לפני מערכת סיני ולאחריה

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִי

יַעֲקֹב אֱשֶׁר בְּחַךְתִיךָ…

אַל תִּירָא, כִּי עִמְךָ אָנִי,.״

הֵן יֵבֹשוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶחֶרִים בָּךְ.

(ישעיהו מא)

וְרָאוּ גוֹיִם צְִדְקֵךְ, וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ.

(ישעיהו סב, 2)

ההיסטוריה מעבטת ארחותיה, ומאורעות ומצבים שליליים יש שהם מולידים תוצאות חיוביות, וכן גם להפך. וראיה מובהקת לכך בתולדות שיבת־ציון.

איבת מנהיגי הערבים ושליטיהם והתנגדותם המרה לשיבת־ציון היא עובדה מצערת, שעד היום לא ניתן להתגבר עליה, וגם בעתיד הקרוב לא נראה סיכוי ממשי לתיקונה. רצונה של התנועה הציונית ושל הישוב היהודי לפני הקמת המדינה ומאמציהם של נציגי ישראל עם התחדשות עצמאותנו לקיים יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם הארצות השכנות עלו עד היום בתוהו.

בקרב האינטליגנציה הערבית היו רק מעטים שרצו ביחסי שלום עם שכניהם היהודים, אבל הדעה המכרעת בקרב המנהיגות הערבית היתה התנגדות ללא פשרה לקיומה של ישראל. סיסמאות השלום של הקומוניסטים הישראליים הן כרגיל סיסמאות מרמה קומוניסטיות להטעות דעת הקהל בישראל. אין אף קומוניסט ערבי בארצות ערב – והתנועה הקומוניסטית בכמה מארצות ערב גדולה ורבת־השפעה מזו שבישראל – שקורא לשלום עם ישראל.

ועד כמה שהדבר נראה תמוה – הרי למעשה הביאה התנגדות זו עד היום ברכה לא מעטה לחיזוק הישוב לפני קום המדינה, ולהרחבת המדינה ולהתעצמותה לאחר קומה.

ספק אם עבודה עברית, שכל התנאים האובייקטיביים היו נגדה, היתה מנצחת אילמלא המאורעות בשנים 1921,1929,1936. תל־אביב הפכה להיות עיר עברית רק לאחר טבח החלוצים ביפו בשנת 1921. נמל תל־אביב הוקם בשנת 1936 אך ורק הודות לשביתת הנמל ביפו שנערכה על־ידי המופתי במטרה להחניק את הישוב באמצעים כלכליים, נוסף על הטירור. כשנפסקה השביתה הכללית הערבית שנמשכה ששה חדשים – רצו ״אנשי המעשה״ לחזור לנמל יפו, שלא היה בו אף פועל וספן יהודי אחד, וגם עמדו לבקש מהממשלה המנדטורית שתסלול כביש מתל־אביב לנמל יפו, כדי להקל על השימוש בנמל, ורק ״עקשני החזון הבלתי מעשיים״ בהנהלת הסוכנות מנעו צעד פטלי זה.

הכוח המזוין היהודי הגדול ביותר שאורגן עוד בימי שלטון המנדט – משטרת הישובים, נוצר בגלל הטרור הערבי בשנים 1936–1939, ואף ״התיהדותו״ המתגברת של נמל חיפה עוד בתקופת המנדט הוחשה הודות להתנגדות הערבים.

מעשה האיבה החריף ביותר וברוך התוצאות מאין כמוהו – היתה התקפת שליטי ערב על מדינת ישראל ביום קוּמה. אחרי קרבות שנמשכו, בשלוש הפסקות, 61 יום הכריע צה״ל הצעיר את כל צבאות ערב והרחיב את תחומי המדינה.

לפי החלטת עצרת או״ם ביום 29 בנובמבר ניתנו למדינה היהודית 14,920 קילומטר מרובע. ברשותנו יש עכשיו 20,662 קילומטר מרובע. כחמשת אלפים קילומטר (4,912) נכבשו ושוחררו על־ידי צה״ל בפרוזדור ירושלים, בגליל המערבי והתיכון, בדרום־יהודה ובנגב הצפוני וכחמש מאות קילומטר מרובע (467) נוספו לנו בדרכי שלום, בהסכמי שביתת־הנשק עם עבר־הירדן.

אולם לא רק שטח נוסף לנו הודות להתקפה הערבית. יש להביא בחשבון לא רק גודל השטח, אלא גם ערכו וטיב מעמדו. ירושלים החדשה והפרוזדור לירושלים, הערים יפו, לוד ורמלה והגליל המערבי –ערכם אינו רק בגודל שטחם אלא בחשיבותם ההיסטורית וברציפותם הגיאוגרפית. במערבה של ארץ־ישראל נשארו רק 6,940 קילומטר מרובע מחוץ לישראל: רצועת־עזה, ששטחה הוא 258 קילומטר מרובע, והשטח שצורף לעבר־הירדן – 6,682 קילומטר מרובע.

הפלישה הערבית לא השאירה בלבנו רגשות שנאה, לאחר הקרבות היינו מוכנים לעשות שלום עם שכנינו. אולם שליטי ערב לא השלימו עם קיומה של ישראל, וכיוַן שלא יכלו לנו בכוחם הצבאי ניסו למוטט אותנו באמצעים כלכליים וארגנו נגדנו חרם והסגר. אין ספק, שחרם זה גרם לנו הפסד כלכלי לא קטן, אולם נדמה לי, שהפסדו יצא בשכרו.

ספק אם היינו מישבים את השממה לאחר מלחמת הקוממיות, אילו היינו יכולים להשיג תוצרת חקלאית זולה משכנינו. אפשר להגיד, כי במצב של שלום עם שכנינו היינו מרבים לפתח את התעשיה שלנו. אם גם נניח כי שכנינו היו קונים תוצרתנו היקרה, היינו אז נהפכים לעם עירוני כאשר היינו בגולה, והיינו בונים קרת־חדשה (קרתגה) יהודית, שהיתה מכזיבה כל תקוות התקומה וסיכוייה.

אין להסיק מדברים אלה, כי יחסי איבה מצד ארצות ערב רצויים לישראל. שלום־אמת ובר־קיימא ושיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות – הוא היעוד העליון של מדיניות החוץ הישראלית, ואין להסיח הדעת ממטרה מדינית עליונה זו, גם כשישראל נאלצת מזמן לזמן לעמוד בשער נגד התקפות מסתננים ופידאיון או גם בקרבות עם צבאות האויבים. אבל יכלתה ואמיתותה של תנועת שחרור לאומית נבחנת בכך שהיא יודעת להפוך גם מצוקה, מכשול ופורענות למקור של התגברות ויצירה ותנופה חלוצית וכיבושים; זאת עשתה התנועה החלוצית לפני קום המדינה, וכך פעלה גם ממשלת ישראל לאחר קומה. אולם אין להתעלם מסכנה חבוּיה, גם אם יודעים להתגבר עליה מזמן לזמן; הנצחון המופלא של צה״ל על צבאות ערב בשנה הראשונה לקיום המדינה והרחבת גבולותינו – לא סנוורו את עינינו ולא הזיחו דעתנו, וכל הימים ידענו, כי צפוי לנו ״סיבוב שני״.

לקח התבוסה הצבאית שנחלו צבאות ערב לא נעלם לגמרי מעיני שליטי ערב, והמסקנות שהסיקו ממפלתם במלחמת הקוממיות היו שלוש:

א. יש לנסות למוטט את ישראל באמצעים כלכליים – בחרם ובהסגר;

ב. יש למנוע עליה והתישבות חדשה על־ידי ארגון טירור, רציחות וחבלות – על הגבולות ובכל מקום אפשרי; ולסגור השערים בארצות היציאה, עד כמה שיד שליטי ערב מגיעה;

ג. יש להתכונן לסיבוב שני בנשק עדיף ובפיקוד אחיד.

ארגון האומות המאוחדות המצווה לשמור על השלום והבטחון של חבריו ושל העולם כולו, ולנקוט באמצעים קולקטיביים למניעת איומים לשלום ולדיכוי כל מעשה תוקפנוּת ופגיעות אחרות בשלום, לא עשה חובתו כאשר מדינות ערב התקיפו את ישראל מיד לאחר הוָסדה; הוא גם לא נקף אצבע כל השנים, כאשר שליטי ערב הפרוּ מגילת או״ם והתחייבויותיהם הבינלאומיות לפי הסכמי שביתת־הנשק והוסיפו לבצע פעולות איבה נגד ישראל.

הסכמי שביתת־הנשק שנעשו עם ארבע השכנות הערביות (עם מצרים ביום 24.2.49; עם לבנון ביום 23.3.49; עם ירדן ביום 3.4.49 ועם סוריה ביום 20.7.49), מכוָּננים כצעד ראשון והכנה לקראת שלום קבע.

הסעיף הראשון של ארבעת הסכמי שביתת־הנשק מתחיל במלים אלה:

״בכוָנה לסייע להחזרת שלום של קבע בארץ־ישראל – נקבעים העקרונות הבאים״. ובסעיף ראשון ושני מנוסחים העקרונות לאמור:

״שום צד מהצדדים לא יאיים, לא יתכנן ולא יבצע פעולה תוקפנית באמצעות כוחותיו המזוינים –ביבשה, בים או באויר – נגד האוכלוסיה או הכוחות המזוינים של הצד השני. שום חלק מכוחותיו של כל אחד משני הצדדים ביבשה, בים או באויר, אם צבאיים ואם צבאיים למחצה, לרבות כוחות בלתי סדירים, לא יעשו מעשי מלחמה או מעשי איבה כלשהם נגד כוחותיו הצבאיים או הצבאיים למחצה של הצד השני, או נגד האזרחים בשטח הנתון לשליטתו של אותו צד (סעיף א־ב).

״לאחר שהסכם זה יעמוד בתקפו שנה אחת ממועד חתימתו, יוכל כל אחד משני הצדדים לדרוש מהמזכיר הכללי של האומות המאוחדות לכנס ועידה של נציגי שני הצדדים על מנת לשקול מחדש, לתקן או לבטל כל תנאי הסכם זה (פרט לסעיף א־ וב). השתתפות בועידה זו תהיה חובה על שני הצדדים״.

סעיפים אלה כלולים בכל ארבעת ההסכמים. מלבדם יש בכל הסכם סעיפים נוספים, החלים באופן מיוחד על היחסים עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה או עם לבנון.

המדינה הראשונה שהפרה הסכם שביתת־הנשק היתה ממלכת ירדן ההאשמית, כפי שהיא מכונה רשמית בהסכם. בהסכם עם מדינה זו הותנה בסעיף 8, כי: —

״א. ועדה מיוחדת, מורכבת משני נציגים של כל צד, ושתתמנה על־ידי הממשלות הנוגעות בדבר, תוקם לשם ניסוח התכניות וההסדרים המוסכמים שתכליתם להרחיב את היקף ההסכם הזה ולשפר את דרכי ביצועו.

״ ב. הועדה המיוחדת תאורגן מיד לאחר כניסת הסכם זה לתקפו ותשים לב לניסוחם של תכניות וסדרים מוסכמים לגבי אותם עניינים שכל צד יגיש לה: עניינים.אלה יכללו. על כל פנים, את הסעיפים דלקמן שעליהם כבר הושגה הסכמה עקרונית: חופש תנועה בדרכים חיוניות, בכללן דרך בית־לחם ודרך לטרון־ירושלים, חידוש עבודתם הסדירה של המוסדות התרבותיים וההומניטריים שעל הר הצופים וגישה חפשית אליהם והשימוש בבית־הקברות שעל הר הזיתים, חידוש עבודתה של תחנת השאיבה בלטרון, אספקת חשמל לעיר העתיקה וחידוש התנועה בקו מסילת הברזל לירושלים״.

הממשלה הירדנית סירבה לקיים סעיף 8. היא מיאנה להקים הוועדה המיוחדת, ועד היום הזה היא מונעת גישה חפשית אל המקומות הקדושים ואל מוסדות התרבות בהר הצופים, מונעת השימוש בבית־הקברות שעל הר הזיתים, ואינה נותנת לחדש עבודתם הסדירה של בנייני האוניברסיטה שבהר הצופים ועבודתה של תחנת השאיבה בלטרון, שהרסה, בניגוד לתנאי ההפוגה, עוד באמצע 1948.

אולם ממשלת ירדן לא היתה יחידה בהפרת הסכמי שביתת־הנשק.

הליגה הערבית שהוקמה בהשראה בריטית עוד לפני קום מדינת ישראל, והכוללת כל הארצות השכנות שהשתתפו בפלישה לישראל ביום יסודה, ארגנה חרם כלכלי נגד ישראל ונגד כל חברה בינלאומית העומדת בקשרי מסחר וכלכלה עם ישראל. ארצות ערב הצהירו גלויות שמטרתן היא הכחדת ישראל, וכל השנים הפרוּ עקרונות מגילת ארגון האומות המאוחדות שהן חברות בו, בלי שמוסדות הארגון ינסו להניען מתעלולים אלה, ועל־ידי כך התעלמו אותם מוסדות מן ההתחייבויות המוטלות עליהם לפי מגילת האו״ם.

סעיף ראשון במגילת האו״ם קובע מטרות האו״ם, והן: —

1. ״לקיים שלום ובטחון בינלאומיים ולנקוט לתכלית זו אמצעים משותפים ויעילים כדי למנוע ולהדחיק כל איום על השלום ולהשבית כל מעשה תוקפנות או כל צורה אחרת של הפרת השלום, ולהביא בדרכי שלום ולפי עקרונות הצדק והמשפט הבינלאומי, להסדרם או לישובם של סכסוכים בינלאומיים או של מצבים העלולים לגרור הפרת השלום״.

2. ״לטפח יחסי ידידות בין האומות, יחסים שיסודם בכיבוד העקרון של זכות שוָה והגדרה עצמית לעמים, ולנקוט שאר האמצעים שיש בהם לחזק את שלום העולם.

3. ״להגיע לידי שיתוף בינלאומי בפתרון בעיות בינלאומיות בתחום הכלכלה, החברה, התרבות ותקנת הבריות״.

סעיף שני של המגילה מחייב את הארגון וחבריו לשקוד על המטרות האמורות בסעיף ראשון ולכוון מעשיהם לפי עקרונות אלה:

״הארגון מושתת על עקרון השויון הריבוני של כל חבריו –

״כל חברי הארגון יהיו מישבים את סכסוכיהם בדרכי שלום, ובאופן שהשלום והבטחון הבינלאומיים והצדק לא יבואו לידי סכנה.

״כל חברי הארגון יהיו נמנעים ביחסיהם הבינלאומיים מאיום בכוח הזרוע או מהשתמש בו, אם כנגד שלמותה הטריטוריאלית או עצמאותה המדינית של איזו מדינה ואם בכל דרך אחרת שאינה מתישבת עם המטרות של האומות המאוחדות״.

מכל הארצות השכנות שחתמו על הסכמי שביתת־הנשק עם ישראל ושקיבלו על עצמן, כחברות או״ם, ההתחייבויות הכלולות במגילת או״ם – הגדילה לעשות מצדים בהפרת המשפט הבינלאומי, בסתירת עקרונות האו״ם ובפגיעה בהסכם שביתת־הנשק עם ישראל.

אמנת קושטא משנת 1888, שמצרים חתומה עליה, קובעת בסעיף ראשון: ״התעלה הימית של סואץ תהיה תמיד חפשית ופתוחה, בזמן מלחמה כמו בזמן שלום, לכל אניית סוחר או מלחמה, ללא הבדל דגל, ועל כך מסכימים הצדדים החותמים לא לגרום לשום פגיעה בשימוש החפשי של התעלה, בזמן מלחמה כמו בזמן שלום״. סעיף 10 של האמנה מאשר זכותה של מצרים להבטיח הגנת מצרים והשמירה על הסדר הציבורי, אבל סעיף 11 מוסיף מיד כי האמצעים שיינקטו במקרים אלה לא יפריעו לשימושה החפשי של התעלה.

בניגוד משווע לאמנה זו חסמה הממשלה המצרית הדרך לשיט ישראל בתעלה זו. ממשלת ישראל הגישה עצומותיה למועצת הבטחון. מצרים טענה, שהיא עושה זאת על יסוד מצב המלחמה השורר בינה ובין ישראל (לפי אמנת קושטא קיים, כאמור, חופש שיט גם בימי מלחמה). מועצת הבטחון בשנת 1951 פסלה טענתה של מצרים, וקבעה שמצב המלחמה אינו מתישב עם הסכם שביתת־הנשק, ואין מצרים רשאית למנוע חופש השיט של ישראל בתעלה. מצרים המרתה פי מועצת הבטחון, אם כי סעיף 25 של מגילת האדם קובע במפורש, שחברי או״ם חייבים לקיים החלטותיה של מועצת הבטחון. מוסדות או״ם לא עשו דבר במשך כל השנים להטיל מרות המשפט הבינלאומי והחלטת מועצת הבטחון על מצרים.

ב־13 באוקטובר 1956 אסרה שוב מועצת הבטחון פה אחד כל אפליה, גלויה או מוּסוית, נגד איזו מדינה שהיא, בתעלת סואץ, אך מיד הכריזה מצרים, כי אניה ישראלית לא תורשה לעבור את התעלה, ושוב לא עשו מוסדות או״ם דבר לתקן המעוּוָת.

בשנת 1950 תפסה מצרים את טירן וסנפיר, שני איים שוממים בקצהו הדרומי של מיצר אילת, מול שרם־אל־שיך, שמעולם לא היו שייכים לה. ובאגרת לממשלת ארצות־הברית הצהירה ממשלת מצרים, שכיבוש האיים אינו מכוּוָן בשום פנים להפריע לשיט במי המיצרים העוברים בין שני האיים ובין חוף מצרים בסיני, והוא ישאר חפשי בהתאם לנוהג הבינלאומי ולעקרונות המוּכרים של משפט העמים. אולם לאחד השתלטותו של נאצר הוצב כוח מצרי חזק בשרם־אל־שייך להפריע לשיט הישראלי במיצרים, ולא ארצות־הברית, שקיבלה התחייבות מפורשת בנידון זה מממשלת מצרים, ולא מוסדות או״ם המצווים על שמירת עקרונות או"ם, לא עשו דבר למנוע הפרת החוק הבינלאומי ולהבטיח לישראל חופש שיט במיצרי אילת.

כשנתחוללה ההפיכה במצרים בשנת 1952 וקבוצת קצינים בראשותו של מוחמד נאגיב הדיחה את המלד פארוק מכסאו וגרשה אותו ממצרים – עמד ראש ממשלת ישראל בכנסת (ביום 18.8.52) על השלילה והחיוב, הסיכוי והסיכון שבהפיכות אלה, האפייניות לרוב הארצות במזרח התיכון, וציין כי

״מחוץ לשתי מדינות יציבות וחסונות במזרח התיכון, ישראל ותורכיה, הרי כל ארצות המזרח התיכון נתונות בתוך מערבולת של מהומות, הפיכות, אנדרלמוסיה מדינית, רציחות פוליטיות, הסרת כתרי מלכים והתחרות מתמדת של הרפתקנים ורודנים על השלטון. באוירה מסוכסכת, מטורפת ומחושמלת זו עלול כל זיק שיתלקח באיזו פינה שהיא, להדליק תבערה שאין לראות תוצאותיה ותחומי התפשטותה, ונתחייב בנפשנו אם לא נהיה דרוכים ונכונים לכל אפשרות.

״יתכן שבהתפתחות מסוערת זו יש גם מגמות חיוביות של הבראה וקדמה. ובמקום שישנן – אנו רואים אותן בעין יפה. הדברים שנתארעו במצרים בשבועות האחרונים יש לקדם בברכה. ואפשר לקבל עדותו של מוחמד נאגיב, ראש ההפיכה הצבאית במצרים, בשעה זו, שהוא ורוב חבריו בצבא התנגדו לפלישה לארץ, והאחראי הראשי למלחמה בנו היה מלך מצרים לשעבר, פארוק המודח.

״יתכן שנימוקי התנגדותו של נאגיב לפלישה היו צבאיים בלבד, אבל אין ספק שלא היתה אז ואין גם עכשיו כל סיבה ויסוד לריב בין מצרים ובין ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, ואין כל מקום לסכסוכי גבולות, ולא היתה ואין שום עילה לניגוד מדיני, כלכלי או טריטוריאלי, בין שתי השכנות.

״מדינת ישראל רוצה לראות מצרים חפשית, עצמאית, מתקדמת, ואין אנו נוטרים לה איבה בגלל מה שעשתה לאבותינו בימי פרעה, ואפילו לא בגלל מה שעשתה לנו לפני ארבע שנים. רצוננו הטוב כלפי מצרים – למרות התנהגותה האוילית של ממשלת פארוּק כלפינו — הוכחנו בכל החודשים שבהם היתה מצרים מסובכת בריב קשה עם מעצמה עולמית גדולה. ולא עלה על לבנו לנצל קשיים אלה של מצרים למען התקיף אותה או למען התנקם בה, כאשר היא עשתה לנו עם קום מדינתנו.

״אולם לא נוכל להתעלם מן העובדה שגם מצרים זו אינה מגלה כל סימן של רצון טוב לתקן החטא הכבד שנעשה על־ידי פארוּק המודח, ואין איש מאתנו יכול להגיד בבטחה לאן פני מצרים זאת מוּעדות: לשלום או למלחמה״.

מוחמד נגיב לא האריך לעמוד בראש ההפיכה. קצין צעיר ממנו, גמאל עבד אל נאצר, הדיח אותו והשתלט בעזרת קצינים צעירים, השתלטות גמורה על מצרים, ובקוּנטרס שרודן צעיר זה פרסם בשם ״הפילוסופיה של המהפכה״ סיפר בגילוי־לב על השאפתנות המתרברבת שלו. הוא קבע לעצמו שלושה יעדים: 1. לשלוט בכל עמי ערב; 2. לעמוד בראש כל עמי האיסלם; 3. להיות המנהיג של כל יבשת אפריקה. התיקונים הפנימיים הדרושים לעם המצרי נגוע התחלואה, הנבער מדעת, הירוד בחומר וברוח כאחד, והמשימות החיוביות שבשמן כאילו נעשתה ההפיכה: הבראת העם, חינוכו, הרמת מצב הפלח, פיתוח הארץ – נסוגו כנראה לעתיד הרחוק, ובמקומן באו אמביציות פוליטיות חיצוניות. תיקונים קונסטרוקטיביים להעלאת העם דורשים שקידה, התמדה, מאמצים ממושכים, התנגדות לבעלי האחוזה הגדולים, תביעות מהעם גופא; אולם בטבעה של רודנוּת שהיא בהולה על נצחונות קלים ומהירים, ולשליטים החדשים של מצרים היה נדמה שיותר קל לנחול נצחונות משכרים בשדה מדיניות החוץ, מאשר לתקן המצב האומלל והמביש מבפנים.

וכדי לזכות בהגמוניה בקרב עמי ערב הגיעו כנראה רודני מצרים לכלל דעה, שהאמצעי הקל ביותר הוא פגיעה בישראל, וכנופיות ה״פידאיון״ שאורגנו תחילה להילחם באנגליה בתעלת־סואץ, כוונו לאחר יציאת האנגלים ממצרים, לישראל.

המתחילים בפגיעות אלה היו הירדנים, בשנים הראשונות לאחר חתימת הסכמי שביתת־הנשק היו חבורות של מחבלים ורוצחים חוצים הגבול המזרחי של ישראל ומתנקשים בתושבי ישראל שניקרו להם במארב. התנקשויות אלו רבו משנת 1951 ואילך. בשנת 1951 נפצעו ונהרגו 137 אזרחי ישראל על־ידי חבורות רוצחים אלה, ומהם על־ידי כנופיות שבאו ממדינת ירדן בלבד – 111. בשנת 1952 עלה מספר הנפגעים ל־162, מהם על־ידי כנופיות ירדן בלבד – 114. בשנת 1953 הגיע מספר הנפגעים ל־162, מהם על־ידי כנופיות ירדן בלבד – 124. בשנת 1954, כשהתבצר שלטונו של גמאל עבד אל נאצר, החלה מצרים להתחרות בירדן במעשי רצח אלה, ומספר הנפגעים הגיע עד 180, מהם 117 על־ידי ירדנים, 50 ע״י מצרים. בשנת 1955 עברה ״הבכורה״ למצרים. מ־256 הנפגעים בישראל על־ידי כנופיות שמעבר לגבול היו רק 37 פרי התנקשותם של יוצאי ירדן, ו־192 מעשי ידי חבורות מצריות שאורגנו על־ידי הרודן המצרי, ה״פידאיון״. חבורות פידאיון אלה נשלחו על־ידי הכת הצבאית במצרים גם לירדן ולבנון, לתקוף משם את ישראל, אם כי השלטונות בארצות אלה לא תמיד ראו פעולה מצרית זו בעין יפה.

המצרים נתמחוּ גם במיקוש דרכי התחבורה של ישראל, ובשנת 1955 בלבד קרו 49 אסונות ממיקוּשים אלה.

מלחמת גרילה זו לא הסבה אליה דעת הקהל בעולם במידה הראוי מטעם פשוט: הרציחות והמיקושים לא באו בהמון ובבת־אחת; ורצח בודד של אזרח ישראל, שתים או שלוש פעמים בשבוע, לא שימש סנסציה בשביל העתונות העולמית ולא הופיע בכותרות העתונים היומיים.

נציגי מצרים בעצרת או״ם ובמועצת הבטחון (מחמוד פאוזי ביום 16 ביוני 1951, עבד אלחמיד גאליב ביום 16 בדצמבר 1954, עזמי ביי ביום 13 במארס 1955) – הצהירו במפורש, כי מצרים מוסיפה לראות מצב מלחמה בינה ובין ישראל, למרות ההוראה המפורשת של מועצת הבטחון בשנת 1951, כי אין הסכם שביתת־הנשק מתישב עם מצב מלחמה. גם סוריה לא טמנה ידה בצלחת. במאי 1951 עברה יחידה צבאית סורית את הגבול מצפון לכנרת וניסתה לכבוש שטח ישראלי בתל־מוטילה, ובקרב שניטש בינה ובין צה״ל נפלו ארבעים חיילים ישראליים. היחידה הסורית סבלה אבידות יותר גדולות והוכרחה לסגת אל מעבר לגבול. אולם ההתקפות הסוריות לא תמו. מזמן לזמן הותקפו מגבול סוריה העובדים ביבוּש החולה ובערוץ הירדן, ונערכו התנקשויות מתוכננות מהקצה הצפוני של ים כנרת על דייגי ישראל בכנרת, אם כי ים זה כולו, לרבות 10 מטרים של החוף המזרחי והצפוני, על הגבול הסורי, הוא בתחום ישראל.

ממשלת ישראל גילתה זמן רב אורך רוח למראה התנקשויות אלה בחיי אזרחיה, ובמידת האפשרות רצתה למנוע התלקחות מסוכנת במזרח התיכון. אולם התוקפנות המצרית (וגם הסורית) לא רפתה. במחצית השניה של 1955 ניסתה יחידה מצרית לתפוס שטח ישראלי בניצנה, וסוריה, בעלת בריתה של מצרים, ניסתה אף היא לעשות מעשה כזה בצפון ים כנרת. ממשלת ישראל נאלצה לנקוט אמצעי התגוננות פעילה והרסה בסיסי המתקיפים בעזה, בחאן יוּניס, בצפון הכנרת וגרשה בכוח את היחידה המצרית מניצנה.

לנוכח החמרת המצב על הגבולות הכריזה הממשלה שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת השלישית והתיצבה בכנסת ביום 2 בנובמבר 1955 את הדברים הבאים:–

״ממשלת ישראל מוכנה כמקודם לשמור באמונה על הסכמי שביתת־הנשק לכל פרטיהם ודקדוקיהם, כלשונם וכרוחם. אבל חובה זו מוטלת גם על הצד השני. הסכם שיוּפר על־ידי הצד השני לא יחייב גם אותנו. אם קוי שביתת־הנשק יפתחו מעבר לגבול למחבלים ולמרצחים – לא יסגרו עוד

בפני מתגוננים ועומדים בשער. אם זכותנו תיפגע על־ידי מעשי אלימות ביבשה או בים – נשמור על חופש פעולתנו להגן על זכותנו באופן היעיל ביותר״.

בחמישה בדצמבר, 1955, הוזמן ראש משקיפי או״ם, גנרל ברנס, אל ראש הממשלה, ונדרש לברר עם שליטי מצרים:

א. אם הם נכונים לתת פקודה על הפסקת אש מוחלטת, כאשר עשינו אנחנו; ב. אם הם מוכנים לקיים חוזה שביתת־הנשק במלואו, על כל סעיפיו, כאשר אנו מתחייבים לעשות; ג. אם הם מקבלים הצעות המזכיר הכללי של או״ם, אשר הוגשו לנו ולהם בשניים בנובמבר על שמירת הסכמי שביתת־הנשק.

הגנרל ברנס נסע למצרים, ובאחד־עשר בדצמבר חזר להודיע לראש ממשלת ישראל, כי המצרים לא נתנו לו התחייבות על הפסקת אש, לא הבטיחו לקיים הסכם שביתת־הנשק ולא קיבלו על עצמם לבצע הצעות המזכיר הכללי של או״ם.

ממשלת ישראל החליטה לנקוט באמצעים מרתיעים, למען הגנת חיי אזרחי ישראל והבטחת גבולות ישראל. מכלל האמצעים הוּצא כל מעשה העלול לפגוע באזרחים מעבר לגבול. ישראל סירבה להיגרר אחרי מעשים פרובוקציוניים של שכניה, ולפגוע בחיי אזרחים שלווים בארצות השכנות. בכל מקרה של פגיעה בשלום אזרחי ישראל או בגבולותינו פנתה תחילה למשקיפי או"ם, שינסו לתקן המעוּוָת, וכשלא הצליחו הללו בכך, מחוסר רצון או מחוסר אונים, הופעלו כוחות הבטחון הישראליים נגד קיני התוקפנים שמעבר לגבול – מתוך הוראה חמורה שלא לפגוע באזרחים.

התגוננות פעילה זו חיזקה הבטחון של ישובי הספר, אולם בעיית הבטחון ביסודה לא פתרה. בעיה זו הוחמרה מאין כמוה לאחר ה״עיסקה״ הצ׳כית־מצרית במחצית השניה של 1955, שסיפקה כמות עצומה של נשק חדיש ומעולה בשביל חילות היבשה, הים והאויר של הרודן המצרי. נתערער בבת־אחת מאזן הכוחות בין ישראל ובין שכנותיה באופן חמור לרעת ישראל.

כשנתכנסו הנציגים הראשיים של ארבע המעצמות הגדולות: ארצות־הברית, ברית־המועצות, צרפת ובריטניה, בסוף חודש אוקטובר 1955 בז׳ניבה, נפגש ראש הממשלה ושר החוץ דאז, מ. שרת, עם ארבעת נציגי המעצמות, ובתוכם עם שר החוץ הסובייטי, מר מולוטוב. בשיחה עם מר מולוטוב עמד על האחריות הכבדה שלקחה על עצמה ברית־המועצות בהפרת שיווי המשקל הצבאי בין מצרים וישראל על־ידי העיסקה הצ׳כית, שבלי ספק לא נעשתה בלי הסכמת מוסקבה, ועל הסתירה המשוַעת שבין הפגת המתיחות הבינלאומית שבה דוגלת ברית־המועצות בזירה הבינלאומית ובין שפע הנשק התוקפני שניתן לממשלה המצרית, המקיימת, בניגוד להוראות מועצת הבטחון ומתוך הפרת עקרונות או״ם, מצב מלחמה נגד ישראל. ברית־המועצות אינה יכולה שלא לדעת, כי ממשלה, המכריזה בגלוי על מצב מלחמה בינה ובין שכנתה, רוכשת נשק לשם אותה מלחמה. שר־החוץ הסובייטי הקשיב לדברי נציג ישראל, אבל לא נתן כל תשובה מתקבלת על הדעת.

ביום תשעה בנובמבר, 1955, נשא ראש הממשלה הבריטית דאז, סיר אנטוני אידן, נאום בגילדהול, שעורר דאגה רבה בישראל. ראש הממשלה הבריטי קָבל על הממשלה הסובייטית על ה״עיסקה״ הצ׳כית העשויה ״להזריק אלמנט חדש של סכנה במזרח התיכון ולשלוח נשק מלחמתי, טנקים, מטוסים ואפילו צוללות לצד אחד בלבד״. הוא טען, כי ״אי־אפשר לישב פעולה סובייטית זו עם הצהרות השלום והרצון לחסל המלחמה הקרה ברוח החדשה של ז׳ניבה״, וקבע כי זוהי ״יומרה פנטסטית להגדיר אקט פוליטי מכוּוָן זה כעיסקה מסחרית תמימה״, אולם באותו זמן לימד סיר אנטוני אידן זכות על מצרים וטען, כי האחריות מוטלת בעיקר על המספקים נשק ולא על המקבלים, כאילו רוכשי הנשק קנו אותו לנוי בלבד. ואם כי ראש ממשלת בריטניה התאונן על ברית־המועצות שהיא מספקת נשק ״לצד אחד בלבד״, לא היה אף רמז קל בדבריו שבריטניה תשנה דרכה עד כה לספק נשק לצד אחד בלבד.

סיר אנטוני אידן הביע דאגה מהגברת המתיחות במזרח התיכון, וביחוד מזו שבין מצרים וישראל, וקבע כי ״האיבה בין ישראל ושכנותיה הערביות היא ללא השלמה, והזמן, במקרה זה, לא הופיע כנושא מרפא״. הוא לא ראה צורך לציין, כי ישראל שהיתה הנתקפת בשנת 1948 לא נטרה איבה לשכנותיה אחרי תום הקרבות והושיטה יד לשלום, אולם הוסיף כי על ישראל לוַתר על חלק משטחה למען פשרה, כי מדינות ערב אדוקות, לדבריו, בהחלטת האו״ם מ־29 בנובמבר 1947, והוא קבע כי ״אין זה מן הצדק להתנכר להחלטות האומות־המאוחדות״, אולם היות וישראל אדוקה, לפי דבריו, בגבולות של הסכמי שביתת־הנשק משנת 1949 – יש לפשר בין שני הגבולות, לקצץ משטח ישראל ״המיותר״ ולמסור אותו למדינות שכנות.

כאשר נשאל ראש הממשלה בכנסת על־ידי חבר הכנסת אזניה אם נאומו של אידן הגיע לתשומת לבו ואם הממשלה מוכנה לקבל תיווכה של הממשלה הבריטית על־פי התנאים שקבע סיר אנטוני אידן בנאומו ביום 9 בנובמבר, ואם אין ראש הממשלה סבור כי נאום זה עלול לעודד את תוקפנות הערבים, וכי על ממשלת ישראל להבהיר לעולם את עמדתה הברורה והמוסמכת, ענה ראש הממשלה בכנסת ביום 15 בנובמבר 1955 כי ״ההגדרה שנתן סיר אנטוני אידן ״עיסקה מסחרית תמימה״ אפשר ליחס ביתר תוקף ואמת לפשרה ״תמימה״ זו עצמה שמציע סיר אנטוני. ראש הממשלה הבריטית מתעלם בהצעתו המפשרת כביכול, משורה של עובדות יסוד, היסטוריות ומדיניות, אשר אין להעלות כלל על הדעת שלא היו ידועות לו, לאיש שעמד בראש משרד החוץ הבריטי במשך הרבה שנים:

״א. ההיסטוריה אינה מתחילה בעצרת האומות־המאוחדות ביום 29 בנובמבר 1947. העם העברי יזכור לעולם, ויזכיר בהוקרה ובתודה, שעוד 30 שנה לפני עצרת או״ם הנזכרת לעיל, הכירה הממשלה הבריטית, בהנהגתם של ללויד ג׳ורג׳ ובלפור ובהשתתפותו הפעילה של נשיא ארצות־הברית, וּודרוֹ וילסון, בקשר ההיסטורי של העם העברי לארץ־ישראל, וקשר זה לא נולד בעקב ההכרה, אלא להפך; הקשר היה קיים כל הדורות, ואנו יושבים בארצנו בזכות ולא בחסד, ומדינת ישראל היתה קיימת בארץ זו בתקופה כשההיסטוריה האנושית לא ידעה כלל מציאותה של אמריקה ועל קיומה של בריטניה, וירושלים היתה בירת ישראל, כאשר עדיין לא היה סימן בעולם ללונדון, מוסקבה ופאריס.

״ב. הממשלה הבריטית היתה היחידה בין ממשלות לא־ערביות שהכריזה בעצרת האו״ם עוד ביום 26 בספטמבר 1947, שלא תבצע החלטות או"ם בשאלת ארץ־ישראל, והיא קיימה הכרזה זו, ועל־ידי כך עוררה, במישרין או בעקיפין, התנגדות מדינות ערב להחלטות האו׳׳ם בנשק ביד. היא סירבה למסור לועדת האומות־המאוחדות הנהלת ענייני ארץ־ישראל בשעת המעבר, והפקירה את הארץ לתוהו ובהו; ורק כינון ממשלת ישראל ביום 14 במאי 1948, שמונה שעות לפני עזיבת הבריטים, הציל את הישוב מכליון ואת הארץ כולה מחורבן.

״ג. מדינות־ערב – מצרים, סוריה, עיראק, לבנון, עבר־הירדן וסעודיה – שסיר אנטוני אידן מעיד על אדיקותן בהחלטות או״ם מיום 29 בנובמבר 1947, לא הסתפקו בהכרזות פומביות על שלילתן והתנגדותו לאותן ההחלטות, אלא פלשו עם צבאותיהן לארץ, מיד לאחר יציאת הממשלה המנדטורית, ויצאו למלחמת השמד על מדינת ישראל, שעל הקמתה מחדש, החליטו יותר משני־שלישים של חברי או״ם. בריטניה ושאר מדינות של או״ם לא נקפו אצבע להציל המדינה הצעירה ועמה הקטן (שמנה אז רק 650,000 איש), ולא עוד אלא שקצינים בריטיים, שעמדו בראש הלגיון הערבי, ונשק בריטי במצרים, בעיראק ובשאר מדינות ערב, מילאו תפקיד ניכר ועיקרי בהפגזת ירושלים, והיו מחריבים אותה, אלמלא הגבורה העילאית של תושבי ירושלים היהודית ומסירות נפשם של בנינו ובנותינו שהדפו בהצלחה, אם כי לא בלי קרבנות שאין להם תגמול, התקפות הפולשים.

״פלישת צבאות ערב עשתה לאל כל החלטות או״ם בענין ארץ־ישראל, ולא יקומו לתחיה כשם שלא יוחזרו לחיים אלפי המתגוננים היהודים שמסרו נפשם על הצלת עמם וחירותם המחודשת.

״ד. עצרת או״ם לא החליטה אף פעם לעשות מה שסיר אנטוני אידן הציע בנאומו – להגדיל שטחן של הארצות השכנות (מצרים, עבר־הירדן, סוריה, לבנון) על חשבון ארץ־ישראל. זוהי הצעה פנטסטית שלא עלתה על דעת שום איש בעצרת או"ם. לפי החלטת או״ם אין לתת לארצות השכנות אף אמה אחת של אדמת ארץ־ישראל, ותוכן הצעתו של סיר אנטוני אידן הוא למעשה ריסוק מדינת ישראל ומתן פרס לתוקפנים הערבים משנת 1948.

״המדינה היחידה במזרח התיכון הזכאית לגמול על ההתקפה הפושעת של מדינות ערב בשנת 1948 – היא מדינת ישראל. היא הותקפה על־ידי שכניה. מצרים, עבר־הירדן, עיראק, סוריה, לבנון וסעודיה – היו התוקפות, ומדינות אלה עדיין ממשיכות במלחמתן נגד ישראל באמצעים אחרים – בחרם, בהסגר, ובגיוס חבורות מחבלים ומרצחים הנשלחות מזמן לזמן לתחומי ישראל. עובדה זו של התקפה על ישראל מצד מדינות ערב, היא עדיין שמורה בזכרון דורנו בכל ארצות העולם.

״הדבר העומד בניגוד להחלטות או״ם הוא מציאות צבא מצרי ברצועת עזה. הדבר השני העומד בניגוד להחלטות או״ם הוא סיפוח חלק ניכר של מערב ארץ־ישראל על־ידי ממשלת עבר־הירדן –ירושלים העתיקה, חברון, שכם, ועוד, והממשלה הבריטית, נדמה לי רק היא, הכירה בסיפוח זה באפריל 1950 מתוך התעלמות גמורה מהחלטות או״ם. אם סיר אנטוני אידן אינו רואה את הסכמי שביתת־הנשק משנת 1949 כמחייבים את כל הצדדים, ואם נכונים דבריו כי אין זה מן הצדק להתנכר להחלטות או״ם – על מצרים לזוז מיד מרצועת עזה, ועל עבר־הירדן לפנות כל מערב ארץ־ישראל״.

״בהציגי את הממשלה החדשה של ממשלת ישראל ביום 2 בנובמבר לפני כשבועיים הודעתי כי אין אנו חומדים אף שעל של אדמה זרה. אפס לא ניתן, כל עוד אנו חיים, לגזול מאתנו אף שעל אחד של אדמתנו!

״זוהי מדיניותה השקולה והנחרצת של ממשלת ישראל, ומפני כך אין אנו רואים בהצעתו של סיר אנטוני אידן דרך לישוב הסכסוך במזרח־התיכון, אלא גורם להחרפתו.

״הצעתי לפגישה בלתי אמצעית עם כל אחד משליטי ערב לשם הסדר כללי בלי תנאים מוקדמים, אשר הכרזתי לפני שבועיים בכנסת, במקומה עומדת. יש מקום לתיקוני גבולות מקומיים הרצויים ומועילים לשני הצדדים, מתוך הסכם הדדי, אבל הצעתו של ראש ממשלת בריטניה על הצרת גבולות ישראל, פירושה מתן פרס לתוקפנים, וממשלת ישראל לא תנהל שום משא־ומתן על בסיס זה״.

נאומו של אידן בודאי לא סייע להפגת המתיחות שגברה אחרי העיסקה הציכית. התכונה המצרית נגד ישראל גם לא נעשתה בהסתר. שליטי מצרים מצדם לא העלימו כלל מזימותיהם התוקפניות. בארבעה ביוני, 1955, הכריז רדיו קהיר, הכפוף כמובן לגמרי לפקודת הרודן הצבאי, כי ״המהפכה המצרית נולדה על אדמת פלסטין. מצרים מוכשרת להיכנס למערכה בהתאם לרצון הערבים ולמלא את המשימה עד הסוף ולהביס את האויב. מצרים הקימה צבא חזק שמאחוריו עומדים 22 מיליון אזרחים להחזרת פלסטין, לעקירתה מן השורש של הציונוּת הנפשעת. בסיבוב השני יוכלו הערבים לנקום את כבודם, להחזיר את ארצם ולטהר את פלסטין״.

בשבעה ביוני, 1955, הכריז אותו רדיו קהיר, כי ״האחראים במדינות ערב חייבים לדעת, שאם לא ילחמו בישראל – ישראל תילחם בהם. אם לא ישימו קץ לישראל, תשים ישראל קץ להם. לא נוכל שלא להיות במצב מלחמה נגד ישראל, ודבר זה מחייב אותנו לגייס כל אפשרויות הערבים לחיסולה הסופי״.

ב־16 באוקטובר 1955 הודיע נאצר בעצמו לעורך ״ניו־יורק פוסט״, בסגנון הידוע לנו מימי היטלר כי ״אינו לוחם בישראל בלבד, אלא גם ביהדות הבינלאומית ובהון היהודי״. עבד־אללה טעימה, מזכיר ״ארגון השחרור״ במצרים – הארגון שהוקם על־ידי נאצר כמפלגת השלטון במקרה שיערכו בחירות במצרים –הודיע למשלחת של מורי אל־אזהר בקהיר את הדברים האלה: ״אנו נמצאים כיום בסכסוך צבאי עם אויב. האויב הוא ישראל והציונות; זהו האויב הראשון שיש לחסלו״.

אפשר היה להתיחס לדברי רהב ואיום אלה בביטול של לגלוג, אולם שפע הנשק הסובייטי שזרם למצרים היקנה לאיומים אלה משמעות ממשית ומסוכנת. המצרים קיבלו מהסובייטים מטוסי־קרב ומפציצים של סילון, טנקים ותותחים בכמות ובאיכות שעלו לאין שיעור על אלה שהיו אז לישראל. ברור שנשק זה לא נמסר למצרים לשם נוי או לשם הטבת מצבם הירוד של המוני העם המצרי, אלא למטרה צבאית ברורה, ששליט מצרים לא ראה כל צורך להעלים אותה מדעת הקהל בארצו ובעולם: מלחמה בישראל.

כל השנים, לאחר תום הקרבות של מלחמת הקוממיות ב־7 באוקטובר 1949, היו לצבאות ערב כולם, ואף למצרים בלבדה, יתרון כמותי רב לעומת ישראל בכל החיילות שלה — גם ביבשה, גם באויר וגם בים, נוסף על יתרונם הכמותי העצום בכוח אדם. במספר התותחים, הטנקים, המטוסים וכלי השיט לא השתווינו אף פעם אל שכנינו, לא אל כולם יחד ואף לא אל מצרים לבדה. אולם מחוץ לזיון הימי, שבו היתה למצרים גם עליונות איכותית, לא נפל הזיון שלנו באיכותו עד אמצע שנת 1955 מהזיון של ארצות ערב, ויכולנו לסמוך בלב שקט על היתרון הרוחני והמוסרי של האדם הלוחם הישראלי, אם כי בכמות היה קטן פי כמה מזה של שכנינו.

צבא־הגנה־לישראל היה גם הצבא המעוּלה ביותר מבחינת ארגונו, מסירוּתו ושאר־רוחו בכל ארצות המזרח־התיכון. רוּחו של הצבא הוא נכס יקר לאין ערוך, ומבחינה זו יעברו עוד הרבה שנים עד שצבאות שכנינו ישווּ לצבא־הגנה־לישראל. אולם גם הצבא הטוב ביותר אינו יכול להילחם ולהתגונן בידים ריקות. והנשק בימינו הולך ומשתכלל משנה לשנה; נוצר נשק חדש שלא היה קיים כלל לפני שנים מועטות. ההתקדמות המהירה חלה על כל סוגי הנשק הקל והכבד, ויותר מכל על מטוסי הקרב והמפציצים והקליעים המודרכים, בלי לדבר על נשק אטומי, שנמצא רק בידי המעצמות האדירות ביותר בעולם. התקדמות מתמדת זו מקנה לציוד הצבאי ערך קובע ומכריע, שלא היה לו מעולם בכל המלחמות עד ימינו.

ואין לשכוח אף לרגע שבעיית הבטחון של ישראל אינה דומה לבעיות הבטחון של כל מדינה אחרת. אין זו בעיית גבולות, ריבונוּת – אלא בעיית קיום פיסי, פשוטו כמשמעו. ולא רק בעיית קיום העם בישראל, אלא קיום היהדות בעולם. שליש היהדות בגולה הנמצא בגוש הסובייטי כלוּא, משותק ומנותק בעל כרחו מהעם היהודי בשאר חלקי תבל ונידון על־ידי המשטר הקומוניסטי להתבוללות מאונס, ותקוָתו היחידה היא עליה לישראל ביום מן הימים. כעשרה אחוזים מיהדות הגולה חיים בארצות ערב – בתוך דכאון חמרי, מדיני ורוחני. למעלה מששת המיליונים של יהודים החיים בארצות הרוָחה והחופש – הכרתם היהודית ותוכן חייהם היהודיים ניזונים בעיקר ממדינת ישראל, יצירתה והשראתה. ואין כל גוזמה והפרזה בהנחה שקיום מדינת ישראל מַתנה ומזין קיום היהדות בעולם, ובעיית בטחונה של ישראל היא, משום כך, בעיית קיום היהדות כולה.

וכשם שבעיית הבטחון של ישראל שונה מזו של ארצות אחרות, כן אמצעי הבטחון שלנו היקפם רב מזה שבכל מדינה אחרת ואינו תלוי בצבאו בלבד.

בטחון ישראל לא יתּכן בלי עליה. במצרים בלבד יש למעלה מעשרים ושלושה מיליון תושבים. בישראל רק כשני מיליונים. העליה היא לא רק גאולת היהודים מכליון פיסי או רוחני בגלות ויעודה ההיסטורי העליון של מדינת ישראל, אלא גם צורך בטחוני ראשון במעלה. ועליה אינה אך ורק הסעת יהודים מצפון־אפריקה או מארץ אחרת לחופי ישראל ונמליה אלא השרשת העולים בעבודה, בקרקע המולדת, במשק העצמאי, בלשון העברית, בערכי האומה ומורשתה הרוחנית, באחריות ממלכתית, בערבות ובאחוָה יהודית כללית, בהדגשת גאון ובטחון לאומי, ברצון וביכולת להיות בונה מולדת, מגינה ומעצב דמותה.

בטחון פירושו התישבות ואיכלוס השטחים הריקים בצפון ובדרום; פיזור האוכלוסין והקמת תעשיות בכל רחבי הארץ, פיתוח החקלאות בכל השטחים הניתנים לכך, ובנין משק מתרחב שיפרנס את העם וישחררו מכל תלות ועזרה חמרית חיצונית – הם צו קיומנו. הגליל העליון ומרחבי הדרום והנגב הם מקומות התורפה של המדינה, ושום כוח צבאי לא יקיים אותם בידינו, אם לא נישבם בהקדם ככל האפשר ובצפיפות המכסימלית.

בטחון – זהו כיבוש הים והאויר והיותנו למעצמה ימית חשובה. בהיסטוריה הקדומה, בימי־הבינים וגם בתקופה המודרנית, ראינו כיצד עמים קטנים השוכנים לחוף ימים נהפכו על־ידי פיתוּח השיט והדיג למעצמות ימיות גדולות; הדוגמה ההיסטורית הראשונה ניתנה על־ידי בני ארצנו ודוברי עברית כמונו – תושבי צור וצידון.

יחזקאל הנביא השאיר לנו תיאור עתיר־צבעים ורב־רושם מגדלותה ועצמתה של צור ״הַיֹשֶׁבֶת עַל מְבוֹאוֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִים אֶל אִיִים רַבִּים״

(יחזקאל כ״ז).

ההתישבות אינה צמודה ליבשה. יש גם התישבות ימית. ויתרונה הגדול הוא, שאין כל שטח וגבול מצמצם ומגביל אותה. כל יַמֵי העולם, הקרובים והרחוקים, פתוחים לפניה. הפניית חלק גדול של הנוער בערי החוף – נהריה, עכו, חיפה, יפו, אשדוד, אשקלון ואילת, – לדיג ימי ולספנות הוא צורך לאומי, מדיני, כלכלי ובטחוני ממדרגה ראשונה. אנו נצורים לאורך כל גבולותינו היבשתיים בדרום, במזרח ובצפון, מי יודע אם מצור זה יוסר בקרוב. פרט לאויר, הדרך היחידה הפתוחה לפנינו לעולם הרחב היא דרך הים, ולאשרנו נתברכנו בשני ימים – בים התיכון ובים־סוף, הראשון מחבר אותנו עם אירופה, אפריקה הצפונית והמערבית ואמריקה, והשני עם אסיה, אפריקה המזרחית ואוסטרליה. כוחנו בים עשוי להיות מכריע ביום פקודה.

בטחון – זוהי עצמאות כלכלית. מדינה קטנה וצעירה הקולטת עליה רבתי והעמוסה עול בטחון כבד מן ההכרח שתיזקק לזמן לא מעט לעזרה חיצונית; אבל כמו בשטחים אחרים אנו מצוּוים על מאמצים בלתי רגילים להחיש התעצמותנו הכלכלית – על־ידי הגברת פריון עבודתנו, יעול משקנו, ריבוי גדל והולך של יצואנו, טיפוח התיירות, ובראש וראשונה על־ידי העברת העולים והדור הצעיר הגדל בארץ לעבודה יצרנית יעילה בעזרת חינוך מקצועי משוכלל ומסועף.

בטחון – זהו טיפוח מחקר וכושר מדעי ברמה עליונה בכל מקצועות הפיסיקה, הכימיה, הביולוגיה והטכנולוגיה. טיפוח המדע בישראל אינו מוֹֹתר רוחני או צורך של מועטים, אלא תנאי חיוני לבנין משקנו, להגברת עצמאותנו, להעלאת תרבותנו והוָייתנו הרוחנית ולחיסון בטחוננו.

לעולם לא נגיע לעליונות כמותית לא בכוח אדם, לא בציוד ולא באמצעים חמריים. אבל ניתנה לנו עליונות רוחנית, ועלינו להעלותה עד שיא יכולתנו האינטלקטואלית והמוסרית, כי יש לאל ידנו להימנות עם עמי התרבות הראשונים בעולם. גם מעמדנו הבינלאומי, גם דמותנו הלאומית, גם כושר משיכת עולים מארצות הרוָחה והחופש, גם אפשרויות פיתוח משקנו בכפר ובעיר, ביבשה ובים, גם עוצם בטחוננו יקָבעו במידה רבה, ואולי מכרעת, על־ידי יכלתנו ועליונותנו המדעית והטכנולוגית. המדע בימינו הוא מפתח לא רק להשכלה, אלא גם לכלכלה מפותחת, גם לבריאות הגוף והרוח וגם לחוסן צבאי. הצעירים המוכשרים שלנו הפונים ללימודי משפטים, במקום לימודי טבע וטכנולוגיה, מבזבזים רכוש אנושי של העם שאין ערוך לו.

בטחון – זוהי הכשרה מקצועית משוכללת לנוער בחקלאות, במלאכה, בחרושת, בבנין ובספנות, שתסגל אותם לעבוד בחריצות וביעילות ולהוציא מתחת ידם תוצרת מעוּלה בטיבה המוכשרת לעמוד בהתחרות בשוָקים הבינלאומיים.

ולבסוף – בטחון זוהי היחלצות הנוער והתנדבות העם למשימות קשות ומסוכנות בהתישבות, בבטחון, במיזוג הגלויות. כל מפעלנו בארץ לא היה קם אלמלא תכונה מופלאה זו של העפלה והתנדבות חלוצית שנתגלתה בשלושת הדורות האחרונים לפני הקמת המדינה, במלחמת הקוממיות ולאחריה, בישוב הגבולות, במפעלי נח״ל, בהליכת נוער המושבים לישובי־העולים, במבצעי הגבורה של צה״ל. משימת דורנו בבטחון, בהפרחת השממה, בקליטת עולים ומיזוגם, בהעלאת האדם בישראל, בביצור עצמאותנו הכלכלית והמדינית לא תבוצע בכוח הכפיה הממלכתית וגזירת החוק, אלא מתוך התנדבות חלוצית ושיתוף פעולה נאמן בין מוסדות המדינה ובין כל חוגי העם החרדים לעתיד המדינה ועם ישראל בארץ ובעולם.

אולם לא יתכן בטחון המדינה בלי צה״ל. ולמען יעשה מלאכתו בהצלחה יש לתת בידו הכלים הדרושים, המעולים והמשובחים, המשתכללים משנה לשנה. כשם שלא נוכל להשתוות אל שכנינו בכמות כוח האדם, לא נוכל – מטעמים כלכליים ומדיניים – להשתוות אליהם בכמות זיון הצבאות, כי לפניהם פתוחים כל שערי הנשק במזרח ובמערב, והם גם מקבלים כלי המלאכה, במידה רבה, חינם אין־כסף.

אולם שומה עלינו לאזן נשקנו מבחינת האיכוּת. צבאנו יכול לעמוד בפני צבא גדול יותר שיש בידו ציוד רב יותר, אבל רק בתנאי שימָצא בידו ציוד שאינו נופל בטיבו מציודו של האויב.

״העיסקה הצ׳כית־מצרית״ שינתה והחמירה בבת־אחת מצב בטחונה של ישראל. המאזן השלילי של ציוד צבאנו מבחינת הכמות, שהיה קיים כל השנים לאחר מלחמת הקוממיות, נהפך במידה מסוכנת למאזן שלילי גם מבחינת האיכות.

הצהרת שלוש המעצמות (ארצות־הברית, בריטניה וצרפת) שניתנה בשנת 1950 על שמירת מאזן הכוחות בין ישראל וארצות ערב נתגלתה כפיסת נייר ריקה מתוכן. רדיו קהיר יכול היה להתפאר בסוף 1955, כי ״יום השמדת ישראל הולך ומתקרב. כך החלטנו וזוהי אמונתנו. לא יקום שלום בגבולות, כי אנו דורשים נקם, ונקם פירושו – מוות לישראל״. שר החוץ המצרי ניסה להסביר לדעת הקהל האמריקנית, כי הכרזת הרדיו בקהיר אינה הכרזה רשמית, אבל שכח כנראה, כי במצרים רודה כת צבאית, והרדיו במצרים אינו מכריז דבר בלי דעת השלטון ורצונו.

ואף־על־פי כן סירבה בריטניה למכור נשק לישראל, אם כי הוסיפה לשלוח נשק לירדן ועיראק; וגם ארצות־הברית, שסייעה כל השנים לישראל סיוע חמרי רב, עמדה בעקשנות על סירובה מיום קום המדינה לספק נשק לישראל, אם כי הכירה בסכנה המרחפת על ישראל מצד מצרים. במקום מתן נשק אמריקני או מכירתו לישראל הסכימה מחלקת המדינה האמריקנית ליעץ לקנדה ולצרפת למכור מספר קטן של מטוסי סילון לישראל. קנדה היססה זמן רב לקבל עצתה של אמריקה, אם מפני שראתה עלבון לעצמה בכך שארצות־הברית, המסרבת בעצמה להמציא נשק לישראל (אם כי היא מוסיפה לשלוח נשק לעיראק ולסעודיה), מיעצת לה לעשות זאת, ואם מנימוקים אחרים. ממשלת אדגר פור בצרפת היתה הראשונה שהחליטה על מכירת 24 מטוסי סילון (מדגם מיסטר) לישראל. הממשלה הבריטית מכרה טנקים כבדים לרודן המצרי, אולם סירבה למכור אותם גם לישראל, על אף היות בריטניה שותפת להצהרה המשולשת משנת 1950 על מאזן הכוחות במזרח התיכון.

בינתיים נמשך זרם הנשק הסובייטי למצרים. ידענו שלא בנקל ולא במהרה יצליח הצבא המצרי להשתלט על נשק חדיש ומשוכלל זה, אבל בלי שנצליח גם אנו להצטייד בנשק חדיש בעוד זמן – תלך הסכנה ותגדל, כי נוסף לנשק הצ׳כי הגיעו גם מאמנים סובייטיים למצרים וקצינים מצרים נשלחו לארצות הגוש הסובייטי להתאמן בכלים החדשים.

החרפת המתיחות במזרח התיכון הניעה את המזכיר הכללי של או״ם לבוא בסוף ינואר 1956 לקהיר ולירושלים. המזכיר הכללי ניסה להשיג מרודן מצרים התחייבות מחודשת לקיום הסכם שביתת־הנשק והפסקת האש, אולם גמאל עבד־אל־נאצר נמנע מלתת לו ההבטחה המבוקשת, הסתננויות מחבלים ורוצחים מרצועת עזה נמשכו, ובחדשי פברואר ומארס 1956 היו לנו 38 נפגעים על־ידי פידאיון שבאו משטח הכיבוש המצרי. באפריל 1956 גברה המלחמה הזעירה מצד מצרים, ומאות פידאיון חדרו לגבולותינו והגיעו עד סביבות תל־אביב ורצחו ילדים בבית־הכנסת בשפריר.

דעת הקהל החפשית בעולם נתעוררה ועמדה על חוּמרת המצב, ובתשעה באפריל פרסם הבית הלבן הצהרה בשם הנשיא ושר המדינה ״שהם רואים המצב במזרח התיכון במלוא רצינותו, וכי ארצות־הברית תשמור על התחייבותה להתנגד לכל התקפה באיזור, בהתאם לאחריותה לפי מגילת האדם ובגדר מעמדה הקונסטיטוציוני. היא גם תסייע ותעזור לכל אומה העלולה להיות קרבן להתקפה״.

אולם ממשלת ישראל אסור היה לה לשכוח כי מגילת האו״ם היתה קיימת גם בחמשה־עשר במאי 1948, ואף חברה אחת של או״ם, אף לא ארצות־הברית וברית־המועצות, שהצביעו בעצרת בעד הקמת המדינה היהודית, לא באו לעזרת ישראל הנתקפת, וממשלת ישראל ראתה משום כך המשימה המרכזית והחיונית באותה שעה בהשגת נשק מגן לישראל שלא יפול באיכותו מנשק ההתקפה שהוסיף לזרום למצרים.

מאמצים אלה שלא פסקו מראשית העיסקה הצ׳כית־המצרית הצליחו סוף סוף בראשית המחצית השניה של 1956, בימי ממשלתו של המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי גי־מולה ושר הבטחון שלו מהמפלגה הרדיקלית, בורג׳ס־מונורי.

נפתח פתח רחב לרכישת נשק חדיש ומעוּלה – מטוסים, טנקים, תותחים ועוד. אם כי בתנאים בלתי רגילים, כאילו בתנאי מחתרת. אניות הנשק היו מגיעות בחשכת־הלילה ל״אי־שם״ על חוף ים התיכון שלנו ונפרקו בזריזות מאומצת על־ידי נאמני צה״ל במשך שעה קלה; האניות חזרו מיד עם חשכה לארץ מוצאן, והנשק היה מוסע מיד, בלי כל דחיה, למחוז חפצו במחנות צה״ל, בלי שאיש בארץ או בעולם הרחב, פרט לקצינים והמלחים הצרפתיים, שהביאוהו, והקצינים והחיילים הישראליים שקיבלוהו, ידע על המעשה הזה, עד שכל הנשק המוזמן הגיע לתעודתו. בחמישה־עשר באוקטובר 1956 יכול היה ראש־הממשלה ושר הבטחון למסור על מבצע חשאי וגואל זה לכנסת, וב״דברי הכנסת״ נתפרסם שירו של נתן א. על עלילה זו, שפירסוּמו נאסר חדשים אחדים (המשורר היה נוכח באחד הלילות בבוא אניית הנשק ופריקתה).

״עוֹד יְסֻפַּר לַחֲרָדָה וּלְפֶלֶא אֵיךְ נִצְבוִּ תּוֹלְדוֹת הָעָם בֵּין יָם אֵילַת וְיָם תִּיכוֹן

עַל כִּבְרַת־אֶרֶץ רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה כְּמוֹ עַל צוּק יִשׂרְאֵלִי בְּיָם עֲרָב,

וּקְהַל אוֹיְבִים אֲשֶׁר אַךְ תְּמוֹל הֻכָּה וְשָׁב, לִמְאוּרָתוֹ עֲלֵי גָחוֹן

שׁוֹפֵעַ מֵחָדָשׁ כְּלֵי־אֵשׁ בַּל יְדָעָם, נָכוֹן לִזְנֹק בְּכָל מַשְׂטְמוֹתָיו וּמְכוֹנוֹתָיו..

בְּבוֹא הַיוֹם, בְּקוּם שָׁלוֹם עַל אֶרֶץ, בִּשְׁקֹט מִזְרָח, אֵי־מִי יִשְׁאַל בְּקוֹל:

מָתַי נֶחְתָּךְ דִין יְהוּדִים שֵׁנִית – אַחַר מִשְׁפַּט תַּשַׁ׳׳ח – לִפְרֹץ־חַיִים אֶת הָעִגוּל?

וְזֶה יָשִׁיב בְּכֹה, וְזֶה בְּכֹה. וַאֲחָדִים לְפֶתַע יִזְכְּרוּ חוֹף יָם נָגוֹל

וְרַחַש מַיִם וּדְמֻיוֹת צְלָלִים וּפְלַג־יָרֵחַ שֶׁל רֵאשִׁית אֱלוּל.

אוּלַי זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה. אוֹ לַיְלָה חֲלוֹם. בַּחֲלוֹמוֹ – בַּרְזֶל, הַרְבֵּה בַּרְזֶל, בַּרְזֶל חָדָשׁ

נוֹשֵׂא קָנִים מָאֳרָכִים, רוֹעֵם עַל שַׁרְשְׁרוֹת פְּלָדִים,

מַגִיעַ מֵרָחוֹק, עוֹלֶה עַל חוֹף, וּבְעוֹד כֻּלוֹ דִמְיוֹן כְּבָר הוּא כֻּלוֹ מַמָשׁ,

וְעִם נְגִיעָתֹו הָרִאשׁוֹנָה בָּאֲדָמָה הוּא נֶהְפָךְ לְכֹחַ יְהוּדִי.

הוּא שֶמֵעִיד, אִם בַּחֲלוֹם אוֹ בְּהָקִִיץ, כִּי לֹא יָנוּם שׁוֹמֵר וְלֹא יִישַׁן

וְחַיָלִים נוֹשְׂאֵי־סַבָּל, חֲשׂופֵי־גוּף עַד מֹתֶן, בְּלִי חָשָׂךְ,

נוֹשְׂאִים, נוֹשְׂאִים אֶת הַיְשׁוּעָה עַל גַבּוֹתָם, כּוֹרְעִים לָעֹל, וְהַמְכוֹנוֹת בְּרַעֲשָׁן,

עוֹבְרוֹת, עוֹבְרוֹת, וּגְזַר דִבְרֵי יָמֵינוּ לְחַיִים וּלְעָצְמָה נֶחְתָּם.

אוּלַי זֶה לֵיל חֲלוֹם, אַךְ בְּהָקִיץ וּבְפֹעַל נְמוֹגָה בּוֹ אֵימָתוֹ עַל הַהֶפְרֵשׁ

אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ לְבֵין כֹּחַ הָאָבְדָן… בַּרְזֵל שׁוֹטֵף וּבָא וְכִלְיוֹת אֶרֶץ רוֹעֲדוֹת…

טוֹב כִּי יֵדַע יוֹמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא קוֹלֵט מִלֵיל עָצְמַת חַיִים וְעָצְמַת אֵשׁ…

יֵדַע אֶת זֹאת גוּפָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל… וְגַם רוּחָהּ תּוֹסִיף עוֹד נֹפֶךְ שֶׁל פְּלָדוֹת.

אוּלַי זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה. אוֹ לַיְלָה שֶׁיִהְיֶה. בּוֹ אַפְלוּלִית חוֹלוֹת וְרַחַש יָם

וַחֲרִיַקת בַּרְזֶל וְשִׂיחַ־סוֹד וְרוּחַ־מַיִם מְלוּחָה

וּכְמִין תְּחוּשַׁת מִפְנֶה מֻפְלָא וּכְמִין תְּהִיָה: אִלוּ יָדַע הָעָם

מָה הַתּוֹדָה אֲשֶׁר חַיָב הוּא נֶצַח לַמְעַטִים אֲשֶׁר הָגוּ אֶת הַמְלָאכָה.״

הנשק שהגיע בלילות חשכה לישראל שינה יכולת העמידה של צה"ל, אבל למצרים עוד היתה עדיפות עצומה בנשק כלפי ישראל, גם באויר וגם ביבשה. היו לה משחתות וצוללות שלא היו לישראל, והטנקים הכבדים – בריטיים, צ׳כיים וסובייטיים. מטוסי סילון ומפציצים מצריים עלו בכמותם ובאיכותם על מה שהיה לישראל גם אחרי קבלת הנשק מצרפת, ושליטי מצרים הוסיפו להשמיע הצהרות מלחמה על ישראל.

בנאום לכבוד פינוי תעלת סואץ על־ידי הבריטים ביום 19 ביוני הצהיר גמאל עבד אל נאצר: ״אנו חייבים להיות חזקים כדי לרכוש ביד חזקה זכויותיו של העם הפלשתינאי,״ ולאחד ששר הבטחון המצרי, עבדאל חכים עמר, איש סודו של נאצר, נתמנה למפקד עליון של צבאות מצרים, סוריה וסעודיה, אמר באלכסנדריה ביום 11 ביוני 1956: ״סכנת ישראל אינה קיימת עוד. הצבא המצרי יש לו די כוח למחוק את ישראל ממפת הארץ״. ושוקרי אל כוותלי, נשיא סוריה הצהיר: ״המצב הנוכחי דורש גיוס כל הכוח הערבי לחסל את המדינה שקמה בסביבתנו. ישראל היא כמו סרטן, ואינה מסתפקת להיות ניזונה רק בכוח האדם של עצמה, אלא היא נעזרת גם על־ידי הציונות העולמית״, וראש ממשלת סוריה, צברי אל־עסלי, הכריז בפרלמנט בדמשק ב־28 ביוני 1956: ״מדיניות החוץ שלנו מיוסדת על מלחמה באימפריאליסם, בציונות ובישראל, על אי־הכרה בגניבת פלשתינה, על התנגדות לשלום עם ישראל ועל חיזוק ההסגר נגדה״, וחוסיין מלך ירדן טלגרף ביום 28 ביולי 1956 לרודן מצרים: ״אנו צופים לעתיד כשדגל הערבים יתנופף על ארצנו הגדולה״.

