליסטית.