לוגו
ליזמה בונה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כ“ו באב תש”ט — 21.8.1949

בלשכת המסחר בירושלים


חושש אני שאאַכזב את היו"ר הנכבד — ולא אעשה פה שום הכרזה מדינית. גורל ירושלים וכן גורל מדינתנו כולה — לא יחרץ על־ידי הכרזות חדשות לבקרים, אלא על־ידי מעשים נאמנים, מכוּונים ומתמידים שרק הם מוליכים למטרה הנכספת. דיינו בהכרזה שהוכרזה על־ידי בן־ישי לפני כשלושת אלפים שנה. בקרבות שליד חולדה, לטרון, קסטל ובתוככי ירושלים הוכיחו אנשי ההגנה וצבא־הגנה לישראל, ששבועת אבותינו על נהרות בבל חיה בימינו בלבבות לא פחות מאשר לפני אלפיים וחמש שנה, ואולי דווקא במסיבה זו יש להדגיש במיוחד שבעיית ירושלים אינה פוליטית בלבד — אלא כלכלית וישובית. הכשרת ירושלים למילוי תעודתה במדינת־ישראל מחייבת לא רק פיתוח ירושלים העיר — אלא יישוב כל הדרכים והמבואות המוליכים לירושלים מכל שאר מרכזי הישוב. ובשעה שצבאותינו נלחמו לפני חמישה־עשר חודש, במאי־יוני 1948, על שחרור ירושלים ממצור, היתה המלחמה נטושה לא רק בהרי ירושלים אלא ביתר־שאת בגבעות הנמוכות בשפלה, במולדתו של שמשון הגבור — בסביבות צרעה ואשתאול ולטרון, ותוך כדי סערת הקרבות נעשתה התחלה לדרך־גאולים חדשה המחברת את ירושלים ועמק החוף — הדרך שנקראה בשעתה השם בורמה, והיא־היא, יחד עם צנור־המים החדש שהונח לאורך הדרך החדשה, הצילה את ירושלים מרעב ומצמא. צעד שני לקראת ביצורה של ירושלים היא רכישת אדמת מסילת־הברזל שבין יפו וירושלים והפעלת הרכבת הישראלית. צעד שלישי — הקמת רשת של ישובים חקלאיים במסדרון ירושלים. החזרת עטרת ירושלים ליושנה אינה ענין של מסורת וכבוד לאומי בלבד, — זהו צורך חיוני, תרבותי, ישובי ואיסטרטגי כאחד.

ירושלים נועדה מטעם ההשגחה ההיסטורית להיות מרכז התורה, המדע והרוח בישראל, לא רק במדינת־ישראל — אלא בעם ישראל כולו.

עם העלאת עצמות הרצל להרי ירושלים חושלה חוליה חדשה בשרשרת־היוחסין של קברות המלכים והנביאים והגאונים של עם־ישראל בעיר־עולמים זו. אבל תפארתה האמיתית של ירושלים תהיה לא במצבות לגדולי העם בעבר, אלא בטיפוח רוח האומה בת־האלמוות — בכל ענפי התורה והדעת והמחקר, בהקמת בתי חינוך ומדרש ומדע שיעשו את ירושלים למרכז החכמה והתרבות של עם־ישראל ומקור של השראה רוחנית, כיאות לעם הספר.

ואין תורה בלי קמח. כתר־מלכות בראש ירושלים לא יתכן בלי מַסד כלכלי מוצק לרגליה. עם התקנת דרכי־תחבורה נאותים ובטוחים בין כל חלקי המדינה ובין ירושלים, — בכבישים, במסילת־ברזל ובנתיבי־אוויר — ועם סדורי־איכסון תקינים ונוחים בתוך ירושלים, תהיה עיר־דוד זו שוב לתלפיות ומחוז־חפץ של המוני עולי־רגל ותיירים — גם יהודים וגם לא־יהודים — שיבואו הנה ברבבותיהם מכל קצווי תבל; ורק מעט מאוד ערים בעולם יכולות להתחרות עם ירושלים בכוחן המושך. אבל לא על תיירות בלבד תחיה העיר הזאת. עם הרחבת הבנין וההתישבות החקלאית בסביבת ירושלים — יש להקים בתוך העיר שורה של תעשיות ומלאכות קלות שאין קושי רב בהעברתן ואינן זקוקות לשפע של מים. מלאכת־הדפוס מן הדין שתתרכז בעיקר בעיר זו, וכל בית־ישראל בעולם כולו יראה לעצמו חובת־כבוד להחזיק בביתו ספרי־קודש וחול שנדפסו בירושלים.

עלינו לגול בהקדם את חרפת השממה והקרחה שהעטו כובשים זרים מימי הרומאים ועד התורכים על הרי ירושלים. בתקופת התנ"ך והבית השני הרים אלה היו עטופים יערות וכרמים, ועצי יער ופרי כיסו מדרוני ההרים ופסגותיהם, האֵלה והאלוֹן, הברוש והארז ושאר עצי־יער וגם פרדס רמונים עם פרי מגדים, כּפרים עם־נרדים, נרד וכרכום, קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים. — יפה־נוף זה ששרו עליו משוררי־ישראל הקדמונים, נשחת ונחרב על־ידי כובשים זרים ונודדי־מדבר מאות בשנים, באין יד אוהבת ומחוננת של בני־המולדת אשר דירגו את ההרים, שמרו על עפר אדמתה וטיפחו נטיעותיה. פגעי הטבע — רוחות זלעפות וגשמים סוחפים — השלימו את מלאכת־החורבן שהחלו בה פולשים וכובשים זרים. ההרים פשטו עדיים, ואדמתה הפוריה, באין מחסה עצים, נסחפה בכוח הרוחות והגשמים, ובמקום כבוד היער והכרמל אנו רואים עכשיו מחשׂוף סלעים וקרחת שממה. עלינו להחזיר להרי־ירושלים הגאולים את יפי עציהם וברכתם, והמעט אשר עשינו בקרית־ענבים, מעלה־החמישה ונוה־אילן — עלינו לעשות למאות אלפי הדונמים של ההרים הגאולים. עבודה זו תהיה לברכה גם לסביבת ירושלים וגם לעיר. כיבושינו יקוימו בידינו אם בעקבות החייל המשוחרר מצבא־הגנה לישראל יבוא העובד המַפרה מצבא חלוצי ישראל, שישב לאדמתנו העזובה את פריונה, ולהרים הקרחים — את עציהם ויערם, ונקיף את ירושלים המחודשת בקריות־יערים.

בצדק חרג היו"ר ממסגרת צרכיה ומשאלותיה המיוחדים של ירושלים — ועמד על בעיות כלכליות כלליות ועל חשיבות המסחר. איש לא יתרעם עליו על ראותו בעיות אלו מתוך שפופרת החוג המסוים שאותו הוא מייצג. חוג זה, ככל חוג שהשתתף בבנין הארץ, יש לו חלק בכיבושינו אשר כבשנו עד כאן ואף לו זכות להשמיע את תביעתו ובקרתו — מנקודת־ראותו־הוא.

דורנו זכה למה שציפו והתגעגעו ונכספו עשרות דורות בישראל, לעצמאות ממלכתית, ואין זכות גדולה מזו בתולדות ישראל. אבל זכות זו כרוכה ומותנה בחובה שאינה קטנה ממנה. כדור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה מוטלת עלינו אחריות שלא היתה כמוה זה מאות בשנים. שבע מאות אלף היהודים שהניחו את היסוד למדינת־ישראל — שהוקמה בימינו — הטילו על עצמם מעמסה כבדה, שאין מנוס ממנה: מעמסה של קיבוץ־גלויות. המדינה הצעירה והקטנה שלנו נתבעת לקלוט רבבות ומאות אלפי עולים בזמן הקצר ביותר, ולשכנם, לפרנסם בעבודה, ולהשרישם במשק החקלאי והחרשתי, במלאכה ובבנין, במסחר ובכל משלוח־יד. דבר זה לא יעָשה במשטר של כל הישר בעיניו יעשה, כשם שלא יעשה במשטר טוטליטרי. המעשה הגדול הכבד המוטל על מדינת־ישראל — קליטת עליה רבתי בממדים רחבים ובקצב מהיר — לא יבוצע בלי תכנון ממלכתי מצד אחד, ובלי יזמה פרטית מצד שני. אין סתירה בין שני אלה — אם טובת הכלל לנגד עינינו. גם לפני קום המדינה הלכה יצירתנו המשקית בשני אפיקים: באפיק ההון הפרטי והיזמה הפרטית, ובאפיק ההון הלאומי והיזמה הקיבוצית והקואופרטיבית. ולא מקרה היה הדבר. בנין ארץ נשַמה והחזרת עם מפוזר ומפורד למולדת, לאחר שנגמל בנכר ממקורות־היצירה הראשונים — אינו נעשה רק מתוך מניעי־רווח, אלא נזקק ליזמה ולמסירות חלוצית ולהשקעת הון לאומי שאין עמו כל רווח מסחרי. בלי הון לאומי ובלי יזמה חלוצית זו — לא היינו בונים רוב ישובינו החקלאיים וגם לא היינו מקימים כמה ממפעלי הבנין והחרושת הגדולים בארץ. מאידך־גיסא לא היינו קולטים העליה המתרחבת ולא היינו בונים רוּבה של תעשייתנו בלי ההון הפרטי ובלי היזמה הפרטית.

עם הקמת המדינה אנו זקוקים לשני כוחות אלה ביתר שאת ובהיקף יותר גדול. תקופת החלוציות לא חלפה עם הקמת המדינה — ואדרבה, היקפה ויעודיה גדלו פי־כמה עכשיו, כשהאדמה היא בידינו, ושערי הארץ פתוחים לרווחה, ועלינו להעלות לא מאות ואלפים, אלא רבבות ומאות אלפים כל שנה, ועלינו לבנות לא נקודות בודדות — אלא עשרות ומאות נקודות בכל שנה. כל ראיה חד־צדדית תהיה עכשיו בעוכרינו וכל נסיון לעמוד רק על רגל אחת — יכּשל.

עם קום הממשלה הזאת — הממשלה הנבחרת הראשונה במדינת־ישראל, הכרזנו שבמרכז פעולתנו תעמוד "תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה על־ידי עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ על יסוד כלכלה מתוכננת שמגמתה היא — בין השאר: א) “עידוד ההון הפרטי ואימוץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בכפר ובעיר, הקלות מיוחדות להשקעות־הון פרודוקטיביות המסייעות לפיתוח מהיר ויעיל של גנזי הארץ ואפשרויותיה הכלכליות, הקלות להעברת הון יהודי מהגולה”. ב) “שקידה על פיתוח משקי־העבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן, מתוך שמירת חופש הגדרה עצמית בבחירת צורת־חיים בהתישבות”. ג) “הנחות ושחרורים במסים ובמכס לעידוד השקעות פרטיות וקואופרטיביות במפעלי־פיתוח בחקלאות, בבנין, בחרושת ובימאות, ביחוד בשטחים שוממים ועזובים”.

אלה הן הנחות־היסוד של מדיניותה הכלכלית של הממשלה — ומדרך זו לא תסור הממשלה ימינה או שמאלה, — עד אשר תבצע את מלאכתה שהטילה עליה הכנסת. כל מי שרואה לפניו את טובת הארץ כולה, ובמיוחד את צרכי קליטת העליה — אינו יכול לראות בצרות־עין לא פעולת ההון הפרטי ויזמתו ולא פעולת התכנון הממשלתי. בלי פעולה מתוכננת ובלי פיקוח לא נוריד יוקר החיים והמחירים המנופחים, — שהם יותר מכל גורם אחר חוסמים הדרך לזרם ההון — ולא נספק צרכי העליה. בשיכון עולים ובהתישבות חקלאית לא ניעגן להון הפרטי — כשם שבמפעלי חרושת, בנין ופיתוח אחרים — לא נצליח בלי עזרת ההון הפרטי.