המשבר שפרץ ב־26.7.56 לרגל הלאמת תעלת סואץ, כאשר מצרים עמדה בריב קשה עם המדינות שהיה להן חלק בחברת התעלה – הביא לידי הרגעה זמנית על גבולות מצרים, אבל יום אחרי ישיבת מועצת הבטחון (ב־13.10.56) לאחר שנסתיים בה ענין הסואץ, חידשה מצרים פעולת בריוניה ורוצחיה, ובארבעה־עשר באוקטובר 1956 נתפסה בסביבות שדה־בוקר קבוצת פידאיון שנשלחה לישראל על־ידי מפקדים מצרים משטח סיני. גברו ההתקפות גם מעבר הגבול הירדני. מסתננים מירדן פוצצו בית בן שתי קומות בעזריאל ליד כפר יעבץ. ליד קוביבה נרצח נהג טרקטור מתוך מארב. בדרום ירושלים נרצח תושב ישראלי על־ידי לגיונרים. על־יד עין־חצבה בערבה הותקפה מכונית אזרחית ושנים מנוסעיה נרצחו. במבשרת ירושלים הוטמנו רימונים ונורו פועלים יהודים; במעלה־החמישה נזרק רמון לבית הילדים; בדרך לאילת הותקף אוטובוס וארבעה ישראלים נרצחו ותשעה נפצעו. באיזור דווימה נרצחו שישה חיילים ישראליים ושנים נפצעו. בעין־עפרים נרצחו שלושה שומרים, דרוזים ישראליים, על־ידי כנופיה ירדנית. לגיונרים ירו בכינוס הארכיאולוגי ברמת־רחל, הרגו ארבעה ופצעו שישה־עשר איש. אשה מוסקת זיתים במושב עמינדב, נרצחה בשעת עבודתה על־ידי ירדנים.

ממשלת ישראל תבעה מנציגי או״ם לנקוט צעדים יעילים לשים קץ להתקפות רצח אלה, אבל התביעות עלו בתוהו, נתגלתה אזלת ידם של שליחי או״ם להבטיח השלום על הגבולות – וישראל נאלצה לפעול בעצמה לשם הגנה עצמית.

לפי מגילת או״ם יש לכל חבר בארגון זכות הגנה עצמית. סעיף 51 של המגילה אומר:

״שום דבר במגילה זו אין בו כדי לפגוע בזכות הטבעית של הגנה עצמית אינדיבידואלית או קולקטיבית, אם התקפה מזוינת נעשית נגד חבר בארגון האו״ם, עד שמועצת הבטחון נוקטת באמצעים הדרושים לשמור על השלום והבטחון הבינלאומי״.

מועצת הבטחון מיום 13 באוקטובר 1956 חזרה ואישרה חופש השיט בתעלה ללא אפליה, מוסרית או גלויה, אולם הרודן המצרי הודיע שוב, כי אניה ישראלית לא תורשה לעבור בתעלה.

אולם פגיעת הרודן המצרי בשיט הישראלי לא הצטמצמה בחסימת הסואץ. מניעת שיט חפשי מאילת ולאילת שהחלה עוד בימי המלך פארוק ונמשכה ונתחזקה בימי שלטון עבדל נאצר – היתה פגיעה יותר קשה בזכויותיה ובעניניה של ישראל מחסימת התעלה. בשביל משקה ועתידה של ישראל וקשריה עם עמי אסיה ואפריקה חופש השיט בים־םוף ובמיצרי אילת הוא הרבה יותר חשוב וחיוני, אפילו מחופש השיט בתעלה.

נמל אילת היה הנמל העברי הראשון בימי מלכי יהודה, ועד אמצע המאה השישית לספירה האירופית היתה קיימת עצמאות עברית באי יטבת אשר בדרום מיצר אילת, הנקרא בימינו בשם טירן. אי זה שומר על המעבר מים־סוף לאילת. אי זה עמד מאות שנים בשוממותו, ורק בסוף 1950 תפסו אותו המצרים והציבו בו חיל מצב להפריע לשיט היהודי במיצר, וגם בחוף המערבי שמול האי, במקום שנקרא שרם־אל־שייך, הציבו כוח מזוין בתותחים כבדים המסוגלים לפגוע בכל אניה העוברת במעבר הצר.

נמל אילת מאבד כמעט לגמרי ערכו הכלכלי – אם לא מובטח למעשה השיט מאילת ולאילת דרך המיצרים לים־סוף ומים־סוף.

הסקירה שנמסרה לכנסת על־ידי ראש הממשלה ושר הבטחון בחמשה־עשר באוקטובר 1956 נסתיימה במלים אלה:

״אנו רוצים וזכאים לפעול, לעבוד וליצור במולדתנו בשלוָה ובבטחה, כי פנינו לשלום אבל אסור לנו לעצום עינינו מההתפתחויות המדאיגות באזור – עלינו לעמוד על המשמר בעינים פקוחות, ברצון טוב, בראית הנולד, בעוז החלטה ובכושר צבאי מוגבר. נדרש מאתנו מאמץ בטחוני עליון. הוא כפוי עלינו על־ידי גורמים חיצונים וכוחות אויבים. אנו עומדים אולי לפני הכרעות ומאורעות גורליים. נעמוד הכן מלוכדים, וצור ישראל לא יכזיב״.

ימים אחדים לאחר שנמסרה סקירה זו בכנסת נתקיימו בחירות הרשות לבית־הנבחרים הירדני. בהשפעת שוחד מצרי נבחר רוב פרו־מצרי, ומיד, ביום 23 באוקטובר, נכרתה ברית צבאית משולשת בין מצרים, סוריה וירדן, והצבאות של שלוש הארצות הוצבו תחת פיקוד מצרי. שליטי שלוש הארצות לא השאירו כל ספק בלב איש נגד מי מכוונת הברית הצבאית המשולשת. נשיא סוריה, שוקרי אל־קוותלי הודיע שהמצב הנוכחי דורש ״גיוס כל הכוח הערבי לחסל את המדינה שקמה בסביבתנו״.

דיה סקירה קלה על מפת ישראל המשונה כדי לראות באיזו סכנת מוות נמצאה לאחר כריתת ברית צבאית משולשת זו, שמטרתה הראשית לא נשמרה כלל בסוד. שלוש הארצות האלה מקיפות את מדינתנו הקטנה משלושה עברים. הצבא הירדני עלול בהתקפת־פתע לבתר את שטחנו לשנים, כי במרכז הרצועה הצרה של ישראל אין רחבה עולה על 15—20 קילומטר. חילות האויר של סוריה ומצרים עלולים במשך רגעים ספורים להגיע למרכזי האוכלוסין בישראל ולהפציץ אותם, ולמנוע על־ידי כך גיוס המילואים, שעליהם נשען כל בטחוננו, כי אין אנו מחזיקים צבא סדיר גדול. התקפה משולבת של שלוש הארצות השכנות תחת פיקוד מצרי אחיד, שיכולה לבוא בכל רגע לפתע פתאום – עלולה להשאיר אותנו חסרי מגן, ואין פלא שאחרי חתימת הברית המשולשת ראה מפקד הלגיון בירדן, עלי אבו־נוואר, שהועמד תחת פיקוד מצרי עליון, אפשרות וצורך להודיע בפומבי: ״הגיע הזמן שהערבים יכולים לבחור בשעה הנאותה לפתוח בהתקפה לחיסולה של ישראל״.

הגיעה עת לעשות. מאז תום הקרבות במלחמת הקוממיות לא היתה ישראל נתונה בסכנת חיים כבימים ההם של המחצית השניה של אוקטובר 1956. והסכנה מצד פידאיונים לא היתה לעובדים בודדים בשדה או לעוברי אורח או לילדים בבית־ספר, כפי שידענו במשך שנים, אלא סכנה לקיומו של כל העם בישראל.

בהסכמת ועדת החוץ והבטחון של הכנסת הוציא שר הבטחון צו לגיוס המילואים בתוקף סעיף 8 של חוק שירות הבטחון. ההתיצבות היתה מהירה ומלאה ובנפש חפצה. גם רבים שלא נדרשו להתיצב מטעמים משקיים, חינוכיים ומינהליים, התיצבו בלי קריאה וביקשו להתגייס. כל הארץ חשבה שעומדים בפני פעולה במזרח – בירדן, כי בימים ההם נכנסו צבאות עיראק וסוריה למזרח־הירדן, וממשלת ישראל הודיעה לפני כן, כי במקרה של כניסת צבאות מהארצות השכנות לירדן תשמור ישראל לעצמה חופש פעולה.

על גיוס המילואים נודע כמובן גם לחוץ־לארץ, ונשיא ארצות־הברית שלח לראש ממשלת ישראל שתי אגרות בזו אחרי זו המביעות דאגה על גיוס המילואים. ראש־הממשלה בתשובתו הזכיר לנשיא את המאמץ שעשה (הנשיא) בשנה האחרונה למען השבת השלום בין מצרים וישראל והתמיכה הנאמנה שמאמץ זה מצא בממשלת ישראל, אבל שליט מצרים הכשיל הנסיון מתוך שאיפת התפשטות והשתלטות על כל ארצות ערב ומתוך מזימתו הברורה להכחיד את ישראל. למטרה זו נכרתה הברית הצבאית עם ירדן וסוריה. ראש הממשלה סיים מכתבו במלים אלה: ״עם הקמת פיקוד משותף של מצרים, סוריה וירדן, עם הגברה מכרעת של השפעת מצרים בירדן, עם חדירותיהן המחודשות של כנופיות מצריות לישראל, תהא זו מעילה בחובתה הראשית מצד ממשלתי, אם לא תנקוט כל האמצעים האפשריים להבטיח, כי המדיניות המוצהרת של שליטי ערב לחסל את ישראל – תיעשה לאל״.

בישיבת הממשלה ביום 28 באוקטובר 1956 הגיש ראש הממשלה ושר הבטחון הצעה למלא ידי צה״ל לבצע פעולה נרחבת בכל שטח מדבר סיני וברצועת עזה, שמטרתה תהיה הריסת בסיסי הפידאיון והצבא המצרי בשטחים אלה ותפיסת חוף מיצרי אילת להבטיח חופש השיט מאילת ולאילת דרך ים־סוף והאוקינוס ההודי. פשיטה זו מחייבת כוח גדול, שכן למצרים יש כוחות צבאיים גדולים וגם שדות־תעופה צבאיים בסיני וברצועת עזה. הפשיטה צריכה להתחיל אור ליום 30 באוקטובר ולהצטמצם בשטחי סיני מבלי לחצות תעלת־סואץ, ומבלי לפגוע באדמת מצרים. כוחותינו המגוייסים יופנו בעיקר כלפי סיני, אם כי יש צורך להחזיק כמה חטיבות לאורך גבולות ירדן וסוריה הקשורות עכשיו בברית צבאית עם מצרים, במקרה שגם הם יכנסו לפעולה לפי פקודת המצביא העליון המצרי. כוחותינו בגזרה זו מיועדים לבלום כוח האויב במקדה שיצא במלחמה נגדנו, אולם מצדנו יעָשה הכל שהשקט בגבולות אלה לא יופר. הפשיטה ביזמתנו אנו תצטמצם בסיני ורצועת עזה בלבד.

כשנשאל ראש הממשלה מה יהיה גורל סיני אם הפשיטה שלנו תצליח להשמיד שם כל כוחות האויב – אמר:

״אינני יודע מה יהיה גורל סיני. אנחנו מעונינים קודם כל בחוף אילת ובמיצרים. אני יכול לתאר לעצמי שיהיו כוחות כאלה שיכריחו אותנו לעזוב – יש אמריקה, יש רוסיה, יש או״ם, יש נהרו, יש אסיה ואפריקה, ואני חושש מאמריקה יותר מכולם. אמריקה תכריח אותנו לצאת. העיקר הוא חופש השיט. יש לנו אמנם יחס אמוציונאלי ליטבת, אבל אני מוכן לוַתר על זאת. לא זה העיקר. העיקר הוא שגם אם לא נהיה שם יהיה לנו חופש שיט״

אחד השרים שאל מה יהיה גורל רצועת עזה. ראש־הממשלה ענה: ״רצועת עזה היא מטרה ׳מטרידה׳ (הוא השתמש פה במלה אנגלית: embarassing) זה עומס בשבילנו״.

הדיון בישיבה זו היה בעצם רק פורמלי, כי יום לפני כן מסר ראש הממשלה את ההצעה ותכנית הפשיטה לכל חברי הממשלה לסיעותיהם ורק שנים מחברי הממשלה התנגדו להצעה; אבל גם הם הודיעו שאם יוחלט בחיוב ישאו במלוא האחריות של הפעולה, שנודעה לאחד מעשה בשם ״מבצע סיני״. למחרת ישיבת הממשלה הזמין ראש הממשלה את ראשי מפלגות האופוזיציה (פרט למק״י) ומסר להם על התכניות ועל החלטת הממשלה וגם אלה אישרו ההצעה ברצון.

באותו יום, 29 באוקטובר, בערב, החלה הפשיטה והיא בוצעה לפי התכנית בהצלחה יחידה במינה.

כשלוש דיביזיות מצריות עמדו נגד כוח הפשיטה של צה״ל. אחת ברצועת עזה, השניה בשטח אל־עריש ואבו־עגילה, והשלישית היתה מורכבת מיחידות מפוזרות לכל רחבו וארכו של חצי־האי סיני: בראס־אל־נקב, בכונתילה, בתמד בקוצימה, בג׳בל לבנה, בנחל, בא־טור, בראס־נאצרני ובשרם־אל־שייך. בימי הקרבות הגיעו תגבורות מצריות, למעלה משתי חטיבות. צבא אדיר זה היה מצויד במאות טנקים סובייטים ובריטיים, במכונות משוריינות מובחרות למאות, בתותחים כבדים מכל המינים, ולעזרתו עמד חיל־אויר מצויד בסילוני וומפייר ומטיאור בריטיים ומיגים ואילים סובייטיים. הופעל גם חיל־הים המצרי, ומשחתת מצרית הגיעה עד נמל חיפה ונלכדה על־ידי חיל־הים הישראלי.

בליל הפעולה הראשון נכבשו כונתילה, ראס־אל־נקב, אשר מול אילת, וקוצימה. למחר, בשלושים לאוקטובר, נכבשו תמד, אל־בסופ ואל־אופרד בלב סיני. ב־31 באוקטובר נכבשה ביר־חסנה ללא התנגדות, ואחרי קרבות עזים נכבשה אבו־עגילה. באחד בנובמבר נכבשו כל המוצבים במבואות רפיח, אל־גפגפה (בכביש ניצנה־איסמעיליה) והמוצב הראשון במבואות אל־עריש. בשנים בנובמבר נכבשה אל־עריש אחרי התנגדות מרה, וכעבור שלוש שעות נפלה עזה לידינו ללא התנגדות. עמידה אמיצה ביותר באותו יום גילתה חאן־יוניס.

ב־3 בנובמבר נכבשו כמה נקודות חשובות על החוף המערבי של מפרץ אילת – דהב וראס נאצראני. כל חצי־האי סיני היה למעשה בידינו באותו יום חוץ ממפרץ קטן במיצרי אילת, שממול האי יטבת (טירן). מקום זה ביצרו המצרים באופן יוצא־מן־הכלל והיה מצויד גם בשדה תעופה צבאי. משלט מצרי אחרון זה בסיני נפל לידינו ביום 5 בנובמבר, בשעות הבוקר. אבדותינו היו מעטות ביחס לגודל המבצע. 171 חללים, וטייס אחד פצוע נפל בשבי. אנחנו לקחנו בשבי כששת אלפים אנשי צבא – חיילים, קצינים ומפקדים בכירים; שלל רב, כולל נשק כבד תחמושת ורכב בריטי וסובייטי נפל בידי צה״ל. עם כל ידיעתנו הקודמת על הזרם האדיר של נשק מכל המינים שהגיע לרודן המצרי במשך השנה, לא היה לנו מושג נאמן מהשפע הרב והאיכות המשובחת של הזיון והציוד המצרי, שבחלקו הרב נפל לידינו.

אולם כל הזיון והציוד המשוכלל לא עמד לצבא המצרי והוא לא יכל לעמוד בפני גבורת צה״ל, אשר רשם במשך ימים מעטים אחד הדפים המזהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית העולמית. מומחה צבאי אמריקני, בריגדיר־גנרל מרשל, הגדיר מבצע סיני כקרב המפואר ביותר בתולדות העמים. בגבורה זו היה חלק שוה לכל יחידות צה״ל: חיל־האויר, גיס השריון, הצנחנים, חיל־הרגלים וכל השירותים הצבאיים. חיל־הים הישראלי חגג נצחונו בלכידת המשחתת המצרית במפרץ חיפה.

בסיום סקירתו על מבצע סיני בכנסת בשבעה בנובמבר אמד ראש הממשלה ושר הבטחון: –

״יתכן שצפוי לנו בעתיד מאבק מדיני קשה, ואולי משהו חמור מזה. נתנסינו בנסיונות קשים בעבר ולא נרתענו. לא ניתפס לרהב הנקלה של שליטי ערב, אבל גם לא נתבטל בפני תקיפי עולם כשאין הצדק אתם. במאמצינו להשכנת שלום באזור זה אנו מצפים לתמיכת כל אנשי רצון טוב ואוהבי שלום שבקרב כל העמים.

״נפגוש הימים הבאים בעוז, בתבונה, בהכרת צדקנו וכוחנו, בלי שנתעלם מזיקתנו הטבעית והמוכרחת למשפחת העמים בעולם״.

והמאבק לא אחר לבוא. מאבק מדיני שלא היה כמוהו מאז קמה המדינה. המאבק הוכבד לרגל התערבותן הצבאית של אנגליה וצרפת. למחרת הפשיטה הישראלית הגישו ממשלות אנגליה וצרפת דרישה למצרים ולישראל שיתרחקו כל אחת עשרה מילים מהתעלה, ויתנו לכוחותיהן לתפוס גדות התעלה, כאילו להפריד בין הנצים. ישראל שגם לכתחילה לא התכוונה לחצות את התעלה, הסכימה לדרישה זו מיד. מצרים סירבה. ובשלושים ואחד באוקטובר, אחרי מתן אזהרה נוספת, החלו כוחות האויר האנגלו־צרפתיים להפציץ שדות־התעופה שמעבר לתעלה ואת פורט־סעיד. מיד נתכנסה מועצת הבטחון, ואמריקה הציעה החלטת גינוי חריפה נגד אנגליה, צרפת וישראל. אנגליה וצרפת הטילו ויטו על החלטה זו. אולם הרוב במועצה כינס מיד עצרת חירום, ובשנים בנובמבר החליטה העצרת לדרוש מכל הצדדים הפסקת אש, כן נדרשו כל חברות או״ם להפסיק משלוח נשק לאזור.

אנגליה וצרפת נדרשו להוציא צבאותיהם מטריטוריה מצרית, וישראל נתבעה להחזיר מיד כוחותיה אל מאחורי קוי שביתת־הנשק, שנקבעו בהסכם שביתת־הנשק מיום 24 בפברואר 1949. עצרת החירום החליטה להמשיך בישיבותיה עד שהחלטותיה יתקיימו.

בשלושה בנובמבר הודיעה ממשלת ישראל שהיא מסכימה להפסקת האש, אבל עצרת החירום לא הסתפקה בכך.

שגריר ישראל, מר אבא אבן, הסביר בעצרת את הרקע והמניעים של הפשיטה הישראלית, ודבריו עוררו הד אוהד בכל רחבי ארצות־הברית לישראל, גם בקרב היהודים וגם בקרב לא־יהודים. העתונות האמריקנית הבחינה בין הפעולה הישראלית ובין הפעולה האנגלו־צרפתית לזכותה של ישראל. האהדה הכללית נתגברה במיוחד בהתקבל הידיעות על המבצעים המזהירים של הצבא הישראלי בסיני.

בחמישה בנובמבר שלח המרשל בולגאנין, ראש ממשלת ברית־המועצות בימים ההם, מכתב חריף לראש ממשלת ישראל בסגנון שלא היה מקובל אף בחליפת מכתבים של ברית־המועצות עם המדינות הקטנות והנידחות ביותר במחנה ״הקפיטליסטי״.

״אדון ראש הממשלה –

הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות המזוינת של ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות או״ם ועקרונותיה. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא במושב מיוחד דחוף של העצרת את מעשה התוקפנות, שבוצע כלפי מדינת מצרים, וקרא את ממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם. כל האנושות שוחרת השלום מוקיעה בהתמרמרות הפעולות הנפשעות של התוקפנים, שהתנקשו בשלימותה הטריטוריאלית, בריבונותה ובעצמאותה של מדינת מצרים. בלי להתחשב בכך, ממשיכה ממשלת ישראל, בפעלה כמכשיר בידי כוחות אימפריאליסטיים חיצוניים, בהרפתקה חסרת־ההגיון, כשהיא מתגרה בכל עמי המזרח המנהלים מלחמה נגד הקולוניאליסם, בעד חירותם ועצמאוּתם, ובכל העמים שוחרי השלום בעולם.

פעולות כאלה של ממשלת ישראל מראות בעליל, מה ערכן של ההצהרות הכוזבות על אהבת השלום של ישראל ועל שאיפתה לדו־קיום של שלום עם מדינות ערב השונות. בהצהרותיה אלה שאפה ממשלת ישראל למעשה רק להרדים עירנות העמים האחרים, בהכינה התקפה בוגדנית על שכנותיה לפי רצון זר ובפעלה לפי הוראות מן החוץ.

ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת למדינת ישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ושמעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה.

בהיותה מעוניינת באופן חיוני בשמירת השלום ובהבטחת שלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפנים.

אנחנו מציעים שממשלת ישראל תשקול בדעתה כל עוד לא מאוחר ותפסיק פעולותיה הצבאיות נגד מצרים. אנחנו פונים אליכם, אל העמלים במדינת ישראל, אל כל העם של ישראל: הפסיקו התוקפנות, עצרו שפיכת הדמים, הוציאו את צבאותיכם מהטריטוריה המצרית.

בשים לב למצב שנוצר החליטה הממשלה הסובייטית להציע לשגרירה בתל־אביב לעזוב את ישראל ולצאת ללא דיחוי למוסקבה. אנחנו מקוים, כי ממשלת ישראל תבין ותעריך באורח הנכון את התראתנו זו.

(חתום) נ. בולגאנין.

מכתבי איום – אבל בסגנון נימוסי – נשלחו על־ידי המרשל בולגאגין גם לראשי אנגליה וצרפת, ובהם נאמר כי ברית־המועצות תשתמש בקליעים מודרכים נגד פריס ולונדון אם צבאות אנגליה וצרפת לא יפונו מאדמת מצרים. בעצרת או"ם השתלט פחד היסטרי מפני התפרצוּת מלחמת עולם שלישית, והגוּש האסיאתי־האפריקני בהנהגת הודוּ התיצב במלוא עצמתו מאחורי הרודן המצרי. שני היריבים העולמיים האדירים התחרו בעצרת על רכישת הגוש האסיאתי־האפריקני, שמרבית חבריו סרבו להיכנס לברורו של גוף הסכסוך בין ישראל ומצרים ולכל מה שקדם למסע סיני. בשבעה בנובמבר הזמין פקיד בכיר במחלקת המדינה – ראש המחלקה ג׳ון פוסטר דאלס היה אז חולה – את ציר ישראל בוושינגטון (השגריר שלנו נמצא אז בעצרת) ואמר לו: עומדים על סף מלחמת עולם. סירובה של ישראל לקיים החלטות העצרת מסכן שלום העולם. עמדת ישראל תביא בהכרח לתוצאות חמוּרות, כגון הפסקת כל עזרה ממשלתית ופרטית לישראל, סנקציות של או״ם ויִתּכן – גם גירוש מארגון האו״ם.

באותו יום שלח נשיא ארצות־הברית מכתב לראש ממשלת ישראל, כתוּב בסגנון נימוסי ואפילו ידידותי, אבל דורש בתוקף חזרה לקוי שביתת־הנשק.

במכתב נאמר:

״ראש הממשלה היקר –

כידוע לך, עצרת או״ם קבעה סידור של הפסקת אש במצרים, ומצרים, צרפת. הממלכה המאוחדת וישראל הסכימו לכך. ישלח למצרים כוח של או״ם בהתאם להחלטה בענין זה מצד העצרת. גוף זה תבע שכל הכוחות הזרים האחרים יעזבו הטריטוריה המצרית, וביחוד שכוחות ישראל יחזרו לקוי שביתת־הנשק. ההחלטה על הפסקת האש ועל החזרת הכוחות הוגשה על־ידי ארצות־הברית וקיבלה אישור הרוב המכריע בעצרת. הודעות המיוחסות לממשלתך, כי אין ישראל מתכוונת לחזור מטריטוריה מצרית, כפי שנדרש על־ידי או״ם, הובאו לתשומת לבי.

עלי להגיד בגילוי־לב, אדוני ראש הממשלה, כי ארצות־הברית מתיחסת להודעות אלה – במקרה שהן נכונות – בדאגה עמוקה. כל החלטה ממין זה מצד ממשלת ישראל עלולה לחתור תחת המאמצים הדחופים הנעשים על־ידי או״ם להשיב השלום במזרח התיכון, ועתידה להביא לידי הוקעת ישראל כמפירה העקרונות וההוראות של או״ם.

אנו אמונה כי עדיפות ראשונה במעלה נודעת להחזרת השלום ולהוצאת הכוחות הזרים ממצרים, חוץ מכוחות האו״ם. אחרי זה ינקטו צעדים חדשים ונמרצים במסגרת האו״ם לפתור בעיות־היסוד שגרמו לקושי הנוכחי; ארצות־הברית הציעה לעצרת האו"ם שתי הצעות המכוונות לבצע המטרות האחרונות, והיא מקוָה שהצעות אלה יבוצעו כשרק תחלוף שעת־החירוּם הנוכחית.

איני צריך להבטיח לך האינטרס העמוק שיש לארצות־הברית בארצך, גם לא להזכיר היסודות השונים במדיניוּתנו המכוּונים לעזור לישראל בכמה וכמה דרכים. בקשר עם דברים אלה אני פונה אליך שתקבל את החלטות עצרת או"ם הדנות במשבר הנוכחי ותודיע מיד על החלטתך. יהיה זה מצער מאד לכל בני ארצי, אם מדיניות ישראל בענין חמור כזה הנוגע לכל העולם, תפגע באיזה אופן שהוא בשיתוף הפעולה הידידותי שבין שתי ארצותינו.

באיחולים הטובים ביותר ובכנות,

(חתום) דווייט ד. איזנהאור״.

מסיבה טכנית נתקבל המכתב האמריקני רק בשמונה בנובמבר. באותו יום נתקיימו שתי ישיבות של הממשלה ונידונו התשובות לשתי האגרות של המַרשל בולגאנין והנשיא אייזנהאור. כן הזמין ראש הממשלה ראשי כל סיעות האופוזיציה (פרט למק״י) ומסר להם על המתרחש בעצרת ובבירות העולם ועל הקו שנקטה הממשלה בתשובה לשתי האגרות, ובאותו יום נשלחה אגרת התשובה לבולגאנין:

״אדון יושב־ראש מועצת השרים –

קיבלתי איגרתך מיום 5 לחודש זה. קראתי אותה בעיון רב, ועלי לציין בצער, כי כמה טענות מיוסדות על אינפורמציה לא נכונה ולא מלאה שהגיעה אליך.

זה למעלה משנתים ששליט מצרים אירגן כוח מיוחד בשם ״פידאיון״, המיועד לחדור בהיחבא לתחומי ארצנו ולרצוח תושבים: עובדים בשדה, עוברים בדרכים ויושבים בבתיהם. תחילה פעלו חבורות אלה רק מתוך שטחים מוחזקים בידי מצרים, כגון רצועת עזה. בזמן האחרון אירגן חבורות רוצחים אלה בירדן, בלבנון ובסוריה, וחיי איכרינו על הגבולות מוּקעים יום יום להתנקשויות רצחניות אלה. בימי משבר סואץ נפסקה פעולתן של החבורות האלה, אבל זה כשלושה שבועות הוגברה שוב פעולתן.

בפקודה מיום 15 בפברואר, 1956, של מפקד הדיביזיה השלישית המצרית בסיני, מייג׳ור־גנרל אחמד סלם, (כפי ההעתק הפוטוסטאטי המצורף כאן) נאמר בין השאר: ׳על כל מפקד להכין עצמו ופקוּדיו למערכה הבלתי נמנעת עם ישראל, במגמה להגשים את מטרתנו הנעלה, דהיינו: חיסולה של ישראל והשמדתה בזמן הקצר ביותר ובקרבות הברוטאליים והאכזריים ביותר׳.

שליט מצרים אירגן, בניגוד למגילת או״ם, חרם כלכלי על ישראל. הוא הטיל הסגר על חופש השיט שלנו בסואץ ובמיצרי אילת. וזה חמש שנים הוא מפיר החלטת מועצת־הבטחון על חופש מעבר לאניות ישראליות בסואץ. לאחר שמועצת־הבטחון אסרה שוב ב־13 באוקטובר שנה זו כל אפליה גלויה ומוּסוית בחופש השיט בסואץ – הודיע שליט מצרים שהאפליה נגד ישראל תימשך. לפני כשבועיים כרת השליט המצרי ברית צבאית עם ירדן וסוריה המכוּונה נגד ישראל.

לכן, הפעולה שעשינו בסוף אוקטובר היתה הכרח של הגנה עצמית, ולא פעולה לפי רצון זר, כפי שהוּגד לך. בהיענותנו לקריאת עצרת האו"ם – הפסקנו האש, וזה כמה ימים שאין כל סכסוך מזוין בינינו ובין מצרים. אתמול הודעתי בכנסת בשם ממשלת ישראל, כי אנו מוכנים להיכנס מיד למשא־ומתן ישיר עם מצרים לשם שלום יציב ושיתוף פעולה, בלי כל תנאים מוקדמים ובלי כל כפיה. אנו מקוים שכל המדינות השוחרות שלום, וביחוד אלה המקיימות יחסי ידידוּת עם מצרים, ישתמשו במלוא השפעתן במצרים להביא לידי שיחות שלום בלי כל השהיות נוספות.

ולבסוף, אני חייב להביע השתוממותי וצערי על האיום נגד שלומה וקיומה של ישראל, הכלוּל באגרתך. מדיניות החוץ שלנו מוּכתבת על־ידי צרכינו החיוניים ועל־ ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה. כמדינה ריבונית אנו קובעים בעצמנו דרכנו, ואנו שותפים לכלל העמים שוחרי השלום בעולם בשאיפה ליחסי שלום וצדק באזורנו ובעולם כולו.

(חתום) דוד בן־גוריון.

ולאייזנהאור:

״אדוני הנשיא –

רק היום אחרי הצהרים קיבלתי שדרך, שנתאחר לרגל קלקול באמצעי הקשר בין מחלקת החוץ שלך לבין שגרירות ארצות־הברית בישראל.

הצהרתך כי כוח או"ם נשלח למצרים בהתאם להחלטה בענין זה בעצרת או״ם – קיבלנו ברצון. לא אני ולא שום דובר מוסמך של ממשלת ישראל לא הגיד שאנו מתכוונים לספח את מדבר סיני. בשים לב להחלטת או״ם בדבר החזרת הכוחות הזרים ממצרים והקמת כוח בינלאומי – הרי אנו נחזיר ברצון כוחותנו כשרק יעשו הסידורים הנאותים עם או״ם בדבר כניסת כוח בינלאומי לאזור תעלת סואץ.

אם כי חלק חשוב של מטרתנו בוצע כתוצאה ממבצע סיני, ונהרסו כנופיות הפידאיון והבסיסים הצבאיים שתיכננו והדריכו פעולתם, הרי עלינו לחזור על תביעתנו הדחופה לאו״ם, לדרוש ממצרים, אשר טענה כל הזמן שהיא נמצאת במצב מלחמה עם ישראל, להסתלק מעמדה זו, לחסל המדיניות של חרם והסגר ולהפסיק לשלוח לשטחי ישראל חבורות רוצחים, ובהתאם להתחייבותה לפי מגילת אוּ״ם, עליה לגשת למשא־ומתן ישיר על שלום עם ישראל.

בשם ממשלתי אני רוצה להביע לך הוקרתנו על עמידתך על האינטרס העמוק שיש לארצות־הברית בישראל ועל מדיניותה לתמוך בארצנו. אני יודע כי דבריך יצאו מלבך ואני רוצה להבטיחך, כי תמצא תמיד את ישראל מוכנה לתרום תרומתה הצנועה בצדה של ארצות־הברית במאמציה לחיזוק הצדק והשלום בעולם.

בהוקרה ובאיחולים טובים,

(חתום) דוד בן ־ גוריון״,

ברוח זה כתבה גם שרת החוץ תשובה למזכיר הכללי של או״ם שהעביר לה החלטות העצרת על תביעתה לחזור לקוי שביתת־הנשק.

בתשעה בנובמבר נתכנסה ועדת־החוץ והבטחון של הכנסת וקיימה דיון מקיף על המצב המדיני, והועדה כולה, לרבות נציגי האופוזיציה, פרט ל״חירות״ (מק״י אינה משתתפת בועדה זו) אישרה תשובת הממשלה לנשיא ארצות־הברית ותשובת שרת החוץ למזכיר הכללי של או״ם. נציג ״חירות״ ערער על תשובת הממשלה במליאת הכנסת ביום 14 בנובמבר – וערעורו נדחה ברוב של 66 נגד 13.

