כ“ג באב תש”ט — 18.8.1949
מורי ורבותי, חברים בציון!
אינני יודע אם במקרה או שלא במקרה כינסתם את ועידתכם בשבוע של הרצל, שבוע שיעמוד בתולדות עם ישראל, כשזכינו להעלות עצמותיו של הרצל לאדמה הגאולה במדינת־ישראל. מאורע זה בצדק מאפיל על כל מה שנתהווה בימים אלה, ובטוחני, שלא תקנאו בגדולת הרצל שהיא אולי העלימה מן הציבור את דבר ועידתכם.
ימים אלה היו כל־כך מלאים הודיה ושבח על מה שקרה באותה תקופה קצרה, מאז הופיע החוזה הגדול של גאולתנו; כי חמישים שנה כיום אתמול בתולדות־ימינו הארוכות. כמעט לא יאָמן מן הדרך שעברנו מאז. כי קשה לבן־זמננו לתאר לעצמו מה היתה ארץ־ישראל לפני יובל שנים, ומה היה מעמד העם היהודי והיהדות בעולם בימים ההם.
בצדק פחד ורחב לב העם, לא רק בציון, אלא בכל התפוצות, לנס הזה שהרצל הוא סמלו, והוא ישאר סמלו תמיד. זכינו לעצמאות ישראל. אולם עכשיו, לאחר שכולנו היינו נתונים לגיל העמוק הזה שרק מעטים כמותו היו לעם ישראל באלפי שנות קיומו, — מהראוי לעשות את החשבון מן הצד השני.
גדולה היא כברת־הדרך שעברנו; גדולים הם הכיבושים שכבשנו וששינו באופן יסודי את מעמדנו. אולם אל ירום לבבנו! עוד רבה הדרך אשר לפנינו. אולי זה אכזרי להפר שמחה שמעטות כמותה בימי תולדותינו, אולם התנועה הציונית היא תנועה אכזרית; אכזרית לא בשאיפותיה במטרתה, אלא בראייתה, בראיית המציאות כמו שהיא, בראיית הסכנות הצפויות לנו. היא חינכה לאומץ־לב להסתכל במציאות האיומה ולא לשגות באשליות.
*
– – – מכאן אני בא לענין, שאינני יודע אם דווקא הוא שייך למסיבה זו, אך הוא שייך לכל חלק מחלקי התנועה הציונית בארץ ובגולה — לפולמוס המפלגות בתוכנו.
אינני מאמין שהיהדות יכולה להתקיים במשטר טוטליטרי, במשטר של שפה אחת ודברים אחדים, ואפילו אם משטר זה יהיה יהודי. חירות האדם, חירות היחיד, חירות הוויכוח, חירות הבקורת, חופש הבחירה — הם תנאי לעצם קיומנו. בארצות שהדברים האלה אינם קיימים, גם אם יש שם יהודים, הם למעשה אינם קיימים. דבר הציונות לא יבוצע בלי חירות מלאה של העם, אשר עליו הוטלה שליחות זו. “רובוטים” שאין הם אלא ממלאים פקודה של מישהו לא יעשו עבודה גדולה וקשה זו. מוטב שיהיה בתוכנו ויכוח נפסד ובקורת לא־צודקת מאשר יסתם הפה וכולנו נפעל מתוך הסכמה כפויה על־ידי טירור של שלטון. ועל־כן — יבורכו חילוקי־הדעות, ויבורך הוויכוח, ונשמור עליו. אולם הדבר הקשה והגדול עוד עומד לפנינו, ולא לשנה אחת. חירות מדינית ונצחון צבאי אפשר להשיג בזמן קצר. אבל מלאכת ביצוע החזון הציוני — קיבוץ גלויות והפרחת הארץ — זה ידרוש מי יודע כמה שנים. דבר זה לא יעָשה אם אנו, בתוך הפולמוס של דעות והשקפות, שיש בו ברכה, יש בו ביטוי לחירותנו, לא נדע להעדיף את המשותף והכללי ולרתום את הכלל כולו למעשה הכללי.
אני יודע שממדים של החזון הציוני, או נשתמש במלה יותר עתיקה ואולי יותר עמוקה — ממדים של גאולה — אינם רק במספר היהודים ובשטח האדמה, כלומר, בדברים שאפשר לספור ולמדוד אותם. כולנו יודעים ממד שלישי שהוא אולי לא פחות חשוב משני הממדים האלה של העם והארץ, ומבחינה ידועה, מבחינה היסטורית, הוא אולי הקובע — ממד הערכים, ממד הרוח. המבחן האמיתי שלנו בהיסטוריה אולי יהיה המבחן הזה.