לא זה מול זה — אִלא זה ליד זה. הון פרטי בלוית יזמה ממלכתית ותכנון ממלכתי והון לאומי.

ולבסוף הערה אחת על האכסניה ותפקידה במיוחד. היה זמן שהמסחר היה נחשב למקצוע יהודי מובהק. וּודאי לא יצטער איש מכם אם אנו מנסים במולדת לחזור למקורות — לענפי־הפרנסה הראשונים: עבודת האדמה, דיג, מכרות, תעשיה חקלאית, חימית, עבודת־עץ, ברזל וכדומה. אולם לא נסתיים תפקידו המַפרה של המסחר, וכוונתנו קודם־כל למסחר הבינלאומי העברי, אשר יבנה הספנות והתחבורה הימית והאווירית. הברכה הגדולה של ארצנו הם שני הימים המקשרים אותנו עם אפסי ארץ וכל חלקי תבל. בימים קדומים היו חופי ארצנו ונמליה — המולדת של המסחר הימי והשיט הבינלאומי. שבט עברי שנקרא בשם צוֹרים וצידוֹנים היו ראשוני הספנים והשייטים בעולם. יחזקאל הנביא השאיר לנו תיאור מרהיב מגָדלה וחָסנה הימי והמסחרי של צור, — היושבת על מבואות ים — רוכלת העמים אל איים רבים, על הונה ועזבונה, מערבה, מלחיה, חובליה, מחזיקי בִדקה ועורבי מערבה. צור זו — עמה הכנעני אבד ונמחה מעל־פני האדמה, והעיר עצמה נהפכה, כנבואת יחזקאל — “לצחיח סלע ולמשטח־חרמים”. אולם ברכת־הים לא פסה ולא קָטנה, מאז גדל המשק הימי בעולם עם ריבוי הקשרים הבינלאומיים ועם שכלול האמצעים שבידי אדם לחצות מצולות־ים בכלי־שיט אדירים. גאולת ארצנו לא תהיה שלמה אם לא תהיה מלוּוה גאולת־הים. בימי הבית הראשון וגם ברוב ימי הבית השני היינו מנותקים מחוף הים ונמלי הארץ היו בידי זרים. הדבר הגדול והחדש שקרה בימינו שהתנחלנו קודם־כל בעמק החוף — כי שבנו הפעם לארץ ממערב, ולא ממזרח כבימי יציאת־מצרים ושיבת־בבל. החוף אינו גבול הארץ — אלא גשר לים, והים הוא המשכה של המולדת. בים זה צפון במידה רבה עתידו של עמנו. השיט והדיג יפרנסו בעתיד רבבות ומאות אלפים. ערכו של הים אינו כלכלי בלבד — אלא גם פוליטי ואיסטרטגי, ואם היזמה והתנופה של אנשי המסחר יופנו לכיבוש הים ולפיתוח דרכי החיבור הימי, ויבָּנו אניַות וספינות, וחובלים ומלחים יהודים יחצו את מצולות־הימים, והדגל המסחרי הישראלי יתנופף בכל נמלי העולם — ימלא המסחר היהודי יעוד חלוצי וכיבושי גדול בתקומתנו. וברכתי לכם, שביזמתכם ובעזרתכם יהָפכו נמלי־הארץ הבנויים ואשר יבָּנו: חיפה, תל־אביב, יפו, אילת, אשקלון ועוד — למרכזי שיט ודיג עולמיים ולמעוזי כלכלה וחוסן במדינת־ישראל.