מרשל בולגנין לא הסתפק במכתבו הראשון ובתשובה מממשלת ישראל, וביום 15 בנובמבר שלח מכתב שני לראש ממשלת ישראל לאמור:

״אדון ראש הממשלה,

מכתבך מ־8 בנובמבר קיבלתי. מלבד זאת נמצאים אצלנו הנוסחים של ההודעות הרשמיות של מנהיגי ממשלת ישראל, שנעשו בימים האחרונים, המאפשרים לדון על עמדת ישראל בקשר למצב אשר נוצר בזמן הזה באיזור המזרח הקרוב והתיכון. עמדת הממשלה הסובייטית בשאלת המצב באיזור זה נוסחה במכתבי אליך ב־5 בנובמבר. במידה ובמכתב התשובה שלך הנך מנסה להגן על פעולות שיוזמו על־ידי ישראל נגד מצרים, הנני נאלץ להשיב בקיצור על נימוקיך. במכתבך הנך טוען כאילו פלישת הכוחות המזוינים של ישראל לטריטוריה של מצדים נבעה מהכרח להגנה עצמית, בהסתמך אגב כך על נוכחותה של איזו שהיא סכנה לישראל מצד הטריטוריה המצרית. למעשה, כפי שעל כך מדברת שורה של החלטות מועצת־הבטחון, לא מדינות ערב אלא בפירוש ישראל היתה האשמה בהתקפות מזוינות מרובות על הטריטוריה של ארצות. ערב השכנות. מועצת־הבטחון הביעה חרדתה העמוקה מסיבת אי־מילוי התחייבויותיה של ממשלת ישראל לפי הסכמי שביתת־הנשק וקראה לממשלת ישראל למלא להבא התחייבויות אלה באיום של שימוש בסנקציות מתאימות ביחס לישראל לפי מגילת האו״ם. אף טענותיך כשלעצמן, כאילו ישראל יזמה התנפלות מזוינת על מצרים, עד כמה שמצד מצרים איימה, כביכול, סכנה, מַראות כי ממשלת ישראל אינה רוצה להתחשב בדרישות מגילת או“ם האוסרת למדינות חברות או״ם שימוש בכוח והדורשת הסדר סכסוכים ביניהן אך ורק באמצעי שלום. הממשלה הסובייטית אינה יכולה להתעלם מהעובדה, כי ממשלת ישראל לא זו בלבד שלא הלכה בעקבות קריאת העצרת הכללית של האו״ם בדבר הפסקת אש מידית ועל הוצאת הצבאות שפלשו למצרים, אלא אף הודיעה בגלוי על התנכלויותיה (Пoпoэнoвcния) האַנקסיוניסטיות ביחס למצרים, על תכניות כיבוּש של צירוף לישראל אזור עזה, חצי־האי סיני והאיים טיראן וסנפיר במפרץ עקבה. בנאוּמך בפרלמנט הישראלי מ־7 בנובמבר גם כן הודעת על ׳אי־קיומם' של הסכמי שביתת־הנשק שנחתמו על־ידי ישראל עם מדינות ערב. ראוי לתשומת לב, כי אפילו בהיותה נאלצת לקבל החלטה על הוצאת צבאה מהטריטוריה המצרית, ממשלת ישראל מנסה בכל זאת להתנות מילוי דרישות אלה בהשגת ׳הסכמים משביעי רצון עם האו”ם ביחס כניסת כוחות בינלאומיים באזור תעלת סואץ׳ שהנה כידוע חלק בלתי נפרד של המדינה המצרית הרבונית. כל זה נמצא בסתירה גלויה לטענה הכלולה במכתבך כאילו מדיניות ממשלת ישראל מוכתבת על־ידי ׳הצמאון לשלום׳ ו’צרכיה החיוניים של ישראל׳. הממשלה הסובייטית משוכנעת לכן שמדיניוּתה הנוכחית של ישראל, המכוּונת לליבוי שנאה אל הערבים ודיכויים מהווה למעשה סכנה לענין השלום הכללי ונושאת כליה (Гибeльнaя) לישראל. למעשה, כפי שהוכיחו המאורעות האחרונים, מדיניות כזו עונה רק לאינטרסים של כוחות זרים השואפים להקים מחדש סדרים קולוניאליים באזור זה, אבל לפי שכנוענו העמוק זרה לאינטרסים של כל העמים של המזרח הקרוב והתיכון, בלי יוצא מהכלל. הממשלה הסובייטית הזהירה את ממשלת ישראל ביחס לתוצאות המסוכנות לישראל במקרה פתיחת פעולות צבאיות תוקפניות נגד מדינות ערב. אנו מצטערים שלא שמעתם לכך. כתוצאה מהתוקפנות שישראל החלה בה נגד מצרים נהרסו ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, נהרגו והפכו לנכים אלפי אנשים חפים, נגרם נזק לתחבורה, למסחר ולכלכלת מצרים. אבל מה השיגה ישראל? רק עיור לא יראֶה כי התוקפנוּת לא הביאה לישראל כל טובה. התוקפנוּת נגד מצרים, ללא־ספק, קלקלה עמדותיה הבינלאומיות של ישראל, עוררה שנאה עמוקה של עמי ערב ועמים אחרים במזרח, הרעה יחסי ישראל עם מדינות רבות, הובילה להתהוותם של קשיים כלכליים חדשים וקשיים אחרים בארץ. הממשלה הסובייטית מקבלת לידיעה כי ממשלת ישראל הפסיקה את האש ולאחר מכן הודיעה על ההוצאה העתידה של צבאות ישראל מהטריטוריה המצרית. מובן מאליו, כי הכוחות המזוינים של ישראל חייבים להיות מוּצאים מהטריטוריה של מצרים ללא שהיה. עם זאת, למטרות יצוב המצב באזור המזרח הקרוב וחיסול תוצאות התוקפנות נגד מצרים, סבורה הממשלה הסובייטית להכרחי נקיטת אמצעים אשר יוציאו מכלל אפשרות פרובוקציות חדשות של ישראל נגד המדינות השכנות ויבטיחו שלום יציב ושקט ב מזרח הקרוב, הצדק תובע כמו־כן, כי למצרים כקרבן תוקפנות ללא פרובוקציה יפוּצה על־ידי ישראל וכן על־ידי אנגליה וצרפת, הנזק שנגרם בקשר להרס ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, בקשר להפסקת פעילות תעלת סואץ והריסת מתקניה. אגב כך חייבת ישראל להחזיר למצרים הרכוש שהוצא מהטריטוריה המצרית על־ידי הכוחות המזוינים של ישראל שפלשו לתוכה. הכוחות הבינלאומיים המזוינים של האו׳׳ם אשר ההסכמה להקמתם ניתנה על־ידי הממשלה המצרית כנובעת מהחלטות או״ם, חייבים להיות מוצבים משני צדי קו התחום בין ישראל ומצרים שנקבע בהסכם שביתת־הנשק. הייתי רוצה, אדון ראש הממשלה, להביע התקוה כי ממשלת ישראל תסיק המסקנות המתאימות מהלקחים של המאורעות האחרונים הנובעים לישראל בקשר להשתתפותה בתוקפנות נגד מצרים.

(חתום) בולגאנין

להוד מעלתו מר בן־גוריון ראש ממשלת ישראל״.

ראש הממשלה ענה לו ביום 17 בנובמבר כלהלן:

״אדון ראש מועצת השרים –

קיבלתי אגרתך מיום 15.11.56. טענותיך באגרת זו מחייבות אותי להעמידך מחדש על מצב הדברים האמיתי ביחסי ישראל – מצרים, אשר הביאו למשבר הנוכחי.

עוּבדת היסוד הראשונית במצב היא שעם קום ישראל ב־14 במאי 1948 – פלשו צבאות מצרים ויחד אתם צבאות יתר מדינות ערב לארצנו במטרה להשמיד אותנו. נסיון פושע זה נכשל, אם כי היינו מעטים, כי צבאנו הצעיר ידע שהוא נלחם על עצם קיומנו ועל צדק היסטורי, בשעה שהצבאות המצריים נאנסו עלידי מושליהם להילחם על דבר שלא נגע כלל ללבם. בגמר הקרבות נחתמו הסכמי שביתות־נשק בינינו לבין מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. אולם מצרים לא כיבדה התחייבותה בהסכם שביתת־הנשק והמשיכה לקיים מצב מלחמה ולנהל פעולות איבה נגד ישראל עד היום הזה. שליטי מצרים, שנתחלפו בינתיים, מכריזים בלי הרף על רצונם להכחיד את ישראל כשרק יהיה בידם הנשק הדרוש והכוח הצבאי המספיק.

תמה אני על התעלמותך משרשים אלה של המתיחות באיזורנו. והריני לקבוע עובדות הידועות לכל העולם, ושבלי ספק הן ידועות לכל פקידיך העוסקים בעייני המזרח התיכון.

והעובדות הן:

1. כשהחליטה עצרת האומות המאוחדות בנובמבר 1947, על הקמת מדינה יהודית, הודיעה מצרים בראש יתר מדינות ערב שלא תכיר בהחלטה זו ותילחם נגדה בכוח;

2. בעקבות הודעה ממרה זו פלשה מצרים בליל 15.5.48 למדינת ישראל יחד עם צבאות יתר מדינות ערב להכחיד את ישראל;

3. בדיוני מועצת־הבטחון שנערכו לאחר פלישה נפשעת זו, גינו נציגי ברית־המועצות ואוקראינה (יחד עם נציגי שאר המדינות) את פעולת מצרים ויתר מדינות ערב, על שהתקיפו את ישראל. בישיבה ה־309 של מועצת הבטחון ביום 29.5.48 הכריז נציג ברית־המועצות, מר גרומיקו, כי ׳מה שקורה בארץ־ישראל אפשר להגדיר אך ורק כמבצע צבאי שאורגן על־ידי מספר מדינות נגד המדינה היהודית החדשה׳ וכי ׳המדינות שצבאותיהן פלשו התנכרוּ להחלטת מועצת־הבטחון׳.

4. בישיבה ה־336 של מועצת הבטחון ביום 14 ביולי 1948, הצהיר נציג ברית־המועצות, מר גרומיקו, כי הערבים שלחו צבאותיהם לפלוש לטריטוריה הארצישראלית ולא התביישו כלל להודיע לכל העולם כי כוָנתם היא למנוע הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בלתי תלויה בארץ־ישראל.

5. בהסכם שביתת־הנשק בין ישראל ומצרים שנחתם ביום 24.2.49 נאמר במפורש כי מטרת ההסכם הוא ׳לסייע להחזרת שלום של קבע לארץ־ישראל ושההסכם צריך ׳להקל על המעבר מן ההפוגה הקיימת לשלום של קבע בא״י׳.

6. למרות חתימתה של מצרים על הסכם זה טענו שליטי הארץ הזאת שהיא נמצאת במצב של מלחמה עם ישראל.

7. הכרזה זו של מצרים עומדת בניגוד לא רק להסכם שביתת־הנשק אלא למגילת האו״ם, המחייבת כל חברות או״ם לחיות בשלום עם כל חברות או״ם כשכנים טובים ולפתור כל סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום.

8. מועצת־הבטחון בכינוסה ביום 1.9.51 שללה במפורש זכות כל מדינה החתומה על הסכם שביתת־הנשק לטעון שהיא עדיין צד לוחם. מצרים המרתה גם החלטה זו והוסיפה לטעון שהיא במצב מלחמה עם ישראל.

9. כאחד מאמצעי המלחמה של מצרים נגד ישראל ארגנה ממשלתה חרם כלכלי על ישראל וכאמצעי הפחדה ניסתה להשפיע על גופים כלכליים בארצות שונות לנתק כל קשר כלכלי עם ישראל.

10. בניגוד לאמנת קושטא משנת 1888 על חופש השיט לכל האומות בתעלת סואץ בימי שלום ובימי מלחמה ומתוך הפרת החלטת מועצת־הבטחון ביום 1.9.51 על איסוּר מניעת חופש שיט ישראלי בתעלת סואץ, הוסיפה מצרים לקיים הסגר ימי נגד מדינת ישראל בתעלה.

11. ביום 13 באוקטובר ש״ז קיבלה מועצת־הבטחון החלטה פה אחד שאסור לעשות אפליה גלויה או מוסוית נגד שום מדינה בשיט בתעלת סואץ, ומיד הודיעה שוב ממשלת מצרים כי לא ירשו לאניות ישראליות לעבור בתעלה.

12. ממשלת מצרים לא הצטמצמה בהסגר ימי נגד ישראל בתעלת סואץ, אלא אף הרחיבה ההסגר במשך כל השנים על מיצרי ים־סוף ולא הרשתה לאניות ישראל לשוט בים־סוף מנמל אילת ואליו –בניגוד לחוק הבינלאומי.

13. במלחמתה נגד ישראל – מתוך הפרה מתמדת של הסכם שביתת־הנשק – לא הסתפקה מצרים בחרם כלכלי ובהסגר ימי המכווָנים לתמוטה כלכלית של מדינתנו. אלא זה שנתיים ארגנה חבורות רוצחים ומחבלים מיוחדות, המכונות בשם פידאיון, שנשלחו בהחבא מרצועת עזה וממדבר סיני לישובים ולכבישים שלנו ורצחו אזרחים עובדים בשדה, עוברי אורח, ילדים בבתי־ספר, וחיבלו בצנורות ההשקאה ובמיתקנים משקיים בישובים.

14. בידינו נמצאות תעודות ציון לשבח לרוצחים אלה מטעם קצינים מצריים סדירים, וכן נפלו בידינו תיקי סיורים ופעולות הפידאיון שהיו כפופים ליחידות סדירות של הצבא המצרי ברצועת עזה וסיני. כן יש בידינו תעודות המוכיחות זיקה אדמיניסטרטיבית של כנופיות הפידאיון ליחידות צבא מצריות למשיכת נשק וציוד.

למכתבי אליך מיום 8.11.56 צרפתי עדות פוטוסטטית לקשר, אשר משום־מה התעלמת ממנה באגרתך השניה אלי, ואם תרצה אמציא לך פוטוסטטים נוספים המעידים על הקשר בין קבוצת מרצחים ומחבלים אלה ובין מפקדי הצבא המצרי.

15. שליטי מצרים חזרו והכריזוּ כל שמונת השנים האלה, וההכרזות נעשות תקיפות ותכופות ביחוד בשתי השנים האחרונות, כי מתקרב הזמן שבו יחסל צבא מצרים את ישראל בכוח. האומנם לא הגיעו לאזניך הכרזות אלה מעולם?

16. בזמן האחרון חתמה מצרים על הסכמים צבאיים תוקפניים ע ם סוריה וירדן אשר מטרתן המוצהרת היא השמדת ישראל.

17. בימי משבר סואץ, כשמועצת־הבטחון דנה על בעיית התעלה, הופסקו פעולות הפידאיון, אבל מיד אחדי גמר דיוני מועצת הבטחון ביום 13.10.56 הגבירה מצרים הפעולה הרצחנית של הפידאיון, ומאות רוצחים מאומנים אלה נשלחו על־ידי הפיקוד הצבאי המצרי לארצות ערב אחדות – לירדן, לסוריה וללבנון, לפעולה משם נגד תושבי ישראל וישובי הגבול שלנו לאורך כל הגבולות שלנו בצפון, במזרח ובדרום וכמעט יום יום נרצחו אזרחים ישראליים שלווים העובדים בשדה, בתוכם נשים וילדים, אנשי מדע שנתכנסוּ למחקר ארכיאולוגי, נוסעים בדרכים – על־ידי חבורות המרצחים של הרודן הצבאי המצרי, וברצועת עזה ולאורך גבולותינו על־יד מדבר סיני הוצבו כוחות צבאיים מצריים אדירים, מצוידים בנשק תוקפני בכמות עצומה – להטיל אימים על ישראל ולחסל אותה בהזדמנות ראשונה.

היתה זו חובה קדושה של ממשלתנו לנקוט באמצעי התגוננות – וזכות זו הובטחה לכל מדינה בסעיף 51 של מגילת או"ם – להבטיח חיי תושביה ולהגן על קיומה.

האם נמצא אפילו מומחה אחד במשרד החוץ או במשרד הבטחון של ממשלתך שאינו יודע כל העוּבדות אשר מניתי לעיל? עובדות אלה ידועות לכל העולם

אתה כותב במכתבך כי בנאומי בפרלמנט הישראלי ביום 7 בנובמבר הודעתי 'על אי־קיומם של הסכמי שביתת־הנשק שנחתמו על־ידי ישראל עם מדינות ערב׳. אני מצטער לציין כי קיבלת בנידון זה דו״ח מסולף. אם תבקש ממזכירך את הטכסט הנכון של נאומי תמצא שאמרתי באותו נאום בכנסת: כי ישראל תשמור מצדה על הסכמי שביתת־הנשק עם ארצות ערב – גם אם לא תהיינה מוכנות לשלום של קבע – כל עוד הללו ישמרו מצדן הן על הסכמי שביתת־הנשק. מה שאמרתי בכנסת הוא כי הסכם שביתת־הנשק עם מצרים, ורק עם מצרים, ולא עם כל מדינות ערב – מת ונקבר ולא ישוב לתחיה, לאחר שרודן מצרים התעלל בהסכם זה שנים שלמות, הפר עקרונות ומגמתו, הפר החלטות מועצת־הבטחון ומגילת האו"ם, ועל־ידי הצהרותיו החוזרות ונשנות כי מצב מלחמה קיים בין ישראל ובין מצרים, סילף המהות והמטרה של הסכם שביתת־הנשק, כי בסעיף הראשון – סעיף המפתח – של ההסכם נקבע כי הוא נחתם בכוָנה להחזרת שלום של קבע. בנאומי ההוא הוספתי כי ׳שליט מצרים ניצל ההסכם כמסך עשן להעלים התקפות רצח נגד תושבי ישראל וכמסוה להסגר אכזרי על ישראל ביבשה, בים ובאויר. גמאל עבד אל־נאצר לא הסתפק בחבורות הפידאיון שארגן בשטחים הנמצאים תחת שלטונו, אלא כונן והפעיל כנופיות אלה גם בשאר ארצות ערב נגד ישראל. הסכם שביתת־הנשק נהפך באופן זה לפיקציה מזיקה ומסוכנת שרק סייעה למזימות ההרס של הרודן המצרי. כל חזרה להסכם שביתת־נשק זה – פירושה חזרה לרצח, להסגר ולהרס נגד ישראל המכוון להריסתה הסופית׳.

ובאשר להחלטת העצרת האחרונה, הודענו כי הפסקנו האש, ואנו נכונים לפנות כוחותינו ממצרים, כשייעשו סידורים מניחים את הדעת עם האו״ם בקשר לכוח הבינלאומי הנזכר בהחלטת עצרת או"ם. הודעתנו זו שרירה וקיימת.

עלי להוסיף כי הציוד והזיון הרב והעצום של המצרים אשר הושמד על־ידי כוחותינו במדבר סיני, הוכיח בעליל מה היו כוָנותיו והכנותיו של הרודן המצרי.

הבריחה והסגרת־עצמם ההמונית של חיילי מצרים – פלחים שנעקרו מבתיהם במצרים ונשלחו על־ידי השליט המצרי למדבר רחוק וזר שלא ברצונם – הוכיח שחיילים אלה לא היו מוכנים להילחם מלחמתו של הרודן בקהיר. בראש הבורחים היו קציני הצבא.

ואם כי מארצות רחוקות מאד נתקבלו ידיעות על מתנדבים שיבואו לעזור לשליט מצרים – לא נמצא אף מתנדב ערבי אחד בכל ארצות ערב שבא להילחם מלחמתו של שליט מצרים, אם כי נציגי מדינות ערב, שעניני עמם רחוקים מלבם, חתמו על ברית צבאית עם שליט מצרים.

עלי לציין כי הוטעית בידיעות לא נכונות באמרך כי ׳כתוצאה מתוקפנות ישראל נהרסו ערים מצריות ונקודות מאוכלסות, נגרם נזק לתחבורה ולכלכלת מצרים׳. לא הרסנו שום עיר מצרית, ולא נפגעה על־ידינוּ שום נקודה מאוכלסת, כי צבאנו לא עבר את התעלה, ולא היה לנו כל חלק בפעולות הצבאיות בסביבת התעלה ממזרחה וממערבה, לצבאנו ניתנו הוראות חמוּרות לא לפגוע באזרחים, וצו זה נשמר. התחבורה שסבלה כל השנים, – היתה התחבורה הישראלית, – באויר, ביבשה ובים, על־ידי הסגר בלתי־חוקי של מצרים. צבאנו לא היה מעורב בפעולות שבקרבת תעלת סואץ, ואין לנו כל חלק בסתימת התעלה. ואם יש מקום לתביעת פיצויים — מגיעים לנו פיצויים על הפלישה המצרית לארצנו, על הרג אלפי בנינו ובנותינו בתוקפנות זו, על החרם הכלכלי ועל ההסגר הימי שנעשו בניגוד למגילת האו"ם ובניגוד להחלטות מועצת־הבטחון, על מאות ישראלים, יהודים וערבים, שנרצחו על־ידי פידאיון ועל מעשי חבלה קשים במשקינו, שנזקם מגיע למיליונים. לצערנו הרב לא חייבה עצרת האו״ם או מועצת־הבטחון את מצרים לפצות אותנו על הנזקים העצומים בנפש וברכוש, שגרמה לנו הממשלה המצרית במעשי האיבה שלה, ואם יקום השלום בינינו ובין מצרים אנו מוכנים לסלוח כל פשעי העבר של שליטי מצרים.

ואני חוזר בסיום דברי על הודעתי, כי ישראל מוכנה להסדר הסכסוך בינה ובין מצרים (וכן עם שאר מדינות ערב) בדרכי שלום בהתאם למגילת או״ם. עלי לציין בצער כי כמה ביטויים באגרתך לגבי ישראל אינם עלולים להתפרש על־ידי שליטי ערב כעידוד להשכנת השלום באזורנו.

אני בטוח בי אם תינתן תמיכת ברית־המועצות למשא־ומתן ישיר של שלום בין ישראל ובין שכנותיה – תהא זו תרומה חשובה וממשית לחיזוק השלום במזרח התיכון ובעולם כולו.

(חתום) ד. בן־גוריון

להוד מעלתו

ראש מועצת השרים בברית־המועצות״.

המאבק של ישראל בימים ההם לא היה עם ברית־המועצות בלבד, אלא עם כל ארגון האומות המאוחדות, בראש ובראשונה עם ממשלת ארצות־הברית. במשך המאבק, שנמשך עד תחילת מרס, ניתנה האפשרות לישראל להסביר לדעת הקהל בעולם מה הניע אותה למסע סיני – דבר שלא יכלה, כמובן מאליו, לעשות לפני המסע. גבורת צה״ל במערכה זו, הרבה יותר מנצחונותינו במלחמת הקוממיות, העמידה את ישראל על מפת העולם, הבליטה את יחודה של ישראל במזרח התיכון והסבה תשומת לב העמים לבעיית הבטחון של ישראל. לא רק בארצות־הברית שבאמריקה, אלא גם באירופה, באסיה ובאפריקה החלו סוף סוף להבין מצבה המיוחד של ישראל ומידת איפה ואיפה שבה נהגה או״ם כלפי מדינה צעירה זו. אפיניים מבחינה זו הם דברי פול הנרי ספאק, מי שהיה שר החוץ הבלגי והנשיא הראשון של עצרת או״ם ועכשיו המזכיר של ברית נאטו. הדברים נתפרסמו ברבעון האמריקני החשוב Foreign Affairs, המוקדש לעניני חוץ. במאמר המוקדש לאו״ם כותב מר ספאק כי: _–

״במסגרת הנוכחית של או״ם, אשר אינה מה שמיסדיה קיווּ שתהיה, הכל מותר חוץ ממלחמה גלויה. אפשר להפר אמנות, לבטל התחייבות, כל מדינה רשאית לאיים על שכניה ולבצע כל תועבה, כל עוד אין פורצת מה שקוראים מלחמה. עמדת מצרים בחדשים האחרונים היא דוגמה קובעת. כל עוד מצרים סגרה הדרך בתעלת סואץ לאניות ישראל, שלחה חבורות רוצחים לתחום ישראל, הפרה אמנת קושטא, גילה ארגון או״ם אזלת־יד ולא התערב. אולם כאשר ישראל שלחה מתוך יאוש צבאותיה למדבר סיני, יש בטחון שיגנו אותה. באותו זמן, כל אלה שישבו בחיבוק ידים למראה הדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי, אין בפיהם די מלים קשות לנזוף בישראל. סוג זה של צדק, מוסיף המדינאי הבלגי, אינו אלא קריקטורה. פירוש זה של עקרונות מביא למעשה למתן פרס לכל מדינה המעיזה לבצע כל מעשה נפשע ביותר, רק אם היא מתחכמת להימנע לא ממעשי אלימות אלא ממלחמה גלויה".

דברי מר ספאק היו רק ביטוי אחד להתפשטוּת ההכרה בדעת הקהל העולמית על צדקת מאבקה של ישראל נגד התעללותה של מצרים במשפט הבינלאומי, בעקרונות האו"ם ובהתחייבויותיה כלפי ישראל בהסכם שביתת־הנשק.

המאבק המדיני, שהחל עוד לפני שנסתיים מסע סיני, נמשך ארבעה חדשים, מתחילת נובמבר 1956 עד תחילת מארס 1957, ובמאבק זה היו שלושה שלבים. השלב הראשון נמשך עד 11 בפברואר, ובו עמד כמעט כל העולם נגדנו ללא תזוזה ממשית. המזכיר הכללי של או״ם נקט עמדה נוקשה כלפי ישראל, שלא נקט כלפי שום מדינה ממדינות ערב, כאשר אלה סירבו לקבל החלטות העצרת או אפילו לקיים פסק דינה של מועצת־הבטחון. הוא סרב בעקשנות לדון בתביעות ישראל, גם אלה שהוכרו בעצרת האו"ם, עד שצבאות ישראל יסוגו מאחורי קוי שביתת־הנשק.

ישראל הצעירה והקטנה הועמדה, אפוא, בריב קשה עם שני גורמים עולמיים, שישראל מוקירה אותם לא פחות מכל מדינה אחרת, והם: ארגון האומות המאוחדות וארצות־הברית של אמריקה. והריב מקורו בשאלה מוסרית נוקבת ביחסי עמים: אם ארגון האומות המאוחדות ינהג בתמיכת ארצות־הברית באיפה ואיפה, איפה אחת כלפי מצרים הרודנית, ואיפה אחרת כלפי ישראל הדימוקרטית? אם למבקשי נפשנו יורשה לשלוח לישראל רוצחים ומחבלים, ולישראל לא ינתן לעמוד על נפשה? אם ארגון האומות המאוחדות, בעזרת ארצות־הברית, יטיל עלינו עונשים מפני שאין אנו משלימים עם המוסר הכפול של הרודן המצרי, הדורש מאחרים לקיים כל מה שהוא לטובתו, ומתכחש לכל הסכם דו־צדדי ולהתחייבות בינלאומית לטובת הזולת? היתנו האומות המאוחדות וארצות־הברית גושׁפנקא למשטר אפליה משוַע וזדוני ביחסי עמים?

אולם גם בויכוח טרגי זה לא נתפסה ממשלת ישראל לגישה טוטליטרית בהערכת הזולת. היא ראתה את הצללים והחולשות של ארגון האו״ם, אבל גם העריכה החזון המקופל בהוָייתו. ובריב הקשה והטרגי עם ממשלת ארצות־הברית, לא שכחה שעם גדול זה הושיט לנו יד עוזרת נאמנה לפני קום המדינה ולאחריה, ומה שלא פחות חשוב: עם זה ביצע בקנה מידה עצום ובמשך כמה מאות שנים מעשה חלוצי אדיר של הפרחת שממה וקליטת עשרות מיליונים עולים ומיזוגם וגם נלחמה מלחמת־אחים עקובת דמים למעלה מארבע שנים, למען שחרור עבדים, והקימה הדימוקרטיה הגדולה והאיתנה ביותר בעולם. ובויכוח שהתנהל בין ממשלת ישראל ובין הממשלה האמריקנית נעשה מאמץ לא לסגור הדלת להמשכת הבירורים; ויש לציין שגם הממשל האמריקני גילה לא מעט מרצון טוב זה במשך כל הזמן, אולם הלחץ האמריקני על ישראל לקיים החלטת עצרת האו“ם בדבר נסיגה נמשך בכל תוקף, ולחץ זה הופעל לא רק על־ידי נציגי ארצות־הברית באו”ם, אלא גם על־ידי הנשיא האמריקאי בעצמו בשורה של מכתבים לראש ממשלת ישראל.

בשנים בפברואר קיבלה עצרת האו"ם שוב שתי החלטות: בהחלטה הראשונה מובעת תרעומת על אי־ציות ישראל להשלים הפינוי מאחורי קוי שביתת־הנשק, למרות דרישות חוזרות ונישנות מצד העצרת, וישראל נתבעת להשלים הפינוי בלי דיחוי נוסף. בהחלטה שניה מכירה העצרת בין השאר, כי הפינוי הישראלי מן ההכרח שתבוא אחריו פעולה להבטיח התקדמות לקראת יצירת סידורי שלום.

בתשובה למכתב נשיא ארצות־הברית מיום 3 בפברואר 1957, כתב ראש הממשלה:

ירושלים, 8.2.57.

״נשיא יקר —

אני מודה לך על אגרתך מיום 3 בפברואר. אני אסיר תודה בכנות על התעניינותך האישית, והריני כולי שותף לרצונך להמשיך ולהעמיק יחסי הידידות בין ארצות־הברית ובין ישראל. ממשלת ישראל חרדה כמוך להשכנת שלום ושלוה במזרח התיכון. מתוך היענותנו לפנייתו מיום 7 בנובמבר החילונו בפינוי צבאנו ממדבר סיני. צבאותינו פינו בסיני שטח של יותר מ־50,000 קילומטר, פרט לרצועה צרה בחוף המערבי של מפרץ אילת, להבטיח חופש השיט במפרץ. הודענו לאו״ם, שאין בכוָנתנו להחזיק ברצועה זו, ונפנה אותה כשרק יתקבלו ערובות יעילות להמשכת חופש השיט. – –

עלי לציין בצער, כי בנדון זה נהגו האומות המאוחדות באיפה ואיפה ביחס למצרים ולישראל. במשך שמונה שנים פעלה מצרים בניגוּד להסכּם שביתת־הנשק והמגילה, ונקטה במדיניוּת של לוחמוּת נגד ישראל. היא הפרה החלטה מפורשת של מועצת־הבטחון, בשללה מאתנו מעבר חפשי בתעלת סואץ, ולא עמדה בדיבורה ביחס לחופש השיט במפרץ אילת. אני מתכוון להתחייבות החגיגית שנתנה מצרים לשגריר האמריקני בקהיר ב־28 בינואר 1950. כל אלה שבידם הכוח והסמכות להתערב, לא עשו הצעדים הדרושים למניעת הפרות חמורות אלה של התחייבויות בינלאומיות.

אנו מוכנים להחזיר צבאנו משארם־אל־שייך אם יובטח המשך השיט החפשי במיצרים. כמו־כן, מוכנים אנו לפנות כוחותינו מרצועת עזה בלי דיחוי ולהניח שם רק מינהל אזרחי ומשטרה, מתוך זיקה מתאימה לאו״ם. רק סידורים כאלה יבטיחו השלום והיציבות באזור, יתנו בידי האוכלוסין המקומיים חלק ממשי במינהל, ידריכום לקראת קיום כלכלי עצמי ויגבירו הסיכוי של הבטחת עתיד טוב יותר לפליטים באוירה חפשית מהסתה מצרית.

כלום אין אנו זכאים, לפי מגילת האומות המאוחדות, ככל מדינה אחרת, לבטחון מהתקפות? בכל הכבוד הראוי עלי לשאול אותך, אדוני הנשיא, מדוע לא נקטה ממשלת ארצות־הברית וממשלות אחרות שתמכו בהצעות של או״ם בעצרת בפעולה יעילה לתת לנו בטחון כזה?

במכתבך התיחסת לאפשרות של ׳אמצעים׳ מצד האו"ם נגד ישראל, באשר לא קיימה במלואה החלטת העצרת. ׳אמצעים׳ כאלה לא ננקטו נגד מצרים, כאשר במשך שנים הפרה החלטות מועצת הבטחון וסעיפי המגילה ועדיין מוסיפה לעשות כך. בזמן שדעת הקהל ברוב הארצות החפשיות בעולם התחילה להכיר בצדקת עמדתנו – היתכן הדבר שארצות־הברית תתן יד לאפליה כזו ו’אמצעי׳ האו״ם ינקטו להחזיר אותנו בעל כרחנו למצב שיפקיר אותנו לרצח ולהסגר?

אדוני הנשיא, בתורה שאנו קיבלנו זה למעלה משלושת אלפים שנה בהר סיני ואשר נעשתה לנחלת האנושות ניתן הצו שלא תהיה אפליה בין אדם לאדם ובין עם לעם. במשך אלפי שנות רדיפות לא איבד עמנו אמונתו בנצחון הסופי של צדק, שלום ואחוה אנושית. ואין להעלות על הדעת שעכשיו, לאחר שנתחדשה עצמאותנו במולדת הקדומים שלנו, ניכנע לאפליה. עמנו לא יסכים לכך לעולם –ותהיינה התוצאות אשר תהיינה. – –

אין זו כלל שאלה משפטית. הדבר פוגע ביסודות המוסר הבינלאומי. הינהג האדם באיפה אחת כלפי מצרים ובאיפה אחרת כלפי ישראל?

יותר מכל אדם אחר החי בימינו, אתה אדוני הנשיא, יש ביכלתך לסייע לשים קץ לכל מעשי האיבה ולבצר השלום בין שכנינו ובינינו.

תרשה לי בסיום דברי להביע לך תודתי על התענינותך הידידותית בבריאותי, שאני מעריכה מעומק לבי.

שלך בכנות,

(חתום) ד. בן־גוריון״.

הפעולה העצומה שנעשתה על־ידי שגרירותנו בוַשינגטון ומשלחתנו בעצרת האו״ם נתנו אותותיהם בדעת הקהל האמריקנית. העתונות, חוגי הקונגרס ואנשי רוח גילו הבנה רבה לעמדת ישראל ולצדקת מאבקה. והלחץ של דעת הקהל הביא לידי מפנה מסוים במדיניות האמריקנית, שבה החל השלב השני של מאבקנו.

ביום 11 בפברואר 1957 פרסם מזכיר המדינה האמריקני, מר ג׳ון פוסטר דאלס, על דעת הנשיא אייזנהואר, תזכיר שהוגש לשגריר ישראל בושינגטון, ובו נאמר, בין השאר:

״עצרת האו״ם דרשה במיוחד ובתוקף וכמעט פה אחד נסיגה מהירה של הכוחות המזוינים של בריטניה, צרפת וישראל. בריטניה וצרפת צייתו בלי תנאי. כוחות ישראל נסוגו במידה רחבה, אבל עודם מחזיקים בשטח מצרי בשרם־אַל־שייך. כמו־כן, הם מחזיקים ברצועת עזה, שלפי הסכם שביתת־הנשק שטח זה צריך להיות מוחזק על־ידי מצרים.

״אנו מכירים ששטח זה היה מקור של הסתננות מזוינת ומעשי תגמול מפה ומשם, בניגוּד להסכם שביתת־הנשק, והוא משמש מקור של סכּנה אפשרית גדולה מפני נוכחותם של קרוב למאתים אלף פליטים בשטח זה. ולכן אנו מאמינים שעצרת האו״ם והמזכיר הכללי ידאגו לכך, כי כוח או״ם יכּנס לאזור זה במילוי שליחותם ויתיצבו על הגבול בין ישראל והרצועה. ואשר למפרץ אילת והגישה אליו, מאמינה ארצות־הברית שהמפרץ הוא נתיב מים בינלאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע בכוח מעבר חפשי ובתום לב במפרץ ובמיצרים שבמעבר. אנו מתכוונים לא רק לשימוש מסחרי, אלא גם למשלחות דתיות ועולי רגל, שיש לכבד אותם במלואם.