בממד זה לא נחלק העם רק לפי מאמינים ולא־מאמינים, חרדים וחפשים. ממד זה חוצה גם את המאמינים והאדוקים וגם את הבלתי־אדוקים והחפשים. הדברים המפרידים הם חשובים מאין כמותם והם נוקבים עד התהום, כי התהום הוא רוח האדם, אמונתו, וּודאי שאין לוותר בזה ואין להסתלק מזה. אולם בהיסטוריה, שלא כבתורה, יש מוקדם ומאוחר. תורה יקרה ביותר ומצוות קדושות ביותר — הן לא רק נחלת הציבור היושב כאן. — כל ישראל יש להם חלק בהן; לכולנו יש שרשים עמוקים השלוחים עד לראשית האומה, אך לכל אחד מאתנו יש מוקדם ומאוחר במצוות אלו שעליהן ימסור את נפשו. ותורה זו ומצוות אלו יתקיימו אם קודם־כל יקום ויתקיים העם היהודי, כעם העומד בראשות עצמו.
עוד לא הגיעה השעה להכריע הכרעה סופית בדברים שהם אולי כבשונה של ההיסטוריה שלנו, שלשמם סבלו הדורות מה שסבלו, ואשר לשמם הקדישו בני־נעורינו את חייהם במלחמה זו ובעבודה זו שנעשתה בארץ גם בטירת־צבי וגם ביחיעם, גם בגוש משקי עמק־הירדן וגם בגוש־עציון. כולם מסרו נפשם לא רק על חירות מדינית, אלא על משהו אולי חשוב יותר. ויש דברים יותר חשובים גם מחירות מדינית. אבל אלה יהָפכו למליצה ריקה אם אנו לא נבטיח קודם־כל, ובכוחות משותפים, את גאולת העם. ומזה אנו עדיין רחוקים מאוד.
ודאי שאינני מתכוון להקטין את חשיבות הכינוסים של אתמול ושל שלשום, בקשר להעלאת עצמות הרצל. אך דווקא מה שעבר עלינו השבוע, מחייב אותנו לא רק להסתכל לדרך אשר עברנו, אלא לראות את הדרך שעלינו עוד לעבור. והיא ארוכה וקשה, והיא זרועה מוקשים לא פחות מהדרך שעברנו עד היום. אני אחד המאמינים הגדולים בעתידו של העם היהודי וביכולת המופלאה שלו. זכיתי לראות זאת בעשרות השנים שהיתה לי הזכות לחיות בארץ. ראיתי מה עשו יהודים, איזה כוחות היו גנוזים בהם ואיך המגע שלהם עם אדמת המולדת, עם שרשי העבר ועם חזון העתיד חשף בהם פתאום כוחות עצומים. ואני בטוח כי כוחות אלה חבויים בלב כל יהודי באשר הוא, לא רק באלה שהגיעו לארץ אלא אפילו באלה שעדיין אינם מכירים לא בזיקתם לארץ ולא בזיקתם לעם ולא בזיקתם להיסטוריה היהודית. הרצל היה המופת, וגם הוא לא יצא מתוכנו.
חז"ל הזהירונו לא לסמוך על נסים. ביחוד אסור לסמוך על נסים בתקופה זו שכמעט יום־יום הם מתרחשים לעינינו. הסכנות הצפויות לנו בעתיד — שהן אולי לא קטנות מאלו שכבר נתקלנו בהן — לא יסולקו מאליהם. והעבודה הגדולה והקשה להעלאת מיליוני יהודים ולהפרחת שממות הארץ — לא תיעָשה מאליה. בלי מאמצים גדולים יותר מאשר עשינו עד עכשיו, החזון כולו לא יבוצע. ואם החזון כולו לא יבוצע — אין לנו בטחון שגם החלק הקיים יקום. זה יותר מדי חלש, ויותר מדי קטן, ויותר מדי גדולים ועצומים הכוחות העומדים נגדו. ובלי כל הסתלקות מהערכים המיוחדים של כל קבוצה וכל סיעה בישראל, ובלי לבטל בתוכנו את חילוקי־הדעות ואת הבירור והוויכוח שהוא מפרה את חיינו, אנו מוכרחים עכשיו, יותר מאשר בעבר, לגלות את הכשרון לראות את המשותף ולהירתם יחד במפעל הכללי.