״ארצות־הברית מזכירה, כי ב־28 בינואר, 1950, הודיע משרד החוץ המצרי לארצות־הברית, כי הכיבוש המצרי של טירן וסנפיר מכוּוָן רק להגנת האיים מנזק או פגיעה אפשריים, וכי ׳כיבוש זה אינו מכוון בשום אופן להפריע באיזה אופן שהוא מעבר בתום־לב דדך מיצרי המים המפרידים בין שני האיים ובין החוף המצרי בסיני, ומכיוָן שכך, הרי מעבר זה, למעשה היחיד, ישאר חפשי כמו בעבר בהתאם לנוהג הבינלאומי ולעקרונות המוכּרים במשפּט הבינלאומי׳.

״אם לא תיפול הכרעה מתנגדת, למשל על־ידי בית־המשפט הבינלאומי, הרי מוכנה ארצות־הברית להשתמש בעצמה, ביחס לאניות בדגל ארצות־הברית, בזכות של מעבר חפשי ובתום־לב ולהצטרף לאחרים, למען הבטיח הכרה כללית של זכות זו.

״מובן מאליו שהנאה מזכות מעבר חפשי ובתום־לב על־ידי ישראל תהא תלויה בנסיגה מוקדמת בהתאם להחלטת האו״ם. אין לארצות־הברית כל יסוד להניח שאיזו מדינה חפשית תפריע בתנאים אלה למעבר חפשי ובתום־לב.

״ממשלת ארצות־הברית מוכנה להצהיר פומבית שתשתמש בהשפעתה יחד עם חברות אחרות של או״ם, שאחרי הנסיגה יבוצעו שאר החלטות של או״ם (החלטת או״ם מ־2 בפברואר, שכוח או״ם ייכנס לחוף המיצרים מיד לאחר נסיגת כוחות ישראל).

״אנו מאמינים, כי דעתנו ומטרתנו בנידון זה היא נחלת אומות אחרות, ועתידה השלו של ישראל יובטח באופן הטוב ביותר על הישענותנו על הצהרה זו, יותר מאשר על כיבוש מתוך הפרת פסק־הדין של רוב מכריע בקהיליית העולם״.

ממשלת ישראל דנה בכל הרצינות במסמך חשוב זה והביעה הערכתה למאמצי נשיא ארצות־הברית ומזכיר המדינה בחיפוש פתרון לשתי הבעיות של השיט במיצרי אילת ורצועת עזה, וקדמה בברכה הצהרת ארצות־הברית על אפיו של המפרץ כנתיב מים בינלאומי מתוך הזכרת התחייבות ממשלת מצרים בנדון זה משנת 1950, אולם תזכירו של מר דאלס לא הניח את דעתה של ממשלת ישראל, באשר הותנה שקודם כל ניסוג אל מאחורי קוי שביתת־הנשק ברצועת עזה ונפַנה את חוף מיצר אילת.

שגריר ישראל בארצות־הברית, מר אבא אבן, נקרא לירושלים להתיעצות עם הממשלה, וביום 18 בפברואר שלח ראש הממשלה מכתב למר דאלס

לאמר:—

״בשעה אחרונה זו לפני שתים־עשרה, ולמען מנוע אי־הבנה גורלית בין שני עמינו, אני פונה אליך אישית להביא לידי דחיית הדיונים בעצרת לזמן־מה ולסדר שועדה מבאי־כוח מדינות אחדות החפשיות מכל פניה, תבוא בלי דיחוי לישראל, ואם יהיה צורך, גם למצרים, במטרה לנסות להגיע לסידור מוסכם של הבעיות השנויות במחלוקת בשרם־אל־שייך וברצועת עזה.

״אני מעריך כראוי את עמדתך וזו של הנשיא. באותו זמן אני מבקש בכל הרצינות שתחוש את הרגשות העמוקים של עמנו כולו, כי הנסיגה בנסיבות הקיימות עלולה להיות הרת אסון. אם האומות המאוחדות, הנתמכות על־ידי ארצות־הברית, אומרות להכריח אותנו לעשות כך על־ידי הטלת סנקציות – יעשה עוול היסטורי, ופגיעה גורלית תפקוד את היסודות המוּסריים של הארגון הבינלאומי. מעשה זה מצד האו״ם משמעותו המוּסרית היא – נקיטת איפה ואיפה. קבלת הדין מצד ישראל – אנו מרגישים – כרוכה בתוצאות חמוּרות מאד. עלי לחזור ולציין, כי זוהי מצרים הממשיכה במדיניות תוקפנית נגד ישראל מאז 15 במאי 1948, והיא מצהירה גלויות שבדעתה להתמיד במדיניות זו.

״לאור הבירורים שנתקיימו בינך ובין שגרירנו אבן בשבוע שעבר, תקותי חזקה כי הצעד שאני מציע עשוי להביא לידי פתרון צודק ומוסכם״.

במקום דאלס ענה הנשיא ביום 20 בפברואר לראש־הממשלה באגרת שבה הודיע בין השאר כי הערב ישדר לעם האמריקני בענין זה.

באותו שדר עמד הנשיא אייזנהואר על 13 נקודות אלה: –

1. לארצות־הברית אין כל אמביציה או שאיפה באיזור המזרח התיכון, אלא שכל ארץ תקיים עצמאותה ותחיה בשלום עם עצמה ועם שכנותיה:

2. ארצות־הברית מכירה שהפעולה הצבאית נגד מצרים היתה תוצאה של פרובוקציה חמוּרה, חוזרת והולכת, אולם היא גם מכירה שהשימוש בכוח צבאי לפתור בעיות בינלאומיות אינו מתישב עם העקרונות והמטרות של האומות המאוחדות.

3. ישראל פינתה רוב שטחי מצרים הכבושים, אבל כוחותיה עדיין עומדים מעבר לקוי שביתת־הנשק, ואנו מתקרבים לרגע הגורלי, שבו עלינו להכיר באחת משתי אלה: או שאין האו“ם מסוגל להשיב את השלום על כנו באזור זה, או שהאו”ם חייב לחדש את מאמציו בכוח מוגבר להביא לידי פינוי כוחות ישראל;

4. אם ישראל תפנה – מוטל על אדם להבטיח, כי במזרח התיכון תתקיים מידה יותר גדולה של צדק והקפדה על החוק הבינלאומי, מאשר היה הדבר לפני מאורעות אוקטובר־נובמבר.

5. ארצות־הברית היתה מהיוזמות של החלטות או"ם ורצתה להבטיח על־ידי כך לישראל, כי תיהנה מזכויותיה לפי הסכמי שביתת־הנשק והמשפט הבינלאומי;

6. אין לארצות־הברית ואין לאדם הסמכות להטיל על הצדדים שינוי ניכר שנחתם ברצונן הטוב של ישראל ומצרים;

7. אולם ארצות־הברית, כחברה לאו"ם, תדאג לסידורים כאלה של כוח שיבטיחו, כי רצועת עזה לא תשמש עוד מקור של הסתננות מזוינת ומעשי תגמול;

8. ארצות־הברית תדרוש שיתוף של או"ם במִנהל הרצועה, בהסכמת מצרים;

9. באשר למפרץ אילת, דעת ארצות־הברית היא, כי המפרץ מהווה נתיב מים בינלאומי, וכי אין לשום מדינה הזכות למנוע מעבר חפשי בתום־לב, וכי כוח או"ם צריך להישאר במצרים כדי למנוע מעשי איבה.

10. שלום וצדק הם שני צדדים של אותו מטבע. ויתכן כי משפחת העמים בעולם חטאה שלא שמה לב במידה מספקת לאמת זאת. ארצות־הברית מצדה תחפש בתוקף רב פתרון לבעיות האיזור בהתאם לצדק ולמשפט העמים.

11. על ארגון האומות המאוחדות להפעיל לחץ על ישראל, למען תקיים החלטת הפינוי.

12. על־ידי קבלת ששת העקרונות שהוחלט עליהם במועצת הבטחון, באוקטובר, 1956, בענין סואץ, התחייבה מצרים על חופש השיט בתעלה ללא אפליה;

13. בל נניח, שאם ישראל תפנה, תמנע מצרים את השיט הישראלי בתעלת סואץ ובמפרץ אילת. אם לדאבוננו מצרים תפר אחר־כך הסכם שביתת־הנשק וההתחייבות הבינלאומית – יוטל על חברת העמים לטפל בדבר בתוקף״.

בתשובתו מיום 21 בפברואר, הודיע ראש הממשלה לנשיא, כי השגריר אבן חוזר לארצות־הברית למחרת וימסור לממשלה האמריקנית העמדה השקולה של ממשלת ישראל, ״חברי ואנכי מעריכים את ההתעניינות האישית של אדוני הנשיא, ושל המזכיר מר דאלס, ואני רוצה להבטיחך, כי רצוננו העז הוא לשתף פעולה עד קצה האפשרות בחיפוש פתרון רצוי. דברי הידידות שלך יקרים בעינינו, ולאור המשקל המוּסרי והמדיני הרב הכרוך בבעיה – אנו מקווים שתהא אפשרות להבהרה נוספת, אשר אנו בטוחים תביא לידי מוצא מהקפאון״.

על השגריר אבן הוטל לעשות מאמץ בוַשינגטון ובעצרת ולהפריד בין סידור ענין השיט במפרץ אילת ובין סידור רצועת עזה. להבטיח לעת עתה ענייני השיט, עוד בטרם נסוג מרצועת עזה, כי בענין השיט ממשלת ארצות־הברית תמימת דעה אתנו; ואם אחר־כך לא יסודר הסכסוך בגלל רצועת עזה – יוכלו אז להטיל עלינו סנקציות. אולם הוברר בניו־יורק ובוַשינגטון, שאין להפריד בין שתי הבעיות, שוב הועמדנו בפני קפאון מוחלט.

בויכוּח שנתקיים בכנסת על חליפת המכתבים בין נשיא ארצות־הברית וממשלת ישראל הבהיר ראש־הממשלה ביום 25.2.1957, כי:

״הצבת צה״ל על חוף המיצרים לא היתה ואינה מטרה בשבילנו. היא רק אמצעי להבטחת חופש השיט, והממשלה והכנסת אמרו במפורש, כי מיד לאחר השגת ערובות בטוחות לחופש השיט יעזוב צבאנו את מיצר אילת. – הדבר שעליו אנו נלחמים איננו החזקת רצועת מדבר שוממה, אם כי יפה, אלא מוצא חפשי לים־סוף ולאוקינוס ההודי. במוצא זה קשור עתידו של הנגב. מצב חפשי ופתוח זה יהפוך את אילת לנמל בעל חשיבות בינלאוּמית ועלול לשנות מעמדה הגיאופוליטי של ישראל, ולא נהסס אף רגע אחד להוציא את צבאנו, ברגע שלפי הכרתנו יהיה לנו בטחון בשיט שלנו במיצרים ובים־סוף, כי זוהי המטרה. אילו היינו משיגים הכרת האו״ם או הכרת המעצמות הגדולות בזכוּתנו להגן בכוח על השיט שלנו במיצרים ובים־סוף אם יפּגע בכוח, היינו רואים בכך הערובה הבטוחה ביותר לחופש השיט שלנו, בכל אופן, לתקופה ארוכה למדי. אם או״ם תכיר שזכוּת ההגנה העצמית המובטחת לכל האומות בסעיף 51 של מגילת האו״ם תחול גם על הזכות שלנו להשתמש בכוח אם השיט שלנו יפגע במיצרים או בים־סוף – יהיה בכך הישג גדול״.

אולם העצרת והממשלה האמריקנית לא רצו לזוז מעמדתן, כי תנאי קודם להבטחת חופש השיט היא נסיגת הכוחות הישראליים משרם־אל־שייך ומרצועת עזה. בעצרת עלו שתי הצעות: אחת של המדינות הערביות על סנקציות כלכליות, מדיניות וצבאיות נגד ישראל, ואחת של ארצות־הברית –אולטימטום לישראל לפנוֹת כוחותיה במשך שלושה או חמישה ימים, ואם במשך זמן זה לא תציית –ינָקטו אמצעים נגדה, אם כי בינתים נעשתה פעולה ישראלית נמרצת רבת היקף –ולא לגמרי בלי הצלחה – כבמה בירות באירופה, באמריקה ושאר היבשות להבטיח התנגדות המדינות להטלת סנקציות, כמה מדינות הבטיחו להתנגד לסנקציות וכמה הבטיחו להימנע מהצבעה על סנקציות.

בינתים נדחתה העצרת לכמה ימים על־פי הצעה אמריקנית, למען הגיע לידי הסדר מוסכם עם ישראל, ובימים האחרונים של פברואר נכנסוּ קנדה וצרפת בעובי הקורה, ובזה נפתח השלב השלישי, הסופי של המאבק. צרפת וקנדה תמכו כל הזמן בישראל, מאז התכנסה עצרת החירום, נציגיהן אמרו לנו אז: אין כל סיכוי ואפשרות, כי בעצרת או״ם תתקבל ברוב של שני שלישים החלטה, שכוח או״ם ישָׁאר בעזה ובשרם־אל־שייך עד שיקום שלום בין ישראל ומצרים; גם אם אמריקה תרצה לא תשיג רוב של שני שלישים בשאלה זו (ובעצרת או"ם יש תוקף רק להחלטה של שני שלישים), כי הגוש הסובייטי והגוש האפרו־אסיאתי עומדים ללא כל פשרה וּויתוּר לצדו של הרודן המצרי. ולכן הציעו קנדה וצרפת להבטיח זכויות ישראל לא על־ידי או“ם – כי אין אפשרות כזו, אלא בתוֹך או”ם, כלומר:

1. על חופש שיט במצָרי אילת, על חופשׁ שיט ישראלי וגם על השיט עצמו, כלומר על כך שהן בעצמן ישלחו אניות לאילת;

2. על זכות ההתגוננות של ישראל בתוקף סעיף 51 של מגילת או“ם, במקרה שמישהו יפריע בכוח לשיט ישראלי במצָרים. ודבר דומה לזה יכריזו לגבי המשטר בעזה: כוח או”ם ישָׁאר ברצועה עד לסידור של שלום.

מצד שתי ממשלות אלו לא היה כל לחץ על ישראל לקבל דעתן. זו היתה רק הצעה ועצה ידידותית, והיינו חפשים לקבל עצתם ולדחותה. אבל ברור היה, שזוהי האפשרות האחרונה והמעשית לסידור שתי הבעיות לטובתנו באדם ובדעת הקהל האוהדת בעולם.

בתחילת מרס קיבלה הממשלה הצעה זו ושרת החוץ הודיעה בעצרת שישראל תפַנה רצועת עזה ושרם־אל־שייך מתוך הנחה שיובטח חופש השיט במצָרי אילת, כוח או״ם ישאֵר גם בשרם־אל־שייך וגם ברצועה, והוא ימלא התפקידים שנזכרו בתזכיר של המזכיר הכללי, וישראל תשמור לעצמה הזכות להגן על חופש השיט במקרה שחופש זה יופרע על־ידי מישהו בכוח; ואם יוָצרוּ ברצועה תנאים אשר יגלו סימנים של חזרת הקלקלות שנתקיימו לפני הכיבוש הישראלי תשמור ישראל על זכותה לפעול למען הגנת זכויותיה. כפי המוּתנה מראש נשמעו אחרי הודעת שרת החוץ הצהרות של ארצות־הברית, צרפת, ארגנטינה, קוסטה־ריקה, פנמה, הולנד, נורבגיה, בלגיה, אוסטרליה, ניו־זילנד, שבדיה, בריטניה, קנדה, פורטוגל, איטליה, דנמרק ועוד. כל ההצהרות חיזקו הודעת שרת החוץ, אולם בהצהרת נציג ארצות־הברית, מר הנרי קבוט לודג׳, היתה בכמה נקודות נסיגה מההסדר המותנה מראש, אם כי עמד על כך כי ארצות־הברית מקוָה ששלטון האו"ם ברצועה ישאר עד לסידור סופי בין הצדדים, ואשר למפרץ עמד על כך שזה נתיב מים בינלאומי ואין לשום אומה הזכות למנוע שיט חפשי ובתום־לב במפרץ ובמיצרים המוליכים אליו, וארצות־הברית בעצמה תשתמש בזכות השיט ותצרף מדינות אחרות להבטיח הכרה כללית בזכות זו. כוח או״ם ישב במצרים לפי קביעת הועדה המיעצת של המזכיר הכללי.

נאום זה עורר דאגה בלב כל השומעים, לא רק של המשלחת הישראלית אלא גם של ידידינו באו״ם. הממשלה לא הסתירה דאגה זו מהממשלה האמריקנית, והפינוי נתעכב עד שביום שנים במרס נתפרסמה אגרת נשיא ארצות־הברית לראש ממשלת ישראל האומרת:

״ראש הממשלה היקר,

שמחתי מאד על החלטת ממשלתך לסגת במהירות ונסיגה מלאה אל מאחורי קוי שביתת־הנשק, כפי שקבעה שרת החוץ שלך בנאומה אתמול בעצרת הכללית. הנני מביע את התקוה, כי ביצוע הנסיגה יתקדם במהירות המכסימלית. יודע אני כי החלטה זו לא היתה קלה, אולם אני מאמין, כי לא תהיה לישראל שום סיבה להצטער אחרי שתפעל בהתאם להרגשה התקיפה של העדה העולמית, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות שונות של או״ם ביחס לנסיגה.

תמיד היתה ההשקפה של ממשלה זו כי אחרי הנסיגה יש לעשות מאמץ מאוחד על־ידי כל האומות כדי ליצור באזור תנאים שיהיו יציבים יותר, יותר שקטים, ועשויים יותר להוליך לרוָחה כללית מאשר אלה ששררו לפני כן.

העצרת הכללית של או״ם כבר קיבלה החלטה שצריכה להוליד לעתיד טוב יותר. התקוות והציפיות המתבססות על כך באו לידי ביטוּי על־ידי שרת־החוּץ שלך ועל־ידי אחרים. סבורני שיש יסוד לתקוות ולציפיות הללו, וברצוני שתדע כי ארצות־הברית, כידידת כל המדינות באזור וכחברה לויאלית של או"ם, תשתדל שתקוות כאלה לא יהיו תקוות שוא.

הנני ראש הממשלה היקר,

בכנות,

דוויט אייזנהאואר״.

נציג צרפת באו״ם, מר ז׳ורז׳ פיקו, הצהיר כי משלחת צרפת שמעה בסיפוק את הצהרת משלחת ישראל. ממשלת צרפת סבורה שמפרץ אילת, גם מפני רחבו וגם מפני שחופיו שייכים לארבע מדינות, מהווה נתיב מים בינלאומי, ולכן היא מאמינה כי בהתאם למשפט הבינלאומי מן הדין שיובטח חופש השיט במפרץ ודרך המצָרים המובילים אליו. בנסיבות אלו אין לשום מדינה הזכות למנוע מעבר חפשי ובתום־לב מכל אניה של כל אומה ושל כל סוג.

ממשלת צרפת יש בדעתה להשתמש ביעילות בזכות השיט החפשי במפרץ אילת ובמצרי טירן. היא מאמינה כי כל הפרעה למעבר חפשי היא עבירה על המשפט הבינלאומי ותתן משום כך אפשרות לנקוט אמצעים המוּרשים בסעיף 51 של מגילת האו״ם. בהקשר זה מדגישה ממשלת צרפת שלפי דעתה אין שום מדינה חופית במפרץ אילת נמצאת במצב של לוֹחמוּת עם כל מדינה חופית אחרת, ובהקשר זה מצבה של ישראל הוא בהתאם גמור למשפט הבינלאומי.

יתר על כן: ממשלת צרפת סבורה כי החלטה ב׳ שנתקבלה בעצרת האו“ם ביום 2 בפברואר 1957, כמו־כן הדו״ח של מזכיר האו”ם מיום 22 בפברואר 1957, מטילה שליחות על כוחות או"ם לתפוס מיד עם נסיגת צבאות ישראל, את העמדות התפוסות עכשיו על־ידי צבאות אלה לאורך מפרץ אילת ולהישאר שם עד שהסדר בין שני הצדדים או הסכם בינלאומי הקובע את שיטת השיט במים חפשים אלה ימנע כל סיכון לנקיטת אמצעי לוחמוּת.

ממשלת צרפת סבורה, כפי שהציע מזכיר האו“ם בדו״ח שלו, שכוחות או”ם יקבלו לידם תפקידי המִנהל המבוצעים עכשיו על־ידי כוחות ישראל (ברצועת עזה).

נציג בריטניה חלק על דעתו של קרישנה מנון, נציג הודו בעצרת, כי המצָרים הם מים פנימיים כמו הפיורדים בנורבגיה או נהר הודסון בארצות־הברית. מצרים אלה, ציין בא־כוח אנגליה, חוצים ארבע מדינות, ולכל העמים יש חופש שיט בתוכו. ואשר לרצועת עזה דעת הממשלה האנגלית היא שבה צריך להיות מִנהל ושלטון בינלאומי, ולכן ההנחות והציפיות של ממשלת ישראל ביחס לרצועת עזה מתקבלות על הדעת. ברוח צרפת ובריטניה דיברו גם אוסטרליה, ניו־זילנד, קנדה, בלגיה, הולנד ועוד.

במסרו על החלטת הממשלה והדיון בעצרת, עמד ראש־הממשלה בכנסת ביום 5.3.57 על השלילה והחיוב שבה וציין כי למרות כל ההצהרות אין בטחון מוחלט שהמצרים לא יחזרו לרצועה או לא יוחזרו לרצועה, או לא יוחזרו כמִנהל אזרחי או ככוח כיבוש צבאי בהישענם, כביכול על הסכם שביתת־הנשק, שלדעת ממשלת ישראל אינו קיים, לאחר שמצרים תובעת לעצמה זכות צד לוחם. אבל הוא הדגיש שרצועת עזה בכל משטר ובכל מִנהל היא מקור פורענות, כל עוד לא ייוּשבוּ הפליטים בארץ אחרת. ״מי שמדבר על רצועת עזה מבלי לראות כל הסבך והסכנות הכרוכים בהרכב האוכלוסיה חי בגן־עדן של שוטים. ואשר למצָרים, ציין ראש הממשלה אין החלטה מפורשת של העצרת שכוח או“ם חייב להישאר עד הסדר שלום, ורק הועדה המיעצת שעל יד המזכיר הכללי של או”ם, שכל הצעה על נסיגת כוחות או״ם מהמצרים צריכה תחילה לבוא לפניה, כפי שהתחייב המזכיר הכללי בתזכיר שפורסם ביום 26 בפברואר, 1957, – יכולה להחליט שבלי הודאה מפורשת של האו“ם אין להזיז את כוח האו”ם ולהחליפו בכוח מצרי. לעומת זאת יש הכרזת כל המדינות הימיות הראשיות, פרט לברית־המועצות, כי המפרץ והמצָרים הם נתיב מים בינלאומי ויש בהם חופש שיט לכל העמים, וכולן רשמו לפניהן הודעתנו שאם זכותנו לשיט חפשי תוּפר בכוח – יש זכות לישראל להגן על השיט בכוח לפי סעיף 51 של המגילה, וכמה מדינות גם הכריזו שהן מכירות בזכותנו זו״.

גם בכנסת וגם בממשלה היו חברים שהתנגדו לפינוי רצועת עזה ושרם־אל־שייך, אבל הם התעלמו משתי מסקנות שהיו כרוכות בדחיית הצעת קנדה וצרפת:

1. אילו נשאר צבאנו בשרם־אל־שייך היינו יכולים להגן על זכותנו לחופש שיט, אבל השיט עצמו, במצב של נידוּי כללי של ישראל מצד כל האומות, לא היה קיים, כי שום אניות של אומה זרה לא היו באות לאילת. והנפט שהתכוננו להזרים מאילת לחיפה לא היה מגיע לנמל הדרומי שלנו.

2. היינו מסכנים אפשרות ציודו של צה״ל בעתיד לאחר שהיינו דוחים הצעת הסידור של שתי המעצמות הידידותיות היחידות שהיו מוכנות – והן היו יחידות בנידון זה – לספק לצה״ל הציוד החיוני בשעת סכנה. כארץ מנודה על־ידי או״ם היו עלולים כל מקורות הציוד הצבאי להיסגר בפנינו.

ואשר לרצועת עזה הועמדנו בפני הברירה: קליטת מאות אלפים עולים – או קבלת העול של שלוש מאות אלף תושבי הרצועה, שמאתים אלף מהם פליטים, בניגוד לרצונם של שלוש מאות אלף הערבים ובניגוד לרצונו של כל העולם, המזרחי והמערבי, העוין והידידותי.

אילו לא היתה ממשלת ישראל מעיזה לקבל הכרעה גורלית מתוך ראיית הצרכים העליונים של המדינה בטוָח רחוק, גם בידעה שהחלטתה אינה פופולארית – לא היתה ראויה לשאת באחריות ההיסטורית הכבדה שהעם הטיל עליה.

בסוף סקירתו על מסע סיני והמאבק המדיני שלאחריו שמסר ראש הממשלה בכנסת ביום 2 באפריל, 1957, אמר: ״לא פחות מאשר אני גאה יחד עם כל יהודי על מסע סיני, אני גאה על אומץ־הלב האזרחי שגילתה הממשלה הזאת באחד במרס לקבל החלטה בלתי פופולארית, אבל החלטה נבונה, מועילה ונאמנה, אשר תעמוד בהיסטוריה היהודית כאחת התחנות המכריעות בהתעצמוּת המתמדת של מדינת ישראל מאז היוָסדה ועד היום הזה״.

עברו כשלוש שנים מאז מערכת סיני והמאבק המדיני שבא בעקבותיו. היו חברים נאמנים שחששו כי מערכה זו תקומם נגדנו את עמי אסיה ואפריקה, ובחדשים הראשונים לאחר המערכה כאילו נתקיים חששם. היו כאלה שטענו שהמאבק המדיני וסיומו עשו לאל את נצחוננו הצבאי. היו גם כאלה שראו שחורות ביחסי ישראל ויהדות הגולה בעקבות הסכסוך הקשה שעמדה בו ישראל עם הממשלה האמריקנית ושאר המדינות שהתנגדו בחריפות למבצע סיני.

שלוש שנים אלו הוכיחו בעליל כי שלושת החששות לא היו מבוססים, ושלושתם נתבדו. ישראל היא עכשיו אחת המדינות המכובדות והנערצות ביותר בקרב רבים מעמי אסיה ואפריקה. וליחס חדש זה יש חלק לא קטן למערכת סיני ולגבורת צה״ל במערכה זו. הסיכויים, הן הבטחוניים והן הכלכליים, שהיוזמים תלו במסע סיני נתקיימו. מאז תום מלחמת הקוממיות לא היה שקט יחסי כזה על הגבולות כלאחר מערכת סיני, והבטחון הפנימי של העם ואמונתו בצבאו לא היו מעולם כה עמוקים ומוצדקים כבמבצע סיני ואחריו. לא רק רכשנו חופש שיט במיצרים ובים־סוף – אלא גם הפעלנו שיט ישראלי ובינלאומי לאילת ומאילת. וזה כשלוש שנים זורם נפט מאילת לחיפה, וצינור הנפט הצר שהונח מיד אחרי המערכה יוחלף בקרוב בצינור רחב פי שנים. נסלל כביש מאילת לבאר־שבע, ואילת נעשתה בפועל לנמל בינלאומי. הברית המשולשת בין מצרים, ירדן וסוריה נהפכה לפיסת נייר ריקה. אמנם נאצר הצליח בעזרת קצינים סורים להשתלט על סוריה, אבל חלומו להתיצב בראש אימפריה פאן־ערבית התנדף כעשן, והמעמד של רודן מצרים בקרב עמי ערב ובעולם כולו נתערער. עיראק המהפכנית בהנהגתו של קאסם מאיימת גם על הסיפוח הסורי, ורוב ארצות ערב באפריקה הצפונית ובמזרח התיכון מתיחסות לשליט המצרי בחשד ובאיבה וגם בזלזול. ובקרב היהדות – לא היתה אף עלילה אחת מאז קום המדינה שהעמיקה את אהבת העם לישראל וגאוָתו על ישראל כמבצע סיני.

אשליה אחת הולידה מערכת סיני שיש להרסה בלי רחמים, אם כי היא נעימה, אבל מטעה ומסוכנת, והיא – כאילו מבצע סיני פתר לגמרי בעיית בטחוננו. מבצע זה שיפר, בלי ספק, במידה ניכרת את מצב בטחוננו, גם השוטף, היום יומי, וגם הגדול, הממלכתי; מבצע זה הגדיל את הבטחון על הגבולות והרתיע לזמן לא מעט את שליטי ערב מהתגרוּת בישראל, אבל הבעיה ביסודה לא נפתרה. ספק אם בכלל יש בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות, אם כי יש מלחמות בלתי נמנעות הדרושות לחסל סכנה בלתי אמצעית גדלה והולכת, כמלחמה נגד היטלר בקנה־מידה עולמי וכמערכת סיני במזרח התיכון. גם הפילוג במחנה הערבי, הריב בין נאצר ובין שליט עיראק, הסכסוך המצרי־תוניסי, הניגוד בין מצרים וירדן אינם מקילים כלל, בניגוד למה שרבים חושבים על בעיית בטחונה של ישראל. היריבים בעולם הערבי, השואפים כל אחד להגמוניה פאן־ערבית ושומרים על עצמאות כל ארץ ערבית, מתחרים ביניהם – אם מתוך כנוּת או מתוך העמדת פנים – בשנאת ישראל. וגם אם יש פה ושם נטיה להכיר בישראל או להשלים אתה, אין ערבי בשום ארץ, גם לא בלבנון, מעז להעלות זאת על דל שפתותיו. השופרות של הרודן המצרי – הרדיו והעתונות הכפופה כולה לממשל הדיקטטורי, מתריעים על הסכנה הציונית וההון היהודי הבינלאומי השליט בעולם – נוסח מצרי של תורת היטלר, ועל החובה לחסל את ישראל. בהפגנות עממיות גדולות הנערכות מזמן לזמן במצרים ליום יציאת הבריטים או ליום הלאמת התעלה או ליום השתלטות הכת הצבאית – מכריז גמאל עבד אל נאצר בעצמו על התכונה המתגברת של צבאו המפואר אשר ניצח אח ישראל בסיני – זוהי הגירסה הרשמית במצרים על ״האמת״ של מערכת סיני – לשים קץ לישראל ולציונות בעלת בריתם של האימפריאליסם והקומוניסם, (בזמן האחרון נאצר לוחם כאילו בקומוניסם, אם כי הוא מקבל ביד רחבה אתנני הנשק הקומוניסטי ונזקק לעזרת ברית־המועצות). מזמן לזמן שומעים ״זמירות״ אלה גם מפי קאסם העיראקי, אולם לא נאומי האיום של שליטי ערב מדאיגים – אלא התכונה הבלתי פוסקת, זרם הנשק המגיע לצבאות סוריה ועיראק, בעיקר מארצות הגוש הסובייטי, אבל גם מארצות המערב; במרכז פעולתם של הרודנים הצבאיים האלה עומדים לא מאמצי פיתוח ובנין כבישראל, אלא תגבורת הכוח הצבאי. מאות מדריכים באים מארצות הגוש הסובייטי למצרים, לסוריה ולעיראק ומאות קצינים מארצות אלה נשלחים לברית־המועצות, לצ׳כוסלובקיה ושאר הגרורות הסובייטיות להשתלם בשימוש כלי הנשק החדישים ביבשה, באויר ובים.

פניית ממשלת ישראל בקיץ 1958 לשגרירה של ברית־המועצות, הדוגלת בשלום ועומדת בראש ״תנועת השלום״ הקומוניסטית והפרו־קומוניסטית בעולם, להזמין את נציגי מצרים וישראל לשיחות שלום נשארה ללא־תשובה; הממשלה האמריקנית יזמה בעצמה בשנים האחרונות נסיון להביא לידי שיחות שלום בין ירושלים וקהיר, והיזמה באה מהסמכות העליונה בארצות־הברית, והיא נכשלה, כי נתקלה בהתנגדות עקשנית, בתחילה מוּסוית ולבסוף גלויה, מצד הרודן המצרי, אם כי בירושלים נתקבלה היזמה ברצון טוב ובהערכה ובהוקרה נאמנה.

המתיחות העולמית בין המזרח והמערב והאיבה הגלויה מצד הרוב הגדול של הגוש הסובייטי לישראל מתוך רצון לקנות לב שליטי ערב ולהרחיק לב יהדות רוסיה מישראל, אף הן אינן מסייעות לקירוב הלבבות ולסיכויי השלום בין ישראל ועמי ערב.

עוד מראשית יסוד המדינה (ועוד לפני כן) הועמדה ברית יהודית־ערבית ושיתוף פעולה מדיני, כלכלי ותרבותי בין העם היהודי ובין עמי ערב – כמטרה הראשונה, העיקרית והעליונה במדיניות־חוץ הישראלית. ברית זו היא הכרח היסטורי וחיוני לשני הצדדים; הצורך הגדול והאמיתי של עמי ערב הוא לא נשק קל וכבד, שעתיד בכל מלחמה עם ישראל ליפול בחלקו הגדול בידי צה״ל, כאשר קרה הדבר במערכת סיני – אלא פיתוח, חינוך, תברואה והעלאת הפלח והפועל הערבי משפל מדרגתו. ישראל מסוגלת לתרום לתהליך מבריא זה אולי יותר מכל גורם זר במזרח או במערב. הצורך הגדול וההיסטורי של ישראל הוא מאבק קונסטרוקטיבי עם טבע הארץ, הפרחת השממה, ניצול אוצרות הטבע הספוּנים בחיק האדמה והים לשם קליטת עליה נוספת ומיזוגה, והקמת חברה חדשה בנויה על שותפות ואחוה אנושית. לשם כך היא זקוקה לשלום ולעזרת גומלין עם שכניה. אולם בימינו אלה נתונות כמעט כל ארצות ערב – מלבד אולי לבנון ותוניס – לשלטון רודני, או של דיקטטור צבאי או של דינסטיה מתקופת ימי־הבינים המקיימת עדיין במדינה סחר־עבדים, ועיני שליטים אלה מופנות לא לצורכי ההמונים אלא לביצור שלטונם ולתחרות הדדית על הרחבת ספירת השפעתם ושלטונם. תחרות זו יונקת לא מעט מהתחרות של שני הגושים העולמיים – הקומוניסטי והדימוקרטי, אבל ביסודה מונח המצב הפנימי של עמי ערב, מורשת עשרות דורות של שעבוד ועוני ופירוד ושפל חמרי ורוחני.

מורשה עלובה ומשפילה זו לא תעמוד לעד, ומן ההכרח שתפַנה מקומה לשאיפה המתגברת בכל המין האנושי להתעלוּת תרבותית וכלכלית, ליתר חירות ועצמאות, להאדרת הכבוד והגאון האנושי. אולם תמורה זו, ההכרחית והבלתי נמנעת, היא תהליך אטי וממושך, ובינתים ישראל נתונה למצור, ללחץ ולאיום מוגבר מצד כל שכניה, ולחץ זה נעזר באיבה של העולם הקומוניסטי, שאף היא תחלוף בזמן מן הזמנים, אבל אין בכוחה של ישראל לקבוע מתי יגיע הזמן הזה.

מאז יסוד המדינה עומדת ישראל בפני מערכה משולבת – צבאית ומדינית, המתנהלת בשני מעגלים: במעגל הקטן של אזורנו, הכולל את ארצות התנ״ך (ישראל, מצרים, בבל, ארם וכנען), ובמעגל הגדול הכולל את כל כדור הארץ, וזהו השינוי הגיאופוליטי היסודי שבין מצבה של ארצנו בימי הבית הראשון והשני ובין מצבה בימי הבית השלישי. בימי הבית הראשון חיה ארצנו באזור מצומצם של ארצות התנ״ך הנ״ל. המזרח התיכון במובן המצומצם (שאינו כולל אפילו את פרס ותורכיה) זה היה היקפו ומגעו של עם ישראל בימי הבית הראשון. בימי הבית השני הורחב המעגל הזה וכלל בזה אחר זה את הקיסרות הפרסית, העולם ההלניסטי והאימפריה הרומאית. אבל עוד שטחים נרחבים וגדולים באירופה, אסיה ואפריקה (אמריקה עדיין לא היתה ידועה אז) עמדו מחוץ למגעו של ישראל בארצו ובפיזוריו. בימי הבית השלישי – העולם, כדור־הארץ, נתכווץ הודות לאמצעי החיבור המהירים ביבשה, בים באויר ובגלי האתר. גם הפזורה היהודית נפוצה עכשיו בכל חלקי העולם, והמעגל הגדול שבו פועלת ישראל – כולל כל חמש היבשות ואיי היַמים בכל כדור הארץ.

אילו עמדנו רק במעגל הראשון ולא היה כל מגע עם המעגל הגדול, או אילו לא היה המעגל הגדול מתערב בעניני המעגל הקטן, כי אז היה הגורם הצבאי בלבדו מכריע. הערבים האמינו שכוחם הצבאי יכריע, כאשר קמה מדינת ישראל, והם הפרו החלטות או״ם ולא התחשבו כלל מה יאמרו הגויים. אולם חשבונם הצבאי של הערבים היה מוּטעה, ובקרבות היתה ידם על התחתונה, אם כי מספרם אז עלה על מספר תושבי ישראל פי ארבעים. אבל ישראל לא יכלה להתעלם מהמעגל הגדול משני נימוקים: 1. בתוך מעגל זה נמצא רובו הגדול של העם היהודי ומתוכו אנו שואבים כוח האדם ואמצעים חמריים ותרבותיים וסעד מוסרי ומדיני; 2. הכוחות שבמעגל זה לא יקבלו בנקל כל ההכרעות של הצבא הישראלי, אם הכרעות אלה יתנגדו לאינטרסים האמיתיים או המדומים שלהם; ויש נימוק נוסף קובע לא פחות: צבא־הגנה־לישראל תלוי באפשרות ציודו ופירושו של דבר – בכוננותו המלחמתית –ברצון הטוב של מיֵצרי הנשק, שרק מעטים מהם מוכנים להעמידו לרשות ישראל.

במלחמת הקוממיות גדלה עדיפותנו הצבאית, למרות מספרנו הקטן, לאחר שהספקנו להצטייד בנשק שהוכן ונרכש לפני קום המדינה והצלחנו לאמן צבאנו תוך כדי הקרבות וההפוגוּת שביניהם, נוסף על האימון שהורישה לנו ההגנה והיחידות היהודיות בצבא הבריטי. את הציוד לצבא שטרם הוקם השגנו אז גם בגוש המזרחי, בצ׳כוסלובקיה, וגם בגוש המערבי, בצרפת ועוד. ציוד זה לא נפל אז בטיבו מהציוד של צבאות ערב, והעליונוּת האנושית של צה״ל ניצחה במערכה הצבאית. אולם במערכה המדינית במעגל הגדול – היה כוחנו קטן, ועצרת האו״ם, לאחד שעשתה מעשה עקרוני רב בישיבתה מיום 29.11.47 – בהחליטה על עצם הקמת מדינה יהודית, אם כי תחומי ההחלטה היו לרעתנו – גילתה חולשה מתמדת לרעת ישראל. כאשר צבאות ערב פלשו לישראל, לא ניתנה פקודה כבימי מערכת סיני שעל הפולשים לסגת אחור בלי תנאים, אלא נשלח מתווך מטעם או״ם, הרוזן ברנדוט, שהציע לשנות ביסודה, לרעת ישראל, ההחלטה הגרועה מיום 29 בנובמבר. הוא אמנם הציע לתת כל הגליל ליהודים, גם החלק התיכון והמערבי, שהעצרת, בדצמבר, הועידה למדינה הערבית; אבל תחת זאת הציע למסור כל הנגב וחלק גדול של הדרום מקו אשדוד פלוג׳ה, שבו עמד הצבא המצרי עד אוקטובר 1948 – לירדן, יחד עם כל הגדה המערבית. וכן הציע לכונן את שדה התעופה בלוד וחיפה כבינלאומיים, וירושלים שלפי ההחלטה מסוף נובמבר היתה צריכה להיות ״גוף נפרד״, הוצעה לפי תכנית ברנדוט לממשלת ירדן.

כידוע, נקראה אז עצרת מיוחדת של או״ם באירופה, ולא בניו־יורק, לדון בתכנית ברנדוט, אבל ההכרעה נפלה לא בעצרת האו״ם, אלא בשדה הקרב: במערכות האחרונות נגד מצרים בשבוע השלישי של אוקטובר 1948, בשבוע האחרון של דצמבר ובשבוע הראשון של ינואר, 1949, גרשנו את המצרים מקו אשדוד פלוג׳ה, שחררנו את באר־שבע וכל הדרום והנגב, וכמו־כן גרשנו, בסוף אוקטובר, את קאוקג׳י מן הגליל המרכזי. הנצחון הצבאי הכריע אז את הכף, לא מעט בגלל העובדה, שהערבים נעשו, שלא במתכוון, בני בריתנו, שכן גם הם היו מעונינים בעובדה שנוצרה בניגוד להחלטת עצרת או״ם מיום 29.11.47. זו, כידוע, החליטה גם על הקמת מדינה ערבית בגדה המערבית של ארץ־ישראל. הפלישה הערבית ונצחונות צה״ל בעשרת הימים (כיבוש לוד ורמלה) ובאוקטובר ובדצמבר וינואר (גירוש המצרים וקאוקג׳י) – שמו לאל ההחלטה על מדינה ערבית (שהערבים התנגדו להקמתה רק בחלק מארץ־ישראל), והשטח במשולש המרכזי ובכיס החברוני נפל בידי הממשלה ההאשמית שבמזרח הירדן. מאחורי ממשלת ירדן התיצבה אנגליה, והעצרת לא יכלה ולא עצרה כוח ורצון להתנגד גם ליהודים וגם לערבים.

כשנתקבלה שוב בעצרת או“ם, בדצמבר 1949, בעיקר על־ידי לחץ הוַתיקן והמדינות הקתוליות באו”ם החלטה על בינאום ירושלים, החליטה ממשלת ישראל להעביר מיד את הכנסת והממשלה לירושלים, ועיר דויד (רק בחלקה החדש, המערבי) נהפכה שוב לבירת ישראל הלכה למעשה, בניגוד להחלטת העצרת, ושוב בנידון זה היה לנו בעל־ברית שלא במתכוון – מדינת ירדן, שהשתלטה על ירושלים העתיקה, שבה בעצם מרוכזים כמעט כל המקומות הקדושים ליהודים, לנוצרים ולמוסלימים; ואם כי בזמן הראשון סרבו נציגי הממשלות הזרות להיפגש עם נציגי ממשלת ישראל בירושלים – התרגלו לאט לאט לעובדה הקיימת, ואין עכשיו אף שגריר זר אחד שאינו בא לפגישה עם ממשלת ישראל בירושלים, ואחדים מהם גם קבעו משכנם בירושלים.

אולם גם אז היה ברור שכוחנו הצבאי בלבדו לא יכריע, אם כל הכוחות במעגל הגדול יעמדו נגדנו. ובמערכת סיני ראינו שאפילו מעצמות אדירות כאנגליה וצרפת לא יכלו לעמוד אפילו שבוע ימים בפני הלחץ של העצרת (אם כי במועצת הבטחון היתה בידם זכות הויטו), כאשר כל המדינות האחרות, גם במזרח וגם במערב, היו מאוחדות בדעותיהן נגדן. ודוקא ישראל הקטנה היתה זו אשר עמדה ארבעה חדשים, מתחילת נובמבר, 1956, עד תחילת מארס, 1957, בפני הלחץ העצום של ברית־מועצות וארצות־הברית וכל שאר חברות או"ם, והמשיכה במאבק המדיני עד שהובטח לה במידה רבה, אם כי לא בשלמות מוחלטת, היעד הראשי שלמענו נכנסה ישראל למערכה זו. וישראל נאבקה בעקשנות ובהתמדה כי היא נלחמה על ענין חיוני למען קיומה ועתידה, ועל ענין צודק, שהעולם הנאור והחפשי לא יכול היה שלא להכיר בצדקתו: על חופש השיט במיצרי אילת ובים־סוף.

ואם הכרזת המדינה במאי 1948 ומלחמת הקוממיות פתחה תקופה חדשה בתולדות הארץ והעם, ושינתה באופן יסודי את ההיסטוריה היהודית, הרי מערכת סיני פתחה פרק חדש במעמדה הבינלאומי ובטחונה של ישראל. ויש לעמוד תחילה על התמורות שחלו בעולם הגדול ובאזורנו – היינו בשני המעגלים שבהם אנו פועלים – מאז קמה המדינה. והתמורות הן גם שליליות וגם חיוביות, ורק בראותנו ראיה בהירה כל התמורות נוכל לכוון פעולתנו המדינית והבטחונית באפיק הרצוי.

בעצרת האו״ם, שהחליטה בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית, ישבו 56 אומות, מהן הצביעו 33 בעד הקמת המדינה, ובתוכן ארצות־הברית וברית־המועצות. 13 מדינות הצביעו נגד: שש המדינות הערביות חברות או״ם באותה תקופה, ארבע מדינות מוסלמיות בלתי ערביות: אפגניסטן, פקיסטן, פרס ותורכיה, ושלוש מדינות לא־מוסלמיות: מאסיה – הודו, מאמריקה – קובה, מאירופה – יוון. עשר מדינות נמנעו, בתוכן אנגליה. מאז גדל מספר חברות או"ם, והוא מגיע עכשיו לשמונים ושתים. קמו מדינות חדשות, באסיה ובאפריקה, ומספרן הולך וגדל ועוד יגדל. בין החברות החדשות של או״ם יש חמש מדינות ערביות: לוב, מרוקו, תוניס, סודן, וירדן, ששטחן קרוב לחמישה מיליונים קילומטר מרובע ותושביהן למעלה מ־26 מיליון. הוקמה ונצטרפה לאו״ם מדינה מוסלמית לא־ערבית גדולה: אינדונסיה, המונה למעלה מ־78 מיליון תושבים. באפריקה נתעצמו מאז מלבד מרוקו, תוניס, לוב וסודן – גם גאנה וגיניאה, ועומדות בתור להשתחרר ניגריה – הארץ הגדולה ביותר באוכלוסיה ביבשת אפריקה, המונה כ־35 מיליון תושבים שרובם מוסלמים; טנגניקה, סומלי, קניה, ועוד. אלה שנתעצמו ועומדים להתעצם מהווים גורם בינלאומי אדיר שכוחו ילך ויגדל.

לפני מבצע סיני נכרתה, כאמור לעיל, ברית צבאית בין מצרים, ירדן וסוריה. ברית זו נתערערה על־ידי מבצע סיני, אולם לעומת זאת הוקם איחוד מצרי־סורי, ורודן מצרים מאיים על ישראל גם מדרום וגם מצפון.

בחלק גדול של המדינות החדשות, וכמעט בכל המדינות הסובבות אותנו, וגם בפקיסטן, בורמה, אינדונסיה ועוד קיימת דיקטטורה של כת צבאית (בבורמה –מתוך החלטת הפרלמנט החפשי).

״המלחמה הקרה״, כלומר הניגוד המדיני והאידיאולוגי והתחרות הכלכלית והבינלאומית בין העולם הדימוקרטי במערב אירופה ובאמריקה ובין המשטר הטוטליטרי בארצות הקומוניסטיות נמשכת ומחריפה, למרות הנסיונות הכנים או המדומים הנעשים מזמן לזמן להפגתה. קשה להניח שהמלחמה הקרה ״תתחמם״ – כי שני הצדדים יש בכוחם להשמיד זה את זה, ושניהם יודעים זאת, ומותר להאמין שמלחמה גלובלית אטומית, העלולה להשמיד כל המין האנושי או רובו הגדול – לא תפרוץ, אם כי עדיין לא ברור לאן מועדות פני הכוח העולמי הכביר שנתעצם אחרי מלחמת העולם השניה: סין הקומוניסטית. בארץ זו חי כמעט רבע המין האנושי, והשטח שברשוּתו מבחינה יחסית הוא קטן, ומסביבו יש שטחים עצומים ריקים למחצה, והם חלק של ברית־המועצות, התופסת החלק השישי של כדור־הארץ. התתמיד סין בידידוּתה ובריתה עם שכנתה הרוסית, או בבוא היום תנסה להתפשט על פני השטחים הפנויים של בעלת־בריתה ותניע את ברית־המועצות להתחבר עם העולם המערבי? שאלה זו עטופה עדיין בערפל העתיד.

מה שניתן לראות בשעה זו ובעתיד הקרוב הוא ש״המלחמה הקרה״ יותר משיש בה סכנה של התנגשות צבאית בין המערב הדימוקרטי ובין המזרח הקומוניסטי, היא מלחמה על נפש עמי אסיה ואפריקה, שהם, לאמיתו של דבר, הבעיה הגדולה והחריפה של תקופתנו. שורש הבעיה הוא – הפער העצום, החמרי והתרבותי, שבין עמי אירופה (כולל רוסיה הסובייטית) ואמריקה מצד אחד ובין עמי אסיה ואפריקה (פרט ליפן) מצד שני. מצד אחד – התפתחות גבוהה, יכולת טכנולוגית עצומה וגדלה רוָחה ועושר רב יחסי, ומצד שני – ברוב עמי אסיה ואפריקה – רעב, בערוּת ותחלוּאָה. עמים אלה מהווים הרוב המכריע של המין האנושי. משני ביליונים וחצי בני אדם החיים עכשיו בעולם יושבים למעלה מהחצי – כביליון וחצי – באסיה, ולמעלה ממאתים ועשרים מיליון באפריקה. רק שתי ארצות באסיה, ושתיהן בקצות היבשת, הן מפותחות, אם כי לא עשירות, כארצות אירופה ואמריקה, והן: יפן בקצה המזרחי של אסיה וישראל – בקצה המערבי. רוב עמי אסיה נשתחררוּ רק אחרי מלחמת העולם השניה, ורמתם החברתית, הכלכלית והתרבוּתית נמוכה ביותר, ובכמה ארצות, כגון הודו ומצרים, מתקיימים ההמונים המרובים החיים בכפרים בשפל המדרגה, על סף הרעב.

מידת צריכת האנרגיה בארצות השונות היא קנה־מידה מאלף על ההבדלים העצומים ברמת החיים שבין עמי אירופה ואמריקה ובין רוב עמי אסיה ואפריקה. בשנת 1950 היתה צריכת האנרגיה של כל המין האנושי שוָה לאנרגיה הנוצרת משריפת 2.7 ביליון טונה פחם לשנה. בממוצע זה יוצא קרוב לטונה לאיש לשנה. אולם הממוצע אינו נותן תמונה נאמנה מהצריכה הממשית בחלקי תבל שונים. הצריכה הממוצעת לאיש לשנה בארצות הברית היא שמונה טונות, באירופה 2.5 טונות, באסיה רק כעשירית הטונה. רק ביפאן זה מתקרב לקצת יותר מטונה אחת לאיש לשנה.

ישראל שוכנת בקצה המערבי של אסיה, ומעמדה הגיאוגרפי עושה אותה לגשר בין שלוש היבשות: אסיה, אירופה, אפריקה. היא שוכנת במזרח התיכון, אבל באיזור זה יושבים לא רק עמים ערבים, אלא גם תורכים ופרסים, שאמנם דתם היא מוסלמית, ומאז העצרת בנובמבר 1947, שבה התנגדו להקמת מדינה יהודית מתוך סולידריות מוסלמית, חלו בתוכם שינויים רבים. שאפתנותו האימפריאליסטית של הרודן המצרי והישענותו על ברית־המועצות, הגבירו בשתי ארצות אלה הרגשות אנטי־ערביות. התורכים והפרסים רואים גם בנאצר וגם בברית־המועצות סכנה לקיומם החפשי, והם יודעים להעריך את גבורתה, יכלתה היוצרת ועצמאותה וקשריה העולמיים של ישראל. דעת הקהל שוכחת לרוב כי רוב תושבי המזרח התיכון הם לא ערבים. מספר התורכים, הפרסים והישראלים עולה על מספר הערבים במצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק.

אולם ישראל אינה נמנית רק עם עמי המזרח התיכון, אלא גם עם עמי הים התיכון. שכניה ביבשה הם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, אבל שכניה בים התיכון הם תורכיה, יון, איטליה, צרפת, ובים הדרומי, – בים סוף – חבש וסודן. סודן רובה מוסלמית ודוברת ערבית אם כי הדרום הוא פאגאני ואין לו כל זיקה לאיסלם וללשון הערבים. מדינה זו שומרת על עצמאותה ויש לה יסוד לפחד משכנתה הצפונית –ממצרים של נאצר. חבש רואה עצמה כנצר שלמה המלך ומלכת שבא, ודגלה הוא דגל גור אריה יהודה. והעם החבשי רוחש חיבה לעם ישראל.

אולם אליבא דאמת אין ישראל עם מזרח תיכוני או ים תיכוני, אלא עם עולם ומרותק לעם היהודי המפוזר בכל רחבי עולם. הזיקה לפזורה היהודית בעולם היא הזיקה המכרעת והקובעת בישראל. למעלה מתשע מאות אלף היהודים שעלוּ ארצה בעשור הראשון לקיום ישראל – באו ממאה ושתים ארצות מכל היבשות ומכל איי הים. המרחקים הגיאוגרפיים בימינו אינם ממלאים תפקיד מכריע כבימי קדם, אפילו לא כבימי המאה התשע־עשרה. הטלגרף, הטלפון, המטוס והרדיו, קירבו מרחקים ועשו את כדור־הארץ ליחידה משולבת, ואין עכשיו ארץ בעולם שאינה זקוקה, פחות או יותר, לשאר הארצות. בישראל הזיקה היא לכל הארצות, ולא רק מפני קשריה עם תפוצות היהדות.

הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בימינו, המונה למעלה משישה מיליונים יהודים נמצא ביבשת אמריקה, הצפונית והדרומית. בארצות־הברית של אמריקה הצפונית בלבדה נמצאים כחמישה מיליונים ומאתים אלף יהודים. כשבע מאות אלף יהודים יושבים בארצות אמריקה הלטינית (מהם כשלוש מאות ושישים אלף בארגנטינה), וכרבע מיליון יהודים בקנדה. באירופה (כולל רוסיה האסיתית) יושבים כארבעה מיליונים וארבע מאות אלף, מהם כשלושה מיליון וחצי בגוש הסובייטי (בברית־המועצות בלבד כשלושה מיליונים). קרוב למיליון יושבים באירופה המערבית. המרכזים הגדולים פה הם באנגליה (450,000) ובצרפת (325,000). בארצות אסיה (מחוץ לישראל) יושבים כמאה תשעים ושנים אלף; הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באסיה (מחוץ לישראל), לאחר עליית יהודי בבל ותימן, הוא עכשיו בפרס – כשמונים אלף יהודים. ביבשת אפריקה יושבים עוד כשש מאות אלף יהודים: בדרום אפריקה — כ־110,000, במרוקו 200,000, באלג׳יר כ־140,000, בתוניס כ־85,000 ובמצרים כ־30,000, באוסטרליה ובניו־זילנד יושבים כ־66,000 יהודים.

פיזור זה של היהדות בכל רחבי תבל מזקיק את מדינת ישראל לכל הארצות, בין שיש לה ובין שאין לה קשרים דיפלומטיים אתן.

ולא רק הפזורה. העם בישראל גופו מלוקט מעולי כל הארצות, ואין עם בעולם, גם לא ארצות־הברית, המורכב מיוצאי כל כך הרבה ארצות מכל היבשות כעם בישראל. על־פי הרכבו אין העם בישראל אירופי, אסיאתי, אפריקני או אמריקני בלבד. הוא כולל בתוכו בני כל היבשות והאיים, – ואין כעם ישראל, למרות מספרו המיצער, המסוגל, הודות לכך, להבין ולהכיר כל העמים בעולם, עמי אירופה ואמריקה, אסיה ואפריקה.

בשבעים השנים שלפני יסוד המדינה היו העולים בעיקר יוצאי אירופה. מזמן יסוד המדינה עד סוף 1958 עלו 922,274, מהם 394,831 יוצאי אירופה, (42.8%) יוצאי אסיה 264,640 (28.7%), יוצאי אפריקה 200,006 (24.7%), יוצאי יבשת אמריקה 10,295(1.2%).

ועַם זה בישראל שהתלקט מכל הארצות – זקוק לידידותן של כל הארצות או רובן, למען התגבר על האיבה של שכניו הקרובים המתנכלים לקיומו. בכוחנו הצבאי אנו יכולים אמנם להתגונן, אבל בכוח הצבאי שלנו לא נכריח עמי ערב לעשות שלום אתנו ולשתף אתנו פעולה מתוך שויון וזיקת גומלין לטובת שני הצדדים. אין ספק שנבקיע סוף סוף חומת השנאה המקפת אותנו בארצות השוכנות על גבולנו, אבל לא נבקיע אותה בהתקפה חזיתית אלא בעקיפין, בהידוק הקשרים עם הפריפריה במזרח התיכון, שיש בה עמים מוסלמים ונוצרים לא ערבים, וברכישת כבוד ואהדה וידידות בקרב עמי אסיה ואפריקה, שעליהם נשען הגוש הערבי באו״ם ומחוצה לו במדיניות העוינת לישראל. רכישת ידידות עמי אסיה ואפריקה היא מטרה לעצמה ואמצעי למטרה. שאיפתנו לשלום ולשיתוף פעולה עם עמי ערב מוליכה אותנו לעמים הבלתי ערבים באסיה ובאפריקה, ועל נפש עמים אלה נלחמים מאז תום מלחמת העולם השניה המזרח והמערב, הגוש הסובייטי, ארצות־הברית באמריקה וארצות מערב אירופה.

סין נכבשה לקומוניסם בכוח, אולם הודו, השניה בגודל האוכלוסין ביבשת אסיה ובעולם כולו, מקיימת משטר דימוקרטי. והמאבק שאנו עדים לו בין מזרח ומערב הוא מאבק מדיני, צבאי, כלכלי וטכנולוגי וגם מאבק אידיאי. כביליון ורבע תושבי אסיה ואפריקה לא הגדירו עצמם, ורובם של עמים אלה מפחדים מכל המעצמות הגדולות, גם מסין ומברית־המועצות וגם ממעצמות המערב. ואם כי ישראל היא כמעט כמות מבוטלת במאבק המדיני־הצבאי והכלכלי־הטכנולוגי, שבין שני הגושים המתחרים, הרי במאבק האידיאי עשויה ומסוגלת ישראל למלא תפקיד לא מבוטל, הודות למורשתה ההיסטורית ולסגולותיה האינטלקטואליות והרוחניות ויזמתה היוצרת והחלוצית.

ישראל היא ארץ דימוקרטית, ואין היא יכולה להתקיים כלל בלי משטר דימוקרטי. בלי ערך האדם וחירותו, אחריותו והכרת שליחותו, בלי יזמתו החפשית והחלוצית, לא היתה הארץ נבנית והמדינה לא היתה קמה ולא היתה מתקיימת. אין זאת אומרת שאין פגימות בדימוקרטיה הישראלית. יש ויש. אולם זהו יתרונה של דימוקרטיה שהיא מסוגלת לתקן המעוּוָת במוקדם או במאוחר.

אף־על־פי שישראל רואה בחירות האדם ובמשטר הדימוקרטי ערך אנושי ומדיני יסודי, וזה מעמיד אותה בשורת הארצות הדימוקרטיות, אין ישראל פוסלת שום ארץ שיש לה משטר אחר, והיא שואפת לקיים יחסים תקינים וידידותיים עם כל הארצות השוחרות שלום, והיא מאמינה שיתכן שיתוף פעולה על בסיס הדדי ושויון בין כל הארצות בלי יוצא מן הכלל. יִתכנו לא רק יחסים תקינים בין ארצות בעלות משטר שונה אלא גם ידידות, ודוגמה בולטת לכך היחסים שבין פולין וישראל.

אולם ישראל אינה רואה בדימוקרטיה המדינית חזות הכל. עוד לפני הקמת המדינה יצרנו בארץ צורות חיים ודפוסים חברתיים חדשים ומקוריים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת. החתישבות העובדת שלנו על כל צורותיה (קיבוץ, מושב עובדים, מושב שיתופי), הקואופרציה המסועפת בכל ענפי הכלכלה: בבנין, בסלילה, בתחבורה, באשראי, במכירה, בקניה, בשיכון; מוסדות העזרה ההדדית כקופת חולים, משען ועוד. כמו־כן הוקמו עוד לפני המדינה מוסדות חינוך ומחקר גבוהים בירושלים, בחיפה וברחובות שנתעלו בכמותם ובאיכותם לאחר קום המדינה, והם עומדים בשורה אחת עם מוסדות חינוך ומחקר בארצות העשירות והמתקדמות ביותר. המדינה גילתה יכולת להכשיר בזמן קצר עולים שבאו מארצות מדולדלות ומשועבדות – להיות כוח יוצר ומגן שאינו נופל בערכו וביעילותו מעולי הארצות התרבותיות ביותר. בתנופה בלתי מצויה מבוצעת בארץ זו יצירה משקית חדשה ומסועפת בחקלאות ובחרושת, בספנות ובתחבורה יבשתית ואוירית, ומוקמים מפעלי שיכון אדירים למאות אלפים משתכנים מהעולים ומהותיקים; ושפה אשר לפני יובל שנים נחשבה לשפה מתה, חנוּטה בספרי קודש ותפילה – נעשתה לשׂפה חיה, לשׂפת דיבור, לימוד וספרות, המלכדת קיבוצי גלויות הרחוקות זו מזו מרחקי זמן ומקום – וממזגת אותם לאומה אחידה.

רבים מעמי אסיה ואפריקה, שמעולם לא נתקלו ביהודים, כעמים הבודהיסטיים באסיה והעמים הכושים באפריקה, אולי לא היו יודעים כלל על הנעשה בארץ קטנה זו, אלמלא מבצעי צבא־הגנה־לישראל ממלחמת הקוממיות ועד מבצע סיני. דוקא מערכה אחרונה זו, אשר כאילו קוממה נגדנו את כל העולם, גם הקומוניסטי וגם הדימוקרטי, גם באירופה ובאמריקה וגם באסיה ובאפריקה, דוקא מערכה זו הוליכה שֵׁמע ישראל לארצות קרובות ורחוקות, ומנהיגי עמים תרבותיים ופרימיטיביים שאלו עצמם: כיצד אומה קטנה זו עמדה ועומדת למעלה מעשר שנים נגד אויביה המרובים ממנה פי כמה, והמקבלים זיון מהמערב ובמידה עוד יותר גדולה מהגוש הקומוניסטי – מה פשר החידה המופלאה הזאת? והם מצאו התשובה הנכונה: העליונות הרוחנית, הרוח החלוצית והיזמה היוצרת הפועמת בעם זה ובבניו הלוחמים והמגינים. רבים מהם באו לישראל לראות גילויי העליונות הזאת וביטוייה הממשיים, והם הופתעו, נפעמו ונתפעלו, כי מצאו כאן יותר מאשר שיערו מראש. מהודו ומבורמה, מיפן ומציילון, מקמבודיה, מגאנה ומליבריה, מחבש ומאוגנדה, מסודן הצרפתית ומחוף השנהב, מתורכיה ומקפריסין, מניגריה ומרודסיה – באו הנה שליחי הנוער בארצות אלה ללמוד דרכי הקואופרציה וההתישבות, חינוך בוגרים ואימוני נח״ל, וכאילו מתחילה להתקיים בימינו נבואת ישעיהו ״והיה באחרית הימים – והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו״.

משונה ותמוה, אבל טבעי הדבר שמבקרים זרים יודעים להעריך הרבה יותר נכונה את פלא ההתחדשות וכושר היצירה וגבורת הרוח וההשראה החלוצית המתגלים במפעל המוקם בישראל, מהרוב הגדול של תושבי ישראל עצמם. הללו שקועים כל אחד בדאגות יום יום, הרואה רק מה שנעשה או לא נעשה בפינתו הצרה, וקורא יום יום בעתונים לא על רבבות ומאות אלפים הילדים שנאספו מכל קצוי תבל ולומדים בבית־ספר ממלכתי אחד ורוכשים יסודות תרבות לאומית ואנושית בשפתם העברית, ולא על רבבות ומאות אלפים פועלים העובדים יום יום בחריצות בשדה ובחרושת ובונים את הארץ, ולא על רבבות הנוער המתאמנים ומתחנכים מתוך שויון גמור בצה"ל, ולא על מאות ואלפים המורים והפרופסורים והחוקרים והסופרים והאמנים היוצרים את התרבות העברית, אלא קוראים על סנסציות של מעילות ופורצים ומתפרעים וגילוי בתי־בושת, על השמצות וקטטות מפלגתיות ושערוריות אחרות. משום כך אין התושב הישראלי ברובו הגדול מסוגל להקיף בסקירה ממַצה את המפעל היחיד במינו המתרקם בארץ בשטח העליה, הפיתוח, הפרחת השממה והתרבות, העלאת האדם, אימון הצבא וציודו, מיבצעים חלוציים בישובי הספר והנגב, הפיכת אבק אדם שנצטבר מכל קצוי תבל לאומה בת־חורין ועצמאית המתערה שוב במולדתה. רק האיש הזר, הבא מרחוק ורואה ביעף את המפעל ברחבי הארץ ומַשוה את הנעשה פה לנעשה בארצו – יודע להעריך נכונה –כאשר יעריך נכונה היסטוריון שיכתוב תקופתנו זו בעוד 50 שנה – את המפעל האדיר והמופלא הנוצר בארץ ללא דוגמה ואח בארץ אחרת – והוא עומד ומתפעל ומעריץ; ובני אסיה ואפריקה שהתעצמו ועומדים להתעצם יודעים שיש להם ממה וממי ללמוד – ללא פחד של השתלטות, והם שולחים הנה את טובי צעיריהם וגם מזמינים את מומחינו, מדריכינו ומפקדינו ללמדם להתגבר על הבעיות הקשות שהועמדו בפניהן, לאחר השגת עצמאותם.

לפי שעה סללנו רק משעול צר למספר מדינות באפריקה ואסיה. הודו בהנהגתו של המדינאי הדגוּל נהרו מסרבת לקיים עם ישראל יחסים תקינים, אם כי מר נהרו הבטיח כמה פעמים לנציגינו לעשות כך. אולם האינטליגנציה ההודית מעריכה ומוקירה את ישראל, וטובי בניה באים הנה מזמן לזמן ללמוד וללמד – ללמוד דרכי התישבות, קואופרציה וחינוך וללמד פילוסופיה הודית. מעשר המדינות העצמאיות כיום ביבשת אפריקה, חמש הן מדינות ערביות: מרוקו, טוניס, לוב, מצרים וסודן. עם כל שאר מדינות אפריקה, שהן בעיקר נוצריות – גיניאה היא מוסלמית – אנו מקיימים יחסים תקינים וידידותיים, ומדריכינו ומומחינו בשטחים רבים מסייעים בכשרון ובמסירות חלוצית לפיתוח הארצות האלה, וכן מפתחים בכמה מהן מפעלים כלכליים משותפים, וחברות ישראליות פועלות שם.

אין ישראל יכולה כמובן להתחרות עכשיו, וספק אם תוכל גם בעתיד, בידע הטכנולוגי של מעצמות אדירות המוציאות הון תועפות על מעבדות ומחקרים. וּוַדאי שלעולם לא תוכל להתחרות ביכלתן הצבאית והחמרית. אולם בממלכת הרוח אין הכמות מכרעת, אם כי אין היא מבוטלת, וגם עמים קטנים שחוננו בסגולות הדרושות יכולים לתרום לאוצר הערכים האנושיים ולהעלאת המין האנושי. ירושלים ואתונה בימי קדם, שהיו למעשה עיירות לא גדולות, הנחילו לעולם מורשה בת אלמוות שהעשירה את המין האנושי והטביעה חותם בל ימחה על תרבות הדורות שעברו ועל זו שבימינו. ישראל והיהדות מוסיפות לעשות כך גם עכשיו.

המפעלים והגורמים בישראל המושכים אלינו את טובי הנוער מעמי אסיה ואפריקה הם:

א. גבורת צה״ל. כבר צויין למעלה הרושם של מבצע סיני בעולם, שעורר בכל מקום הוקרה והערצה לצבא הישראלי ולעמו. הנח״ל בצבאנו משמש להרבה ארצות מקור השראה.

ב. הדבר השני שאינו דרמתי כל כך, אבל יש לו משמעות יותר איתנה ובת־קיימא היא ההתישבות העובדת, גם הקיבוץ וגם המושב. עמי אסיה ואפריקה אינם נגררים אחר הקומוניסט הטוטליטרי, וגם הקפיטליסטם האמריקני אינו הולם את מצבם ושאיפותיהם, והם רואים ביצירות החברתיות החדשות שהולכות ונוצרות בישראל, ללא כפיה, אלא מתוך יזמה חפשית וחלוצית, מיזוג של חירות האדם ומניעת ניצוּל ואפליה וביצוע מכסימום של שותפות חברתית וכלכלית. הם מאמינים שיש לאֵל ידם להקים בארצם התישבות מושבית המושתתת על משק אינדיבידואלי, עבודה עצמית ומידה רבה של עזרה הדדית פנימית וקואופרציה בקניה ובמכירה. הממשלה הבורמנית שלחה לישראל עשרות משפחות קצינים לעבוד שנה בקיבוצים ובמושבים, במטרה להקים במרחבים השוממים של בורמה מעין חבל לכיש – ישוב חבל גדול וריק במרכז הארץ ועל גבולה, אשר גם יבצר בטחון המדינה מפני כנופיות עוינות וגם יִצוֹק דפוסי חברה חדשים מיוסדים על עבודה עצמית ועזרה הדדית.

ג. הסתדרות העובדים, שמבנֶהָ ותפקידיה שונים מכל ארגוני הפועלים בעולם, והיא הוקמה מלכתחילה לא רק כארגון מקצועי או קואופרטיבי, אלא כברית בוני מולדת ומחדשי אומה. בני אסיה ואפריקה, המתחילים אף הם בבנין חייהם מחדש ברשות עצמם, סבורים, בצדק, שיש להם ללמוד ממנה כיצד להפוך עמם הפרימיטיבי לעם עובד תרבותי.

ד. הישגי המדע הישראלי, הצרוף והשימושי, בשטחי הפיסיקה, הגיאולוגיה, המדיצינה, החקלאות והחברה. כמה עמים באסיה ובאפריקה, שנשתחררו בזמן האחרון, עזובתם רבה, והן סבורות, בצדק, שלהצלת העם היהודי בישראל עזרו בהרבה אנשי המדע ושילובם במפעל ההתישבותי.

ה. כושר הבניה והיזמה של העם בישראל, המתמיד בעבודתו ובפיתוח ארצו על אף היותו נתון במצור. העמים האלה רוצים לשתף אותנו בשיקום ארצם, וכבר הוקמו כמה מפעלים משותפים בשטח הבניה, הספנות והתרבות, והולכות ונרקמות תכניות נוספות.

ו. בארצות אסיה ואפריקה אין בעיה של קליטת עולים, אבל מפעל קליטת העליה מארצות רבות ברמה תרבותית שונה זו מזו ומיזוגם לעם אחד, מעורר השתאוּת, ויש בו לקח מאלף למנהיגי הארצות, שעמיהן אף הם נבדלים בתוכם, לפי שבטיהם, בלשונם ותרבותם ובמנהגיהם. והם שואפים להפוך ארצם, שאינה בעצם אלא שם גיאוגרפי, ליחידה לאומית בעלת תרבות משותפת.

ז. רושם גדול עושה על עמים אלה גם היציבות של ישראל, המוקפת אויבים מכל עבריה ביבשה, והיא דומה לאי רוגע ושלו בתוך ים סוער של הפיכות, רציחות פוליטיות, השתלטות כיתות צבאיות, דיכוי חופש הפרט, חתירות הדדיות. עָצמה מוּסרית זו של אומה קטנה זו בולטת ומבהיקה ביתר עוז על רקע הסביבה האזורית הפרועה שבה היא חיה שנצטבר מכל קצוי תבל לאומה בת־חורין ועצמאית המתערה שוב במולדתה.

עבדים.¹

אנו עומדים עתה רק בראשית התרקמות יחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה, ואסור לנו לשכוח אף לרגע האזהרה הנבונה: ״אל יתהלל חוגר כמפתח״. אנו מתהלכים במעלה הר תלול, זרוע מוקשים ופחים, ועדיין אנו רחוקים מהפסגה הנכספת, כי לעת עתה אנו מוקפים לאורך כל גבולותינו ביבשה –אלף ושמונים קילומטר – חומת שנאה והתנכלות, ואויבינו מנסים לזרוע בקרב עמי אסיה ואפריקה אי־אמון לישראל המשמשת, כביכול, ראש גשר לאימפריאליסם. אולם אמת המעשים והיצירה טופחת על פני משטינינו, אם כי להשטנה זו נתנה יד כל העתונות הסובייטית וזו של רוב גרורותיה (מחוץ לפולין). בעתון מצויר בקהיר ״אחר סאעה״ נדפסה תמונת הקבינט האמריקני והנשיא אייזנהואר בראשו – הכפוף לשלטון יהודי סודי שבראשו עומדים הסנטור ליהמן, המדען רוברט אופנהיימר, חבר בית־המשפט העליון פליכס פרנקפורטר, אדמיראל ריקובר (ממציא הצוללת האטומית) ועוד. ומסופר, כי ״זקני ציון” אלה כבר השתלטו על אירופה ואמריקה והם חורשים מזימות להשתלט על אסיה ואפריקה, ומקל החובלים בידם היא ישראל. בוועידת נוער שנתכנסה בקהיר בפברואר שנה זו (1959) ביזמת הרודן המצרי וברית־המועצות נתקבלה החלטה האומרת, כי ״ישראל היא עושק תוקפני ציוני־אימפריאליסטי, והמשך קיומה של ישראל כמוהו כתוקפנות, והועידה תומכת בזכות העם הערבי לשחרר את פלסטין ולחסל את העושק התוקפני״. אולם בועידה של עמי אפריקה, שנתכנסה באקרה (בירת גאנה) לא הצליחה מצרים בנסיונה להטיל החלטה אנטי־ישראלית, אם כי באותה ועידה השתתפו חמש מדינות ערביות אפריקניות. גם בעצרת האו״ם אין הרודן המצרי בטוח עוד בתמיכתם של כל עמי אסיה ואפריקה, כאשר היה הדבר בועידת בנדונג ובעצרת החירום שנקראה בימי מערכת סיני. אפילו כמה מדינות מוסלמיות באסיה עמדו על סכנתו ונזקו של הרודן המצרי והן משתפות פעולה עם ישראל. כרגע יש לישראל נציגויות בשש ארצות אסיה וחמש נציגויות בארצות אפריקה. ומתקיימים יחסי ידידות ועזרה עם כמה מדינות שמטעמים שונים לא התקשרו עם נציגים רשמיים.

נמל אילת והשיט במיצרים בים־סוף ובאוקינוס ההודי ממלאים תפקיד מדיני וכלכלי רב־סיכויים ביחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה המזרחית. עד עכשיו תופסת אירופה המקום הראשון ביצוא הישראלי, אמריקה – המקום השני, אסיה – המקום השלישי, ואפריקה – הרביעי, אבל אין ספק, כי שתי היבשות האחרונות עתידות למלא מקום גדול יותר בסחר החוץ שלנו. אולם אין לשקול חשיבות היחסים עם עמי אסיה ואפריקה מבחינה כלכלית־מסחרית בלבד. זו היא זכות היסטורית גדולה ומשום־כך גם חובה – שניתנה לישראל לעזור לעמים נחשלים ופרימיטיביים להתעלות, להתפתח ולהתקדם, ועל־ידי כך לעזור לפתרון הבעיה החמוּרה ביותר של המאה העשרים – הבעיה המרכזית של האנושות בימינו – בעיית הפער המסוכן שבין אסיה ואפריקה מצד אחד ואירופה ואמריקה ( ואוסטרליה) מצד שני. כי רק סתימת הפער הזה מסוגלת להביא לידי אחוָה ושותפות בינלאומית אמיתית, שארגון האומות המאוחדות הציג אותה בראש מאוַייו, ולעת־עתה אינה אלא משאלה חסודה. ושותפות בינלאומית אמיתית לא תיתכן כל עוד קיים מרחק עצום בין רמת החיים, הבריאות וההשכלה של עמים שונים.

אין גם ספק שמשקלם של עמי אסיה ואפריקה בזירה הבינלאומית ילך ויגדל, אם מפני רוב אוכלוסיהם וגם מפני רוב מדינותיהם. באסיה שמחוץ לברית־המועצות כבר נשתחררו כל המדינות משלטון זר, וגם באפריקה אנו עדים לתהליך מהיר ובלתי נמנע של שחרור העמים השחורים. האחוזות הצרפתיות באפריקה נעשו כבד רפובליקות אבטונומיות בתוך ״העדה״ (Communauté), והמושבות הבריטיות והאחרות (של בלגיה, פורטוגל) אין ספק שבמוקדם או במאוחר ישיגו אף הן את עצמאותן. המדינה הגדולה ביותר ביבשת השחורה, ניגריה, המונה כ־35 מיליון תושבים, תהיה עצמאית בשנה הבאה, אם כי היא כבר אבטונומית גם עכשיו במידה רבה, ויש ערך רב ליחסים הידידותיים בין ישראל ובין ראשי הפדרציה הניגרית.

ועם כל החשיבות הגדלה והולכת של יבשת אסיה ואפריקה אין מדיניות החוץ של ישראל יכולה להפחית כמלוא הנימה במאמצי קשריה עם אירופה ואמריקה. בשתי יבשות אלה יש לישראל ענין מיוחד וגורלי משלושה טעמים:

1. בשתיהן שוכנת רובה המכריע של הפזורה היהודית – למעלה מעשרה מיליון.

2. שתיהן יהיו עוד זמן רב מרכז התרבות והמחקר, ומתלמדים אזרחיים וצבאיים מישראל ירכשו שם השכלתם הגבוהה שעדיין אין להשיגה בארץ בשלימות, ואנשי המחקר הישראליים יהיו זקוקים לקשרי תרבות עם אנשי מחקר באירופה ובאמריקה. 3. הציוד לצה״ל, שעדיין אין ליצרו בארץ – וזהו הציוד העיקרי גם לחילות היבשה, גם לחיל האויר וגם לחיל הים – תוכל ישראל להשיג רק בארצות הידידותיות של יבשות אלה, כי באסיה ובאפריקה אין מיצרים עדיין נשק ועוד זמן רב לא יְיָצרו אותו שם.

גם לאחר הגדולות שנעשו בישראל באחת־עשרה השנים לקיומה – עדיין חסרה המדינה הצעירה הרבה דברים חיוניים: טרם שוכנו כל העולים כראוי, ולא לכולם הובטחה תעסוקה קבועה; אין עדיין חינוך תיכוני וגבוה חינם; הפער בין היצוא והיבוא, על אף ההתקדמות הכלכלית הבלתי

פוסקת והגדֵלה של היִּצוּר, עדיין גדול ומדאיג; וצה״ל עדיין אינו מצויד במידה מספיקה באיכות ובכמות. ובזה לא נמנו כל החסרונות והליקויים הפנימיים. אבל המחסור הגדול, הקובע והעיקרי בישראל – הוא מחסור ביהודים. אין אמנם ארץ בעולם שישובה גדל פי שלושה במשך עשר שנים, כאשר נעשה הדבר בישראל, אולם עדיין אין לנו בארץ אלא כ־15% של העם היהודי, ומספר היהודים בארץ עוד לא הגיע לשני מיליונים, ודיבור על המיליון השלישי יש בו במקצת מעין לעג לרש. והמחסור ביהודים הוא כמותי ואיכותי כאחד. הממשלה הנבחרת הראשונה בראשית שנת 1949 הציגה בראש משימותיה הכפלת האוכלוסין במשך ארבע שנים. משימה זו נתמלאה עוד לפני הזמן הנועד. מי שירצה עכשיו להכריז על משימה זו, ולא בארבע וגם לא בעשר השנים הבאות, יתקשה קודם כל למצוא תשובה מציאותית וסבירה לשאלה: מאין יבואו עוד שני מיליון יהודים, בתקופה הבאה?

ביבשת אפריקה ואסיה נשארו עוד כשמונה מאות אלף יהודים אשר בחלקם הגדול – אפשר להניח –יעלו ארצה בשנים הבאות, אבל המכסימום שיש לצפות מארצות אלה הוא כחצי מיליון יהודים. אילו שערי רוסיה וארצות הגוש הסובייטי היו נפתחים, היו בלי ספק נוהרים ארצה מאות אלפים. אבל המפתח לשער הסגור הוא לא בידי העם היהודי. יש לצפות לעליה חלוצית מארצות הרוָחה והחופש באירופה ובאמריקה – עליה זו באה גם עכשיו באלפים מעטים לשנה, ועדיין מדינת ישראל לא נתפנתה ברצינות ובמלוא יכלתה לטיפוחה והרחבתה. לפי האמנה שבין הממשלה ובין הסוכנות היהודית נשארה פעולה זו בידי הסוכנות. המאמצים שהסוכנות עושה בשטח זה – והיא עושה מאמצים נאמנים – הם לא ברוכים ביותר, וזוהי משימה שהמדינה צריכה לקחת על עצמה, כי רק היא תוכל להפעיל גם בתפוצות וגם בארץ את הכוחות הדרושים להאדרת עליה זו וקליטתה. אבל בירור סוגיה זו אינו מעניינו של פרק זה.

דבר אחד ברור ללא ספק: זיקת ישראל ליהדות הגולה וזיקת יהדות הגולה לישראל מחייבות טיפול יתר של מדיניות חוץ ישראלית בארצות אירופה ואמריקה; ויש נימוקים ממלכתיים, המחייבים טיפול גם אילו לא נמצא רוב מנינו ורוב בנינו של העם היהודי בארצות אלו. והנימוקים הממלכתיים הצרופים אינם קלי־ערך, ויש בתוכם גם כאלה העלולים לקבוע גורל המדינה, בטחונה וקיומה.

הויכוח בימי השילומים היה במידה רבה ויכוח אם גרמניה של ימינו ברובו לארצות אירופה ואמריקה, וההון הדרוש ואשר ידָרש עוד הרבה שנים לפיתוח הארץ, יבוא משתי יבשות אלה. במשך הזמן יגדל חלקן של יבשות אסיה ואפריקה בסחר החוץ הישראלי, אבל חשיבותן של אירופֹּה ואמריקה לא תפחת, וההון הדרוש לישראל יבוא בעיקרו מאירופּה ומאמריקה לאו דוקא מיהודים בלבד, אלא גם מממשלות ומבעלי עסקים לא־יהודים. לא ידועה אף ארץ אחת שנתפתחה רק מההון שנצבר בתוכה. ארצות־הברית של אמריקה הצפונית נזקקה להון זר עד מלחמת העולם הראשונה, היינו כמאה וארבעים שנה אחרי מלחמת הקוממיות שלה. וישראל, הקולטת עולים בלי הון, וַדאי לא תתמלא מחוליתה, ומשיכת הון ליצירת מפעלי פיתוח בישראל מן ההכרח שתהווה אחד המרכזים של הפעילות הישראלית הבינלאומית.

אולם ישראל נזקקת לאירופה ולאמריקה בענין החיוני ביותר לשלומה ולבטחונה ־ וזהו ציודו של צה״ל. כבר צוין לעיל, כי בטחון אינו רק צבא – אלא עליה, התישבות, חינוך ועוד. אולם בלי צבא אין בטחון, וצבא עומד על שני דברים: רוח האדם הלוחם וכשרו – וכלי המלחמה אשר בידו. וכלים אלה שונים מכל הכלים האחרים שבעולם. מעטות הארצות המיצרות אותם. ארצות אסיה ואפריקה וכן ארצות אמריקה הדרומית אינן מיַצרות, ואף הארצות המיַצרות – לא כולן מוכרות אפילו בכסף מלא. הגוש הסובייטי, המזרים ציוד רב ועצום לארצות ערב, היודע היטב לשם מה נועד ציוד זה – מסרב לספק, אף בכסף מלא, נשק לישראל. אולם תיתכן גם מדינה ידידותית ביותר בין מיצרי הנשק העיקריים בעולם, אשר מטעמים שונים מסרבת לספק נשק, חינם או בכסף מלא, לישראל. וארץ כזו היא ארצות־הברית.

זמן רב, גם בימי בווין וגם בימי אידן, היתה בריטניה מתיחסת בחוסר אהדה לישראל, ואם כי היא חתמה על הצהרת השלושה (ארצות־הברית, צרפת, בריטניה) בשנת 1950, לשמור על מאזן הכוחות בין ישראל ובין ארצות ערב, סירבה זמן רב למכור לישראל נשק, שהיתה נותנת חינם לירדן ולעיראק, ומוכרת למצרים.

אחרי ההפיכה בעיראק ביולי, 1958, הבין משרד החוץ הבריטי, שהערבים במזרח התיכון הם משענת קנה רצוץ, וכי נאצר מהווה סכּנה חמורה לעולם החפשי ולחירותן של כל שאר ארצות ערב. מאז חל שיפוּר ניכר ביחסי בריטניה־ישראל, גם בריטניה למדה להעריך את משטרה, מפעלה וערכה הבינלאומי של ישראל, ושיפור זה בא לידי גילוי בכמה דברים. נשתנה לטובה גם היחס לצרכי הציוד של צה״ל. אחרי העיסקה הצ׳כית היתה גם קנדה מוכנה למכור לישראל מטוסי סילון (אמנם, אחרי הרבה היסוסים), אחד מסוגי הציוד החיוניים ביותר, כי בכוח האויר, יותר מאשר בכל כוח צבאי אחר, תלוי כשרון ההתגוננות היעילה והמהירה. ישראל החזירה את מטוסי הסילון הקנדיים, הואיל וידידתה הנאמנה באירופה, צרפת, תחילה תחת ממשלתו של אדגר פור, ובמיוחד בימי ממשלתו של גי מולה, סיפקה לישראל את הכוח האוירי הדרוש, ולא היה כדאי להשתמש בשני דגמים שונים המחייבים חלקי חילוף ואמצעי אחזקה שונים, שיש בהם רק כדי להכביד על חיל האויר.

צרכי הציוד של צה״ל הצריכו את משרד הבטחון הישראלי לבוא בדברים עם הממשלה הגרמנית – גם לשם רכישת נשק וגם לשם מכירת נשק. ולא היה דבר שנוי במחלוקת חמוּרה בישראל כיחסים עם גרמניה, והדבר טבעי. בדורנו נשמדו על־ידי גרמניה הנאצית שישה מיליון יהודים, ואילו גרמניה זו היתה מנצחת במלחמה ומשתלטת בעולם, אין ספק שהיתה משמידה את כל העם היהודי.

ההיסטוריה היהודית יודעת לספר על כמה וכמה מעשי שוד ופרעות וטבח שנעשו ליהודים בזמנים שונים ובארצות שונות. אבל מה שעשתה גרמניה הנאצית לא קרה עוד גם בהיסטוריה היהודית לא בכמותו ולא בתיכנונו ולא באכזריותו. ומעשים כאלה אין לשכוח ואין לסלוח. ובוַדאי לא יכול לשכוח

ולסלוח הדור שלנו, שאחיו ואחיותיו והוריו וילדיו נשרפו ונחנקו בחדרי הגאזים באושוויץ, בטרבלאנקה, בדכאו, בברגן בלזן ועוד. ספק אם היה פעם מעשה זוָעה אכזרי ורב־היקף כזה בהיסטוריה האנושית. כשממשלת ישראל עוררה בפעם הראשונה בכנסת בינואר 1952 תביעת השילומים מגרמניה המערבית – המזרחית אינה רוצה עד היום לשמוע כל תביעה על החזרת השוד של הנשרפים והנרצחים על־ידי הנאצים שבתוכה – נתחוללו ויכוחים סוערים ומשולהבים, ולא רק דימגוגים המסוגלים לספסר בדמי מיליונים ואשר ניסו לסקל את הכנסת בשעת הויכוח, אלא גם אנשים כנים טענו, שכל מגע עם גרמניה המערבית הוא פּסוּל, והשילוּמים מגרמניה הם בגדר מוקצה מחמת מאוס או גרוע מזה. רוב הכנסת ורוב העם בישראל ובעולם לא קיבל עמדה זו: הוא תבע את קבלת השילומים וחִייֵב משא־ומתן עם גרמניה של אדנואר, אשר הכירה באחריותו המוסרית של כל העם הגרמני לפשעי הנאצים וראתה חובה לעצמה לפצות את הסובלים שנשארו בחיים.

רוב האנשים הם דבקים ונוקשים ברגשות עברם, ואינם מסוגלים לראות התמוּרות המתחוללות בעולם ולהכיר ביחסים והצרכים החדשים, ואינם מבינים שאם אין לתקן את העבר, יש לדאוג לעתיד שהאסונות הקודמים לא יחודשו, והדאגה לעתיד אפשרית רק אם רואים המציאות המתחדשת לא בעינים של אתמול ושלשום – אלא בראיית זרם השינויים.

הויכוּח בימי השילומים היה במידה רבה ויכוח אם גרמניה של ימינו היא אותה גרמניה הנאצית, ואם אין הבדל בין אדנואר ובין היטלר, ואחרים הרחיקו לכת ואמרו שבעצם לא היה הבדל בין גרמניה הקיסרית ובין גרמניה הנאצית. העם הגרמני היה תמיד וישאר תמיד עם נאצי.

ושוב נתעורר הויכוח, כשמשרד הבטחון ראה צורך לבוא בדברים עם גרמניה המערבית בדבר ציוד צבאי שאפשר היה להשיגו רק בגרמניה. במקום הטענה שאסור לנהל כל משא־ומתן עם גרמניה –באה אז הטענה של״אישיות רמת מעלה״ אסור לבוא בדברים עם גרמניה, אבל עם נציגים מדרגה לא כל כך גבוהה – מותר.

והויכוח השלישי נתעורר כשעתון גרמני, ״דר שפיגל״, פירסם ביולי שנה זו על מכירת נשק מישראל למשרד הבטחון של מערב גרמניה. הדבר הוחלט בממשלה באמצע דצמבר 1958, והחוזה נחתם בסוף מארס 1959, ובישיבה המשותפת של ועדת הכספים וּועדת חוץ ובטחון של הכנסת, שבה דנים על תקציב משרד הבטחון נמסר על ״עיסקה״ זו. אולם המחלוקת פרצה רק לאחר שהשבועון הגרמני פרסם את הדבר, ודבריו הועתקו בעתון־ערב ישראלי. שלושה ימים נמשך הויכוח בענין זה בכנסת –והרוב בכנסת אישר פעולת הממשלה, אם כי הרוב היה מורכב (וזה אולי מקרה ראשון בכנסת) – חלקו מהקואליציה וחלקו מהאופוזיציה.

לא היה ויכוח בכנסת שעורר הדים חזקים בעולם, לא רק בעולם היהודי. אלא גם בעתונות העולמית, כמעט בכל הארצות, כויכוח על מכירת נשק מצד ישראל למדינה הידועה זה דורות כמדינה הצבאית par excellence, ומחוץ לעתונות הסובייטית שחזרה על דברי הקומוניסטים הישראליים שניסו להתיצב בראש המתנגדים, אם כי היו להם מתחרים גם מימין וגם משמאל – הכירה כל העתונות העולמית והיהודית – פרט ליוצאים מן הכלל מעטים – בצדקתו ובבגרותו הממלכתית של הרוב בכנסת.

אין בידי בן־תמותה להחיות ששת המיליונים אשר נשרפו ונחנקו ונקברו חיים על־ידי הנאצים. אולם ששת המיליונים האחים והאחיות שהלכו למות השאירו לנו צוָאה קדושה: למנוע שואה כזו מהעם היהודי בעתיד, ולמנוע זאת על־ידי היות העם היהודי עם עצמאי בארצו, המסוגל לעמוד בכוחו בפני כל צר ואויב. ואין זו הצוָאה של השואה הנאצית בלבד, אלא הלקח שבוני הארץ בשלושת הדורות שלפני קום המדינה הסיקו מכל ההיסטוריה היהודית בגולה, שהיתה היסטוריה כמעט מתמדת של שואות גדולות וקטנות: טביחות של מסעי הצלב, גירושים מאנגליה, ואחר־כך מספרד ומפורטוגל, פרעות של בוגדן חמלניצקי, של הצאר הרוסי, של פטלורה, של היטלר. כל אלה לימדו את חלוצי התקומה לא לבכות, לא לקונן, לא להסתפק באמירת ״שפוך חמתך״, אלא להחלץ לחידוּש המולדת, לבנות בה כפרים יהודיים, לצבור כוח יהודי, להזדיין, להגביר עליה, לא לעמוד כעני בפתח, גם לא לומר מתוך יאוש ״תמות נפשי עם פלשתים״, אלא להקים מדינה ולהיות עם ריבוני שוה זכויות במשפחת העמים.

יתכן שאילו קמה המדינה היהודית ביום שהרצל כתב ביומנו: ״היום יסדתי את מדינת היהודים״ – זה היה בהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל באבגוסט, 1897, לא היה צורך כה חיוני בצבא יהודי, כי בסוף המאה התשע־עשרה היה כל העם היהודי בחיים, כל השערים היו פתוחים, והיהדות שהיתה אז בעיקר עם אירופי, היתה נוהרת בהמוניה למדינתה; אירופה כולה שהיתה אז מושלת בכיפה העולמית, היתה רואה את המדינה היהודית בעין טובה, ומסביב למדינה היהודית לא היתה אף מדינה עוינת אחת – כי בימים ההם (1897) לא היתה קיימת אף מדינה ערבית אחת, וכל המזרח התיכון, לרבות מצרים, היה חלק של הקיסרות העותומנית. אולם המדינה לא נוסדה בסוף המאה התשע־עשרה – אלא לאחר מלחמת העולם השניה ב־14 במאי, 1948, כשנשתנתה באופן יסודי תמונת העם היהודי, תמונת המזרח התיכון ותמונת העולם כולו. שני שלישים מיהדות אירופה נשמדו על־ידי הנאצים, ושליש נותק בחוזק יד מהעם היהודי ונגזר עליו אֵלם לאומי אחרי המהפכה הבולשביסטית ברוסיה. הסובייטית.

רוב עמנו יושב עכשיו ביבשת אמריקה, ורק שארית הפליטה של הטבח הנאצי ויהדות ארצות האיסלאם – תימן, בבל ואפריקה הצפונית, פרס ותורכיה – הגיעו בהמוניהם לארץ. כל ארצות ערב במזרח התיכון התעצמו, מקצתן אחרי מלחמת העולם הראשונה, וברובן אחרי מלחמת העולם השניה, וכולן כאחת התיצבו כצר למדינה היהודית. קיסרויות אוסטריה־הונגריה, איטליה וגרמניה נהרסו ולא נשאר להן זכר. ואירופה כולה המושלת בכיפה ירדה מגדולתה. בריטניה, צרפת וגרמניה אחרי מלחמת העולם השניה לא היו עוד ושוב לא יהיו מה שהיו לפני מלחמת העולם הראשונה. אנגליה, שהיתה מעצמה עולמית ראשונה במעלה במאה התשע־עשרה ועד סוף מלחמת העולם השניה – נהפכה למעצמה ממדרגה שניה, הפסידה כל אחוזותיה באסיה והולכת ומפסידה לאט לאט מושבותיה באפריקה, כי כל אלה נהפכו או נהפכות או יהפכו למדינות עצמאיות.

צרפת היתה בימי נאפוליון המעצמה הראשונה באירופה והתנשאה להשתלט על כל העולם, ובמלחמת העולם הראשונה עמד מצביאה בראש כל חילות בעלי הברית שנלחמו בגרמניה ובעלות בריתה. במלחמת העולם השניה ירדה מגדולתה כמעצמה עולמית, הפסידה כל מושבותיה באסיה, שנהפכו למדינות עצמאיות, ומושבותיה באפריקה הולכות ונהפכות למדינות אבטונומיות.

גרמניה היתה בתחילת המאה העשרים האדירה ביותר באירופה ונאבקה על המקום הראשון בעולם. לאחר מיגורו של היטלר במלחמת העולם השניה ירדה למדרגה של אחת המדינות הבינוניות באירופה, אם כי גילתה לאחר המלחמה כוח התחדשות מפליא ומשקלה הכלכלי והפוליטי עולה, אבל תקופת ההגמוניה שלה באירופה עברה ללא שוב, ועכשיו אין היא אלא אחת החברות המרובות ב״נאטו״, שאמנם היא תופסת בה מקום חשוב.

בראש העולם בימינו התיצבו שתי מעצמות אדירות: ארצות־הברית וברית־המועצות.

ארצות־הברית היתה במשך 160 שנה אחרי מלחמת השחרור שלה מתבודדת במועדיה ושומרת על צוָאת וושינגטון, לבל תסתבך בבריתות ובל תתערב עם זרים. מסורת זו עוד מוסיפה לחיות בקרב כמה חוגים שמרניים של העם האמריקני. עד מלחמת העולם השניה לא נזקקה אמריקה לשום ברית ולשום התקשרות חיצונית לשם בטחונה ושלמותה. שני האוקינוסים ממזרח וממערב ועמים חלשים וידידותיים מצפון ומדרום הבטיחו את שלומה ובטחונה. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה נשתנה המצב. האוקינוסים חדלו מהיות מחסה ומבטח, כי נוצרו פצצות אטומיות ומימניות וטילים בין־יבשתיים שיכולים להחריב את אמריקה מעבר לאוקינוס. ואחרי מלחמת העולם השניה יזמה אמריקה ברית נאטו הכוללת את קנדה וכל ארצות מערב אירופה (פרט לשבדיה) ותורכיה. אמריקה זקוקה עכשיו לעזרת אירופּה, כשם שאירופה זקוקה לעזרת אמריקה. גם ברית־המועצות אינה סומכת על כוחה בלבד. היא הקימה ברית ורשה הכוללת כל הארצות הקומוניסטיות (או כפי שהן קוראות עצמן: ״דימוקרטיות עממיות״) במזרח־אירופה.

מדינת ישראל הקטנה אינה שייכת לשום ברית ולשום גוש – בניגוּד לרצונה. יש אמנם דוקטרינרים הרואים את בדידותה של ישראל כברכה. אם יש בכך משום ״ברכה״ הרי זו ״ברכה״ מאונס. המתברכים בבדידותנו דוגלים בשם ניטרליות; גם נהרו דוגל בנייטרליות כביכול, אבל הוא חבר בקומונוולט הבריטי. אין הוא נייטרלי אפילו ביחס לישראל ולערבים, כי יש לו קשרים אמיצים ויחסים תקינים עם ארצות ערב, אבל הוא נמנע בעקשנות מקשירת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, ובביקוריו התכופים במזרח התיכון פסח, בכל פעם שלא במקרה, על ישראל. ישראל מאז קומה נקטה מדיניות – ומדיניות זו נכללה בקוי היסוד של כל הממשלות בישראל מאז הבחירות לכנסת הראשונה, – האומרת, כי ״ישראל לא תיתן יד לשום מזימה וברית תוקפנית המכוונת נגד איזו מדינה שהיא ותסייע במידת יכלתה להפגת המתיחות הבינלאומית״. וכל הממשלות בישראל היו נאמנות למדיניות זו, ויש להניח שיהיו נאמנות גם להבא, לא רק מתוך נאמנות למורשת השלום של נביאי ישראל, אלא גם מתוך זיקה ליהדות העולם הנפוצה בכל הארצות; מתוך חרדה לכל קיבוץ יהודי אין ישראל יכולה ורשאית לתת יד לשום מזימה תוקפנית נגד איזו מדינה שהיא שיש בה יהודים, ויהודים ישנם בגוש המזרחי ובגוש המערבי.

אבל מדוע אסור לישראל מה שמותר לפולין, לצ׳כוסלובקיה, לבלגיה, לתורכיה, לדנמרק, לצרפת –להשתתף בברית התגוננות עם אומות ידידותיות? בלי ספק היתה ישראל מסכימה לנייטרליזציה של כל אזור המזרח התיכון, היתה מסכימה לאסור כל מלחמה בתוכו ועליו מאיזה צד שהוא, והיתה נותנת יד למתן ערובות יעילות לשלימות הטריטוריאלית של כל הארצות האלה, כשם שישראל היתה מסכימה לכרות ברית שלום עם כל שכנותיה לשם שיתוף פעולה כלכלי, מדיני ותרבותי. אבל שני הדברים אינם יכולים להתבצע על־ידי רצונה של ישראל בלבד, וכל האחרים, שבהם תלוי הדבר, מסרבים. בינתיים מוסיפה ברית־המועצות לזיין את מצרים וסוריה (אם כי מצרים כאילו נלחמת בקומוניסם שבתוכה) ואת עיראק, ואמריקה מוסיפה לזיין את ירדן וסעודיה, וגם אנגליה שולחת נשק לירדן ועיראק. אמנם מגילת האו״ם מבטיחה לכל חבריה שלום ובטחון, אולם ברית־המועצות אינה סומכת כנראה על מגילת האו״ם והיא יוצרת פצצות מימן וטילים בין־יבשתיים, שלפי דברי חרושצ׳וב, אין דוגמתם בעולם, והיא שוקדת על ברית ורשה. גם ארצות־הברית אינה סומכת על המגילה בלבד, והיא פיתחה הראשונה פצצות אטומיות ומימניות וגם יוצרת טילים מודרכים ועוד, מקיימת ברית נאטו ושוקדת על הקמת בריתות גם בחלקים אחרים של העולם. היכולה ישראל הקטנה והבודדת לסמוך על מגילת או״ם, שהיתה קיימת גם בימי פלישת צבאות ערב לתוכה ביום קומה, והמגילה לא הפריעה, ועצרת או״ם אפילו לא דרשה נסיגת הפולשים לארצות שמהן באו – ובימים ההם לא גילתה ברית־המועצות איבה מיוחדת לישראל, וּוָדאי לא אמריקה?

ודאי שאיש לא ידרוש מישראל נייטרליות מוּסרית. אין ישראל יכולה ומחוייבת להעריץ משטר השולל מיהודים זכות חינוך עברי וזכות עליה ואפילו זכות של זיקה נפשית גלויה לעם היהודי ולמולדת הקדומים של העם; ואין ישראל גם יכולה ומחוייבת לא להבחין בין משטר המקיים חירות האדם וכבודו, ובין משטר השולל זאת. בישראל מתירים לקומוניסטים ישראליים לספר שקרים על ארצות־הברית ועל ברית־המועצות, ולא יתכן שידרשו ממנה לאסור על לא־קומוניסטים לספר האמת על ארצות־הברית וברית־המועצות.

הודו אינה נייטרלית לגבי מה שנעשה בדרום־אפריקה, כי בארץ זו חיים אלפי הודים. ואין אנו יכולים להיות נייטרליים ביחסנו הנפשי, הרעיוני לגבי הנעשה באיזו מדינה שהיא בעולם, כי אנו עם־עולם. לממשלת טוניסיה או לבנון אין זה נוגע כלל מה נעשה במדינות אחרות. מעניינים אותן רק היחסים שבין אותה מדינה לבינן מבחינת קשרי מסחר, או מבחינת האינטרסים הפנימיים שלהן. אבל מה שנעשה בתוך המדינה, משטרה, לא נוגע להן. לא כן אנחנו. אם אחת המדינות מיוסדת על משטר טוטליטרי – פירוש הדבר שהישוב היהודי בתוכה משולל זכות אדם, ואין אנו נייטרליים לגבי זה, אם כי אותם היהודים אינם נתיני ישראל, ואין ממשלת ישראל מייצגת יהודים הגרים מחוץ לגבולותיה. אנו מבחינים בין מדינה למדינה לא רק משום מצבם של היהודים באותה מדינה, אלא גם מתוך צרכים ממלכתיים של מדינת ישראל, מתוך יחסי המדינות לישראל. אם מדינה טוטליטרית קובעת יחס שלילי לענין חיוני של ישראל, אין לנו עוד כל אפשרות לנסות ולשנות את יחסה על־ידי הסברת ענייננו לדעת הקהל שבאותה ארץ. אי־אפשר לפרסם מכתב בעתוני אותה הארץ נגד החלטת הממשלה. אי־אפשר לעודד ויכוח בפרלמנט. אי־אפשר לפנות לאישים בעלי השפעה. כולם כפופים לשליט, והחלטתו היא סופית. בארץ, שיש בה חופש הדיבור, הויכוח והביקורת, אפשר לערער בפני דעת הקהל בכל הצינורות שדעת הקהל באה בארץ זו לידי ביטוי. אולם יחד עם ההבחנה המחוייבת בין משטרים שונים אין ישראל מתנה יחסיה עם ארצות שונות באפיו של המשטר הפנימי.

ישראל נקטה בעמדה של טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, בלי לבדוק במשטרה הפנימי ומבלי לפגוע באינטרסים של אומה אחרת. אבל איזה עקרון מוּסרי או טעם מעשי אוסר על ישראל לבקש ידידים ובעלי ברית שרוצים כמוה בשלום בכל העולם ובהפגת המתיחות הבינלאומית, ואשר יגבירו בטחונה של ישראל וירתיעו אויביה במזרח התיכון להתנכל לקיומה?

ביום 3 במאי, 1957, בא לירושלים שליחו של נשיא ארצות־הברית, מר ריצ׳רדס, והגיש לממשלת ישראל החלטת הקונגרס האמריקני מיום 9 במארס 1957, האומרת: –

״א. הנשיא מוסמך לעזור לכל מדינה או קבוצת מדינות באזור המזרח התיכון ולשתף פעולה אתה, אם היא רוצה בכך, לפיתוח עצמתה הכלכלית לשם שמירת עצמאותה המדינית;

ב. הנשיא מוסמך להגיש לכל מדינה או קבוצת מדינות באזור זה, אם היא רוצה בכך, עזרה צבאית;

ג. ארצות־הברית רואה את קיום העצמאות והשלימות של האומות במזרח התיכון כדבר חיוני לאינטרס הלאומי שלה ולשלום העולם;

ד. ולמטרה זו, אם הנשיא רואה צורך בכך, הרי ארצות־הברית מוכנה להשתמש בכוחה המזוין ולעזור לכל מדינה או לקבוצת מדינות הדורשות עזרה נגד התקפה מזוינת מצד כל ארץ הכפופה לקומוניסם הבינלאומי, בתנאי ששימוש זה יהלום את התחייבויות ארצות־הברית הנובעות מחוזים ואת החוקה של ארצות־הברית״.

ממשלת ישראל הודיעה בתשובה לממשלת ארצות־הברית, כי: –

״א. ישראל מאשרת מחדש, כי בניהול יחסיה הבינלאומיים משמשים נר לרגליה העקרונות והמטרות של מגילת האו״ם, היינו חיזוק השלום בעולם, פיתוח יחסי ידידות בין העמים, ישוב סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום והשגת שיתוף פעולה בינלאומי בשטח הכלכלי, החברתי וההומניטרי.

ב. בהתאם להתחייבויותיה על־פי מגילת או״ם מתנגדת ישראל לתוקפנות מכל צד שהוא לגבי שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של כל מדינה שהיא. אין לישראל כל כוָנה תוקפנית נגד כל עם אחר בכל מקום שהוא, והיא מכירה בחשיבות שבשמירת העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של ארצות המזרח התיכון;

ג. ישראל מכירה, כי יש לעשות כל מאמץ כדי להגיע לשלום בר־קיימא הן במזרח התיכון והן ברחבי תבל, ולמטרה זו תשתף פעולה עם ארצות־הברית ועם ממשלות ידידותיות אחרות;

ד. ישראל מכירה, כי לשם קידום היציבות, הרוָחה והשלום במזרח התיכון חיוני הוא לעודד פיתוח כלכלי המיועד לחיזוק העצמאות הלאומית;

ה. ממשלת ישראל מביעה את הערכתה לממשלה ולעם בארצות־הברית על הענין שגילו ועל העזרה שהושיטו במשך שנים רבות לפיתוחה של מדינת ישראל.״

בתשובה להצהרה הישראלית פירסמה הממשלה האמריקנית ההודעה הבאה:

״ארצות־הברית רשמה לפניה את הצהרת ממשלת ישראל מיום 21 במאי, 1957, שבה מביעה ממשלה זו את תמיכתה במטרות של מדיניות המזרח־התיכון, אשר הותוותה על־ידי הנשיא אייזנהואר ואושרה בהחלטה משותפת של הקונגרס מיום 9 במארס, 1957.

״הדוקטרינה המוגדרת בהחלטה זו נידונה עם ממשלת ישראל על־ידי השגריר ג׳יימס פ. ריצ׳רדס, עוזר מיוחד לנשיא, בשעת ביקורו בישראל. ארצות־הברית תומכת ומחזיקה בעקרונות ובמטרות שהוּתווּ בהצהרה הישראלית ביחס למדיניוּת האמריקנית, שלפי הדוקטרינה״.

כפי שהדגיש ראש הממשלה בכנסת ביום 3.6.1957: ״אין ישראל מוקיעה שום מדינה אחרת, אם כי המשטר הדימוקרטי וחירות האדם בישראל הם יסוד מוּסד במדינתנו, אבל אין אנו רואים כל תועלת וזכות להתערב במשטרה הפּנימי של איזו מדינה שהיא. ברצוננו רק ליצור תנאים בינלאומיים שיחזקו את בטחוננו ויסייעו לנו לקיים היעוד העליון של ישראל – קליטת עולים״.

כמו־כן מצהירה ממשלת ישראל ברורות, ״שהיא מתנגדת לכל התקפה מאיזה צד שהוא ואין לה כל מגמה תוקפנית נגד שום אומה או מדינה באיזו ארץ שהיא״.

בשיחות ובמשא־ומתן עם מר ריצ׳רדס ועם שליחי מחלקת החוץ האמריקנית בוושינגטון, היה ברור כי הצהרת הקונגרס האמריקני (שנקראה בשם דוקטרינה של אייזנהאור) היא הצהרה חד־צדדית, ואמריקה לא התחייבה באופן מוחלט בפני שום אומה להגיש לה עזרה צבאית בכוחה הצבאי. היא רק אמרה, כי היא מסמיכה את הנשיא, בתנאים מסוימים, להגיש עזרה. הוא מוסמך, אבל לא חייב. מה אמרה, אפוא, חליפת ההודעות בין ממשלת ישראל ובין הממשלה האמריקנית? היא אמרה: פחות בדידות למדינת ישראל. אחד המדינאים הסובייטים הביע בטחונו, כי שליחו של הנשיא מר ריצ׳רדס לא יבוא לישראל, כי ברגע שיבוא לישראל – לא תצטרף אליו אף מדינה ערבית אחת. והוא טעה בשתים: השליח בא לישראל – ומדינות ערב, שאליהן פנה לא הרחיקו אותו. הן הרחיקו לכת מישראל – כי מסרו הצהרות נגד הקומוניסם העולמי, מה שישראל לא עשתה, כי כל מגעה עם מדינות אחרות מכוונים לא נגד מי שהוא. וחילוף ההודעות בין ישראל ובין אמריקה לא הביא אתו התחייבות לעזור לישראל אם תיתקף, אלא סייעה במידה ידועה להרתעה מהתקפה.

שליטי ערב קבעו לעצמם שני עקרונות ביחס לישראל, וגם כשהם מסוכסכים בינם לבין עצמם, הם נוהגים כולם לפי עקרונות אלה: 1. סירוב לעשות שלום עם ישראל, והמשכה במצב של לוחמות, ולשם כך החרמת ישראל, שימת מצור עליה ביבשה ובים והרחקת לב עמים אחרים מעל ישראל, לעשותה בודדה בעולם, 2. תכונה צבאית מתמדת שתאפשר ביום מן הימים לנצח את צה״ל ולהכחיד את ישראל ולמחותה מעל מפת הארץ.

ואם כי מדיניות עויינת ושלילית זו לא הביאה עד היום לערבים כל תועלת וכל תוצאה חיובית מבחינתם הם, ויש אולי מדינאים בודדים פה ושם המכירים בלבם שזוהי מדיניות עקרה וגם מזיקה לערבים עצמם – הרי אין כל יסוד להניח כי שליטי ערב יגיעו מתוך רצונם הם ובזמן הקרוב לידי שינוי מדיניות זו, אפילו לא אלה שחדלו להאמין ביעילותה.

ועל ישראל לשקוד משום כך על שני מאמצים שיעשו לאַל המדיניות העוינת של שליטי ערב: 1. לקיים כוח צבאי בעל כושר וציוד שיש בו כדי להרתיע את שליטי ערב מכל יזמה תוקפנית נגד ישראל. הרתעת האויב ומניעת מלחמה, חשובה ועדיפה מנצחון במלחמה על האויב, כי אין בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות (אלא אם המטרה היא להשמיד לגמרי את העם היריב. זוהי אולי כוָנת שליטי ערב, אבל אין זו יכולה בשום אופן להיות כוָנת ישראל), וכל מלחמה, גם זו שמנצחים בה, עולה ביוקר רב, לא רק במובן הכספי והכלכלי (אם כי אין לזלזל בה בהפסד זה), אלא בעיקר בקרבנות האדם, שאין ערוך להם, גם אם הקרבנות הם מעטים, ולא בכל הקרבות אפשר להצליח למעט בקרבנות, כאשר עשינו במערכת סיני.

2. לטפח יחסי ידידות עם מכסימום של עמים ומדינות בכל היבשות, גם באירופה ואמריקה וגם באסיה ואפריקה. ידידות זו חשובה ודרושה כשהיא לעצמה לגבי מעמדה הבינלאומי של ישראל, אבל היא גם עשויה להביא לידי ערעור חומת האיבה הערבית והריסתו, ובסופו של דבר תכשיר ברית שלום ושיתוף פעולה בין ישראל וערב.

מערכת סיני היתה במישרין ובעקיפין גורם חשוב לרקימת יחסי ידידות עם כמה עמים חדשים, שלא היה לנו מקודם כל מגע אתם, ולחיזוק הידידות שהיתה לנו עם עמי אמריקה וכמה מעמי אירופה עוד לפני מערכת סיני.

עם ישראל הוא העם האחד, או אחד העמים המעטים בעולם, הבודד במועדיו. וכאמור, אין ישראל שייכת לשום ברית או גוש. כל מי שמסוגל לראות ולהבין את המציאות הבינלאומית בתקופתנו והתנאים הגיאופוליטיים, שבהם נתונה ישראל יציין זאת בצער ובחרדה; כל העמים האחרים קשורים זה לזה בקשרי דת, לשון, מסורת ובריתות מדיניות וצבאיות, ואין הם אצים לטפח ידידות עם עַם בודד – אלא עם כל החוג שעַם זה משתייך אליו. וגם מבחינה זו עלינו להעריך מחדש יחסינו עם גרמניה.

כבר צוין לעיל, שגרמניה של היום אינה גרמניה של קיסר וילהלם ולא גרמניה של היטלר. ולא רק מפני משטרה השונה אלא מפני השינוי היסודי של המציאות הבינלאומית והתנאים הגיאופוליטיים שבהם נתונה גרמניה של היום. גרמניה המערבית היא חברה ב״נאטו״, וברית־המועצות המזיינת את גרמניה המזרחית מתנגדת לזיונה של גרמניה המערבית, כשם שהיא מתנגדת לזיונן של שאר ארצות המערב. גרמניה יחד עם בריטניה וצרפת ירדו, כאמור לעיל, מגדולתן שבסוף המאה התשע־עשרה, וכוחות אדירים חדשים עומדים בראש גושים מלוכדים במזרח ובמערב. אולם גרמניה המערבית תופסת מקום חשוב בקרב נאטו, ולא רק זאת: הולכת ומתהדקת האחדוּת האירופית של מדינות מערב אירופה, וצרפת, שארצה נפגעה קשה שלוש פעמים מידי גרמניה הקיסרית וההיטלרית –בשנים 1870, 1914– 1918 ו־1940– 1945 – מתקרבת יותר ויותר לגרמניה, והמדינאי הצרפתי הדגוּל, הגנרל דה־גול, שאיש לא יחשוד בו כי רגשותיו הצרפתיים הם פגומים וחלשים, נסע להיפגש עם אדנואד בבון, בירת גרמניה המערבית, כדי לחזק קשרי הידידות בין צרפת וגרמניה, אם כי שתיהן חברות בנאטו, בברית הגדולה של מערב אירופה וארצות־הברית.

קשה להגיד כי הצרפתים אוהבים את הגרמנים, וכי הגרמנים אוהבים את הצרפתים. עוד יותר קשה להניח, כי צרפת בכלל, וביחוד צרפת של דה־גול, שכחה מה שגרמניה הקיסרית והנאצית עוללה לה במלחמת 1870, במלחמות העולם, הראשונה והשניה. אבל שתי מדינות אלה מתקשרות זו לזו יותר ויותר, ולאו דוקא מפני שהן אוהבות אחת את חברתה, אלא מפני שהן זקוקות זו לזו. זיקה הדדית –זהו היסוד הממשי לידידות מדינית. אין שתי מדינות, וגם הידידותיות ביותר, מזדהות זו עם זו, אבל צרפת יודעת שאין היא פועלת בחלל ריק וכי ימי נפוליאון הראשון עברו ולא ישובו. ואם כי צרפת היא חברה חשובה ונכבדה בברית נאטו היא רואה צורך בהידוק הקשרים עם מדינות אחרות משכנותיה הקרובות, כמו גרמניה ואיטליה, שאף הן חברות בנאטו. והיא רוצה בכך למען יוכלו היא וגרמניה ואיטליה להיות שוות, בכוחן ובהשפעתן בתוך נאטו, לארצות האנגלו־סכסיות. והקשרים מתהדקים קודם כל עם גרמניה המערבית, ומתקיים שיתוף פעולה הדוק ביניהם בשטחים כלכליים וצבאיים. גרמניה הולכת ונעשית לגורם רב־משקל באזורה, ואזור זה כולל את צרפת. וגרמניה זקוקה לצרפת, לא פחות משצרפת לגרמניה. ואם אנו מצוּוים על טיפוח יחסינו עם צרפת – ועל כך אין עוררים בישראל, חוץ ממק״י – אנו מצווים על טיפוח יחסים עם ידידי צרפת, עם איטליה, במידה שזה תלוי בנו, ולא פחות מזה עם גרמניה. בשאלת יחסים בינלאומיים יש לשאול השאלה הפשוטה: מה טוב לישראל? ומה שטוב לישראל – טוב לעם היהודי כולו. ומשום־כך, קיבלה כל היהדות ברצון, אולי מלבד אחדים יוצאים מן הכלל, את עמדת הממשלה והכנסת בשאלת מכירת נשק לגרמניה, כאשר קיבלה זאת כל דעת הקהל בעולם החפשי. וכל שטוב לישראל – נכלל בגדר הצוָאה של חללי השואה.

טוב לישראל שיהיו לנו מקורות נוספים לציודו של צה״ל ולא נהיה תלויים רק בארץ אחת – אם כי זו הארץ הידידותית ביותר, כי גם ארץ זו משתפת פעולה עם גרמניה בענינים כלכליים, מדיניים ובטחוניים.

ציודו של צה״ל, על פי טבע הדברים, אינו יכול להיות מעשה חד־פעמי. ציוד צבאי בימינו מתישן מהר, וביחוד הציוד החשוב והמכריע: ציוד אוירי ויַמי אחר. וכל דגם חדש מורכב ויקר מקודמו, ואם אנו רוצים – וזוהי גזירת בטחוננו וקיומנו, שצה״ל יהיה כוח מרתיע – וזהו תפקידו העיקרי בימי שלום – עלינו להבטיח אפשרות ציודו וחידושו בעוד שנים אחדות, ולאחר שנים אחדות, כי האויבים המתנכלים לקיומנו מובטחים בקבלת ציוד מעוּלה ומחוּדש בכל עת ועידן.

אין איש בישראל שלא היה רוצה בכל לבו שנרכוש ידידותה של ברית־המועצות, של צ׳כוסלובקיה, של הונגריה, של רומניה, לפחות כידידות הקיימת בין ישראל ובין פולין. אבל דבר זה אינו תלוי בנו, ובתקופה הקרובה כמעט שאין סיכוי לכך. אין לעת עתה כל אפשרות שנצייד את צבאנו בציוד סובייטי, כמו שעושים הצבא המצרי, הסורי והעיראקי וגם התימני, וישראל תתחייב בנפשה אם לא תדאג מבעוד זמן ליחסים טובים עם כל המדינות, שיש ביכלתן וברצונן לצייד את צה״ל.

יש אומרים – נשק מותר לקבל גם מהשטן. זוהי מליצה בטלנית העלולה לעלות לנו ביוקר רב. השטן לא יתן לנו נשק. מדינה ועַם שהם שטן – לא יסכימו לצייד את צבאנו. ציוד צבאי אינו מרכולת רגילה, שאפשר להשיג בכל חנות אם רק הפרוטה מצויה בכיס. בלי ידידות ואימון – ושניהם כאחד – אין לרכוש נשק, וידידות ואימון יש לטפח בהתמדה, ולאו דוקא מתוך הערצה עיוורת.

אין ספק, שגם בגרמניה המערבית כמו בגרמניה המזרחית, יש עוד נאצים ואנטישמיים. ואיש אינו יכול להגיד, שאין אויבים לישראל ולעם היהודי בארצות אחרות – אפילו בארצות־הברית ובצרפת. אבל רק מי שחי כולו בעבר ואינו מבין התמורות שחלו בעולם, מסוגל לחשוב שגרמניה ההיטלרית עלולה לקום לתחיה; ולא מפני שהמשטר בגרמניה נשתנה – גם זה דבר לא בלתי חשוב – אלא מפני שכל התנאים הגיאופוליטיים באירופה ובעולם נשתנו, ולא תוכל עוד גרמניה, כאשר לא תוכל עוד בריטניה, להתיצב או לנסות להתיצב בראש העולם ולעשות כטוב בעיניהם. גם שתי המעצמות האדירות העומדות בראש שני הגושים המתחרים – הדימוקרטי והקומוניסטי – זקוקות בעולם החדש שלאחר מלחמת העולם השניה – לתמיכת עמים אחרים, ותלויים במידה רבה בדעת הקהל העולמית. והשאיפה לרכוש דעת הקהל העולמית היא בעצם מונחת ביסוד ״המלחמה הקרה״.

ברית־המועצות כבשה חלק של גרמניה, החלק המזרחי, והיתה רוצה כמובן שגרמניה כולה תיהפך לגרורה סובייטית. וזוהי זכותם של שליטי ברית־המועצות. אבל ברור שהרוב הגדול של העם הגרמני בוחר להישאר במחנה הדימוקרטי, ולישראל לא אחת היא אם גרמניה – המערבית בכל־אופן – תהיה לצרינו או לנו. גרמניה ככוח עוין לישראל – ודבר זה יתכן גם בלי נאצים; בהודו אין נאצים, וממשלת הודו אינה מגלה אהדה יתרה לישראל – עלולה להעמיד בסכנה גם ידידותם של שאר עמי אירופה המערבית וגם עלולה להשפיע לרעה על ארצות־הברית. גרמניה המערבית היא כוח עולה, אם כי לעולם שוב לא תהיה כוח עולמי כאשר היתה בתחילת המאה העשרים.

וצוָאת קרבנות הנאצים היא שעל ישראל להיות חזקה, משגשגת ובטוחה בקיומה ובשלומה. דבר זה מזקיק אותנו למכסימום של ידידים בעולם, ולשכלול ציודו של צה״ל מזמן לזמן.

בכל פעולתנו בארץ מונחות שתי שאיפות יסוד: להיות ככל הגויים ולהיות שונים מכל הגויים. שתי שאיפות אלו כאילו מתנגדות זו לזו, אבל לאמיתו של דבר הן משלימות ומתנות זו את זו. אנו רוצים להיות עם חפשי, עומד ברשות עצמו שוה זכויות במשפחת העמים, ואנו שואפים להיות שונים מכל העמים בעליונותנו הרוחנית ובצורת חברתנו המעוּלה המושתתת על חירות, שותפות ואחוָה יהודית ואנושית. ואין שאיפה זו פרי הרגשה של עם נבחר – אלא צו קיומנו, באשר אנו מועטים, ומצבנו שונה ממצבם של כל שאר העמים, עמנו ברובו הגדול עודנו מפוזר בנכר, ורק בעליונות רוחנית נכבוש לבבות וידידים ונמשוך מיטב הנוער העברי להיחלץ ולהתישב בארץ.

יש מדינות הרוכשות ידידים בקלות, באשר הן עצומות ואדירות, שליטות על שטחים רחבים ועשירים ומונות אוכלוסין של כמה עשרות או גם מאות מיליונים. יש ארצות שרוכשות ידידים בכוח שותפות הדת והלשון. לנו אין ולא יהיה כוח עצום, אין עושר מופלג, אין שטח רחב ידים, אין שותפי דת ולשון. מהו, אפוא, הבסיס לרכישת ידידים לישראל?

גורם אחד הוא הפזורה היהודית, הקיבוץ היהודי בארצות־הברית משמש קשר וגשר בין ישראל ובין אמריקה. אבל ישנן ארצות שבהן אין היהודים גורם ניכר, ויש גם ארצות שכמעט אין בתוכן יהודים, ויש ארצות שמציאות יהודים בהן גורמת להשטנה על ישראל, כדי להמאיס על יהודים אלה את מדינת היהודים ולעקור ביתר קלות את יהדותם.

אויב משותף עלול בשעה מסוימת למלא תפקיד מקרב לבבות בין שתי מדינות, אבל גורם שלילי זה נתון לתמורות וחליפות, ואין לבנות עליו מדיניות קבועה וארוכת טוָח. הבסיס השריר, הנאמן והבר־קיימא שעליו נוכל להשתית פעולתנו לרכישת ידידים ובעלי ברית הוא המאור של מפעלנו היוצר, המשחרר, הגואל; היותנו מופת לעמים אחרים; כשרוננו לסייע לעמים נחשלים בהדרכה מדעית, תרבותית, טכנית, בלי כל חשש ונטיה של השתלטות מצדנו. אנו רוכשים ונרכוש ידידים על יסוד שוּתפות של ערכים ואינטרסים הכרוכים בערכים אלה; ובמידה שהצלחנו לרכוש עד עכשיו אהדה ורצון טוב בעולם והצלחנו במידה לא מועטת, ואין הרבה מדינות מכובדות ואהודות בעולם כישראל – עשינו זאת כמעט בכוח המאור התרבותי, הרוחני והחברתי של מפעלנו. כל מפעל בישראל שיש בו אור לגויים הוא שלוחה נאמנה של מדינתנו הקטנה לאסוף קרני אהדה, ידידות ורצון טוב לישראל.

החזון המשיחי הפועם זה אלפי שנים בלב העם היהודי, חזון גאולה לאומית ואנושית, והיותנו לברית עם ולאור גויים, הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק מתוך נאמנותנו ליעודנו היהודי והאנושי – נבטיח עתידנו במולדת ומעמדנו בקרב העמים.

וכעם כצבא.על צה״ל להיות ככל הצבאות במשטרו, באימונו ובציודו, ועליו לעלות על שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בתוכו, בהכרת היעוד והשליחות המוּטלים עליו גם בימי שלום וגם בימי מלחמה. בלי הרגשת שליחות חלוצית ושאר־רוח – לא ימלא צה״ל תפקידו, כי רק באלה ניצח עד עכשיו ובאלה רכש אהבתו וגאלתו של העם בישראל וכבודו בעולם.

יש תפיסת עולם הרואה במלחמה מטרה כשלעצמה, יעוד של האדם העליון, תפארת הכוח והגבורה של גזע נעלה. זו היתה הפילוסופיה הנאצית בגילוייה הרבים והשונים בהיסטוריה מימי קין ועד היטלר ותלמידיו במזרח התיכון.

פילוסופיה זו, היא תועבת היהדות. משאת רוחם הגדולה של נביאי ישראל, דובריה ומבטאיה העליונים של היהדות, היתה – שלום עולמי ואחוָה אנושית. ״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״. יעוד האדם הוא עבודה ויצירה מתוך שותפות ועזרת גומלין בין אדם לאדם ובין עם לעם. אולם גם טובי עמנו ידעו להיזקק למלחמה בדלית ברירה, וגדול נביאי ישראל, משה רבנו, היה המצביא במלחמה הראשונה בתולדות עמנו מיד עם צאתו ממצרים. ואם נאָלץ להילחם – על צה״ל להיות מוכשר תמיד לנצח. בכל מקרה שתיכּפה עלינו מלחמה – עלינו לגייס מלוא יכלתנו הגופנית והרוחנית, הכלכלית והטכנית, ללא רתיעה וללא היסוס, ורק רצון אחד ישלוט בנו, ורק כושר אחד יכוון אותנו: הרצון והכושר לנצח. אבל לעולם לא נראה במלחמה מטרה, אלא הכרח מר, ובנצחון – רק אמצעי לחזון חיים, חזון קוממיות, חירות, שלום ובטחון לעם ישראל ולכל עמי תבל.

צה״ל צריך להיות חזק תמיד – לשם הרתעה ומניעת האויב מהתגרות בנו. כוח ההרתעה של צה״ל הוא הערובה הנאמנה ביותר לשלום באזור, כל עוד לא נכרתה ברית שלום־אמת בינינו ובין שכנינו.

כאשר הוגש לכנסת, לפני עשר שנים, בשנת 1949, חוק שירות הבטחון שעל יסודו אורגן צה״ל, כפי שהוא קיים עד היום, נמצאו חברי כנסת שחששו לקיום צבא קבע, באשר צבא טבוע כביכול בטבע של קרייריסם, בטלה, התהדרות, נחשלות, שמרנות, פשיסם ועוד פגעים מסוג זה רחמנא ליצלן. ראש־הממשלה ושר הבטחון שהציע את החוק לא היה שותף לתפיסה זו. יתכן צבא מקולקל ויתכן צבא משובח. הצבא נוצר בצלם עמו.

בסכמו את הויכוח בכנסת ביום 5.9.49 על חוק שירות הבטחון אמר שר הבטחון: ״אני מאמין שאם נגייס הנוער שלנו לאימונים ולעבודה חקלאית, ונחנך אותם לאהבת המולדת, לעוז רוח, לכושר קרבי, להתישבות לאומית – ונקרא לזה צבא־הגנה־לישראל, יהיה הצבא הזה לבית־היוצר של אומה חלוצית, לוחמת ויוצרת, זקופת גו, עטורה גבורה ואמונת חזון. גם לעמים מתוקנים אחרים יש צבאות שאין להתבייש בהם, אינני יודע כל סיבה, מדוע לא יהיה צבאנו מן הטובים שבכל הצבאות, אם לא הטוב שבהם. אם נרצה – לא יבּצר מאתנו הדבר; יקום צבא שיהיה לגאון ולתפארת, למעוז־מבטחים למדינת ישראל המחודשת״. תקוה זו שהובעה לפני עשר שנים נתקיימה במידה לא מעטה.

עד עכשיו צה״ל לא הכזיב. הצבא היה לבית־הספר הגדול והיעיל ביותר בישראל, ועשרות אלפים צעירים קיבלו בתוכו חינוך יסודי ותיכוני. הוא היה כוּר המַצרף והמיזוג לעליה; בשורותיו נהרסו מחיצות עדות ושבטים, ובסגל הפיקוד נמצאים קצינים מכל ארצות הגולה ומכל העדות. צה״ל חפשי ממאֵרת הפיצול והפילוג, שירש העם בישראל מעברו הגלותי. בצה״ל נפגשים ילידי הארץ ויוצאי ארצות הגולה על יסוד של שויון גמור. העולים שבאו הנה מארצות שבהן היו היהודים מושפלים, מדוכאים ונעלבים – בניהם המשרתים בצה״ל, נהפכים ליהודים גאים המכבדים עצמם, בוטחים ויודעים ערכם האנושי והיהודי.

צה"ל חינך אלפי צעירים להתישבות חלוצית והקים ישובים חלוציים על הגבולות בגליל, על־יד רצועת עזה, בפרוזדור ירושלים, בחבל לכיש, בדרום ובנגב. צה״ל הוא הגוף היחיד בעם שאין חולקים עליו. וכשם שמדינת ישראל מלכדת כל היהדות בגולה בעבותות אהבה וגאון, כך מלכד צה״ל את העם בישראל לכל מפלגותיו וקרעיו ופלגיו. שליחי צה״ל, שביקרו במרכזי היהדות מעבר לים – העלו את ההכרה העצמית והגאוה היהודית של הקיבוצים היהודיים בארצות ביקוריהם, ובשנים האחרונות הולך צה״ל ונעשה יותר ויותר גורם משפיע ורב־תוצאות בהעלאת קרן ישראל בקרב עמי אסיה ואפריקה; קצינים זרים באים לארץ ללמוד בצה״ל תורת הנצחון והחינוך החלוצי, ודוגמת נח״ל מצאה לה מהלכים בארצות אחרות.

ישראל היא הארץ היחידה בכל רחבי האזור שבה הצבא אינו גורם פוליטי פנימי, אם כי כל חייל רשאי להשתייך לכל גוף וארגון חוקי במדינה. אבל הצבא ככוח בטחון רואה עצמו רק כזרוע הביצוע של המוסדות הנבחרים של האומה, ורק הם קובעים מה יעשה ומה לא יעשה הצבא. בנידון זה דומה צבאנו לצבאות של העמים המתוקנים והדימוקרטיים בעולם.

אולם כשם שעם ישראל לא די לו שיהיה ככל העמים, והוא נתבע לטפח עליונותו הרוחנית, כך אין צה״ל יוצא ידי חובתו בהיותו מעוז הבטחון של המדינה בלבד, אלא שומה עליו להיות למופת לעם ברוחו החלוצית ובאחוָתו היהודית והאנושית.

הרעיון שהונח ביסוד נח״ל חייב להיות בסיס חינוכי חלוצי של הצבא כולו. השירות לעם אינו זמני – אלא שליחות חיים, בתוך הצבא ומחוץ לצבא.

כלפי חוץ על צה״ל להיות כוח מרתיע, כלפי פנים על צה״ל להיות כוח מרקיע. על צה״ל להרתיע את אויבינו בגבורתו ובכושר לחימתו המנצחת. ועל צה״ל להרקיע את עמנו במופת האישי ובשאר־רוחו החלוצית.

דמותה הרוחנית של ישראל ואיתנותה הפנימית, יהווּ בעתיד הגורם הראשי בבטחוננו ובמעמדנו הבינלאומי. הצבא שימש ויוסיף לשמש גורם חינוכי רב־אונים בעם, אבל הוא אינו אלא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של העם. וכשם שצה״ל הוא גורם מחנך בעם, כך העם מטביע חותמו על הצבא. גם חייל סדיר נושם יום־יום האוירה הכללית השוררת בישראל. העתון, ״קול ישראל״, ומגעים עם קרובים ומכרים – מכניסים גם את הצבא המרוכז במחנות מיוחדים לתוך תוכה של ההוָיה והחוָיה הישראלית הכללית. אולם הצבא הסדיר הוא רק חלק קטן מכוח בטחוננו. עצמת התגוננותנו תלויה בעיקר בחיל המילואים שאינם במדים, והמהווים חלק בלתי נפרד בכל המובנים מהציבור האזרחי. והלך־הרוח בעם, מידת התלכדותו או התפצלותו, ערותו או אדישותו מן ההכרח שיתנו אותותיהם ברוח אנשי המילואים. הנשק הסודי של צה״ל – יתרונו המוּסרי, שאר־רוחו, דריכותו וכשרו המדורבן – ישמור על עצמתו ויגבירה, אם העם כולו יהיה נחון בסגולות אלו. ועקירת המחיצות העדתיות בעם, סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין חוגים ועדות, חיסוּל הפיצולים המרובים בשטח הפוליטי, הגברת הליכוד והאחריות בעם, העלאת הרמה החינוכית ועירוי הרוח החלוצית בקרב הנוער – הם צורך בטחוני חיוני לא פחות מציוד יעיל וחדיש לצה״ל. והוא גם תנאי הכרחי להעלאת מעמדנו הבינלאומי ולרכישת ידידים בעולם.

המטרה העליונה שלנו במדיניות חוץ היא להבקיע חומת השנאה וההתנכּלות מצד שכנינו הקרובים ולהביא לידי שיתוף פעולה בין ישראל ועמי ערב בשדה הכלכלה, התרבות והמדיניות, מתוך מגמה להגברת השלום בעולם ולהפרחת האזור כולו. המזרח התיכון אינו אזור ערבי בלבד, להפך, רוב תושביו אינם ערבים, התורכים, הפרסים והיהודים – גם להביא בחשבון את הכורדים ושאר המיעוטים הבלתי ערביים בארצות ערב – עולים במספרם על הערבים, ויתכן כי דרך הקשרים עם עמי האזור החיצון במזרח התיכון נגיע ליחסי ידידות עם עמי האזור הפנימי, שהם שכנינו על גבולות ישראל. אבל עם כל הערך העליון שיש לסיכויי השלום עם עמי ערב – אין להמעיט ולהפחית במשהו המאמצים לרכישת הידידות והאמון של עמי אירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה. סיכויי השלום בין ישראל ועמי ערב מותנים במידה רבה בעצמה הצבאית של ישראל – עצמה שיש בה כדי להרתיע – ובמעמדה המכובד של ישראל בזירה הבינלאומית. כי רק אם שליטי ערב יוָכחו שאין להכחיד את ישראל לא באמצעים צבאיים ולא באמצעי חרם והסגר ובידוד, תגמול בקרבם ההבנה בצורך ובברכה של ברית שלום ושיתוף הפעולה עם ישראל.

והדרך הנאמנה ביותר להגברת כוחנו המרתיע, שהוא תנאי בטחוני ראשוני, ולהרחבת רשת ידידינו בעולם, שתפלס נתיב לשלום יהודי־ערבי הוא – בצרונה הפנימי של ישראל: – התעצמות כלכלית ותרבותית, קליטת עולים ומיזוגם, חיסול הפירודים והפיצולים שירשנו מעברנו הגלותי, חינוך העם לאחריות ממלכתית, וחתירה בלתי פוסקת ובלתי נלאה להיות עם סגולה.

בשאר־דוח ובגבורה מוסרית וגופנית נקיים בטחוננו ושלומנו ונעלה מעמדנו בזירה הבינלאומית ונגיע לשלום בר־קיימא עם שכנינו.